כשתי טיפות על קו פרשת המים / יואל בן-נון

 

הסתלקותם לאחרונה של שניים מתלמידיו-חביביו של הרב צבי יהודה מציבה כתמונת ראי שני כיוונים מנוגדים שיצאו מבית מדרשו. היש סיכוי שייפגשו?  

הרב בני אייזנר

שני תלמידים חכמים היו לו למו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, חביבים עליו כשני אישוני בת עין בין המוני תלמידיו, ושניהם נסתלקו מעולמנו זה בפרק אחד, בייסורים דומים, בתוך ימי חודש, בתום כל תפילות הצעקה והתחנונים לנס.

הרב חנן פורת (חנן בלבד, כמעט בפי כול), והרב בנימין אייזנר (בֶּני בלבד, בפי כל בני חבורה), דומים בגיל. שניהם גדלו בעולם ציוני-דתי, בבני עקיבא, שניהם הגיעו לישיבת מרכז הרב, ונשמתם התמלאה אמונה ואהבה, תורה ושירה, תפילה והלכה, חלום ומעשה, לימוד וחינוך, 'אורות' עם וארץ, שליחות חלוצית ומסירות נפש בשדות המערכה וההתיישבות, מכוח 'כלל ישראל' המתגלה בדור הזה, ולמענו.

שונים מאוד היו באופיים ובמזגם – אור חמה ואור לבנה.

חנן סוער וסוחף, מנהיג ציבור מוכר, חדשן ויוצר כמעיין מתגבר, מוביל רבים אל המרחבים, נישא על כנפי שירת נפשו החולמת אלי קימום כפר עציון מעפרו, ויישובי יהודה ובנימין והשומרון, ושיבת בנים לגבולם מכנף דרום (אתיופיה) ומירכתי צפון ומערב, עם דמעות הנחמה של רחל אהובת נפשו.

בֶּני מופנם וסגור, מדוד ומדויק, תמים וצנוע, דולה ומשקה מתורת רבו מבלי לחפש חידושים משלו, מחנך מסור ונאמן לאלפי תלמידים בארץ ובארצות מערב, מתרגם את ה'אורות' של הראי"ה והרצי"ה גם לאנגלית וגם לישראלית מצויה, ומפנה את ביתו לכל משימה כמו מטה המאבק לשחרור אנטולי שרנסקי וחבריו.

שתי פרידות

אף שיש לו לבֶּני אחיזת משפחה (משותפת גם לי) בהתיישבות החולות (מעצמונה לחלוצה), נשאר הוא חתום בעולמה של ירושלים, צמוד אל רבו ואל תלמידי רבו, עד שהקים גם הוא, עם שרה אשתו תיבדל לחיים ארוכים, בית של היאחזות יהודית בתוך שכונת אבו טור, ובלי שמץ של מתח ואלימות כלפי שכנים ערבים, כמשנת רבנו הרצי"ה – "אין לנו שום שנאה לאחמד ומוסטפה".

אף שהיה לו לחנן מקום מבוצר ונכבד כמנהיג פוליטי בכנסת ובציבור, לא החזיק טובה לעצמו, ופרש לביתו בכפר עציון לעסוק בצדקה וחסד, בהרבצת תורה ואור, והמשיך לחבר עולמות של תורה יהודית עם שירה ישראלית, ולבצר דרך בטוחה מאמינה ונחושה לנוער, שלא ייסחף לייאוש ולקנאות במשברים הצפויים וההכרחיים שבדרכי הגאולה.

עם חנן הלכתי כברת דרך ארוכה, בהסכמה על קווים כלליים, תוך כדי ויכוחים נוקבים על גבולות האחריות. עם בֶּני אי אפשר היה להתווכח – לא מפני קרבת המשפחה, אלא מפני צניעותו. בכל עניין רק ציטט לי מיד מכתבי הראי"ה, ומשיחות הרצי"ה והדרכותיו.

לפתע (חנן לפני כשנתיים, בני לפני כחצי שנה) ניצבו שניהם בפני מלאך המוות הסרטני, והישירו מבטם אל ה' בהתעצמות עליונה, ואמרו שירה (כדברי הגמרא, ברכות י ע"א, על דוד המלך, שהסתכל גם ביום המיתה ואמר שירה). כך היו הולכים "מחיל אל חיל", לומדים ומלמדים קבלת ייסורים באהבה, ומתרוממים מיראת המוות אל תורת ה"חיים עד העולם" (אורות הקודש ב' עמ' שעא-שפו).

שתי פרידות עברנו בחודש אחד, בלב נדהם ובנפש נשפכת מכליה, שני מעמדים של הסתלקות עמודי אור, אור חמה ואור לבנה, יום ולילה, שתי הלוויות.

שירה אחרונה

בכפר עציון, ביום הלווייתו של חנן (לאחר התלבטות והכרעה, לאפשר לציבור להגיע), עם המוני ישראלים, דתיים ושאינם, נערים ונבחרי ציבור, רבנים ושרים, נשים וגברים – יותר מכל הדיבורים עלתה השירה – שקטה וחופשית, בוכה ומתעלה.

כאשר פתחה המשפחה האבלה לפני מיטתו של חנן בשירה מלוכדת, נמלאתי דמעות. כל חבורת הילדים ביקשו לשיר ל'אבא של שבת' – "שובי נפשי למנוחיכי, כי ה' גמל עליכי", כמבקשים להרגיע ולנחם את הגוף המפורק, ואת הנשמה שהגיע זמן מנוחתה ביד ה', וגם לומר לאבא, שקיבלו מכל שיעוריו האחרונים את ההתמודדות עם יראת המוות ואת ההתעלות מעליה – "כי חִלצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי". בעודי שומע בדמיוני את חנן הנפטר ממשיך ושר את הפסוק הבא במזמור (קט"ז) – "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", אני חושב ומהרהר, מתי ראתה ושמעה ארץ ישראל הלוויה שכזו – "מי ראה כזאת, מי שמע כאלה"? – האם לרב קוק זצ"ל ערכו לוויה דומה לזאת, או למו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל?

ואז נשמעה בקשה מפורשת, לתת לכל המשפחה ללכת אחרי המיטה, ורק אחריהם כל ההמון. עוד כמה צעדים, ואנחנו עוברים במקום שבו עמדה (לפני 42 שנה כמעט בדיוק) חופתם של חנן ז"ל עם רחל תיבדל לחיים ארוכים, ונושאי המיטה עם המשפחה והמלווים שרים – "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי – שבטך ומשענתך המה ינחמֻני".               

בכל המון הלוויות שהלכתי, לא היה כדבר הזה, ואין די כלים בנפשי להכיל את כל זה. אולי לכן, שירת ההלל הכואבת לה בשקט ובחופש, שירת ההתרוממות הזאת, ממשיכה ללוות אותי יום יום, גם כעת.

אהבה חסרה לנו

כמעט מלאו ימי חודש.

בליל שבת קודש פרשת נח, ברגע של כניסת שבת, עם שירת 'אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה', פרחה נשמתו של בֶּני והלכה אל דודה. במוצאי שבת בלילה, באו מאות חברים ותלמידים ללוותו לבית עולמו. בחצר הגדולה של תלמוד תורה 'מורשה' הצטופף קהל גדול, בהפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, שכלל לא יכלו לראות אלה את אלה מעבר לקירות. אחרי שהגיעה המיטה, החלה להישמע צוואת הנפטר, והכול התנהל על פיה, בדממת בכי. אחרי המספידים קרא הבן הבכור (קצין קרבי, סמח"ט בצה"ל) את צוואת אבא במלואה – 'לא לכעוס' – להישמר בכבישים – לוותר – לא לנהוג בעייפות – להשיב כל חשש גזל – ולהקפיד על מנהגי ירושלים עד תום, וכל הצאצאים מצטווים לא ללכת אחרי המיטה…! – ולא להגזים בשבחים עליו, כי זה קטרוג למעלה.

שוב אני דומע מגודש המעמד – מתי שמענו צוואה שכזאת, משהו שמתאים לגדולי דורות שעברו מתנועת המוסר, מסמך שעוד ילמדו אותו בבתי מדרשות. זה שנים שאני כותב ונאבק מכוח ההלכה והמוסר נגד הזלזול בחיי אדם בנהיגה – אולי צוואה זו יהיה לה כוח לחולל שינוי, ולהציל חיים?

עודני עומד ומהרהר על אודות ההבדל המדהים באווירה הרוחנית, בשתי הלוויות של שני תלמידים עם השקפת עולם כה דומה, ואני שומע את גיסו של בֶּני, דיין חשוב בבית דין צדק חרדי, מספיד בדמע את הנפטר החסיד, התמים, העניו, ולפתע עוצר ואומר 'איני יכול יותר'. לפניו ואחריו דיברו על 'התורה הגואלת', על עם וארץ, והנה המפגש המשפחתי-הירושלמי עם העדה החרדית מכאן (גם בשמחות, תמיד), וקצינים בצה"ל מכאן, בלילה שבו שולטים מנהגי ירושלים וצוואתו של בֶּני.

מעל לכול, מהדהדים דבריו של ראשון המספידים, שאמר – "הרבה תלמידים יש לו למו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, והרבה אמונה – אבל רבנו ביקש 'אהבה ואמונה', ואהבה חסרה לנו, ולא רק מבחוץ, אלא במיוחד מבית. בֶּני היה איש של 'אהבה ואמונה', ידע לדבר עם כולם ולבנות גשרים, וזה כל כך יחסר לנו כעת".

איחוד ההפכים

אני מזועזע כולי מן השאלה הנוקבת, המנסרת בי זה שנים – האם עוד אפשר לכנוס את כל תלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל אל שולחן אחד, ולו לשם ויכוח משותף, שביסודו אהבה גדולה, ולא רק 'אמונה'?

האם שתי הלוויות אלה, עם כל המשותף והדומה, מצביעות על שני כיוונים הפוכים, בניגוד לחזון אהבתם ויראתם, ובניגוד למשנת רבותיהם, של שני הנפטרים?

חנן אמר לי פעם על הפיצולים במחנה משל מרתק לשתי טיפות מים דומות להפליא, שיורדות לארץ במרחק קטן זו מזו בסמוך לשער של כפר עציון, על קו פרשת המים הארצית. האחת תזרום מערבה אל הים התיכון, והשנייה, מזרחה אל ים המלח, והמרחק ביניהן רק הולך וגדל, למרות הדמיון המופלא במוצאן, ובמקום ירידתן.

האם עוד יש דרך לאחד את ההפכים האלה ב'אהבה ואמונה'? – האם עוד ייפגשו יחדיו, חופש היצירה ושירת הנשמה הישראלית, עם הצו המוסרי הקפדני, החד והנוקב, המשווה כאחד קטון וגדול? – והלוא שניהם חיים יחד במשנתו ההרמונית והכוללת של הראי"ה קוק, שכה רבים רואים את עצמם תלמידי תלמידיו?

————————————————————————————————-

להחזיר, לא לכעוס ולהיזהר בנהיגה

צוואת הרב בנימין בר' יצחק יהודה אייזנר זצ"ל. מתפרסמת ברשות המשפחה

 מוצאי שבת קודש

ריבונו של עולם, כל רצוני להאהיב שם שמים בעולם!

בידך אפקיד רוחי, על ניסיך ועל נפלאותיך בכל עת.

א. יש בבית ספרים שלא שלי, נא להחזיר כל ספר, לעטרת כוהנים, לת"ת מורשה או לכל מקום אחר.  

ב. לשאול למי אני חייב כסף, או שאלתי איזה חפץ, ולהשיב לבעליו.

ג. אף אחד מיוצאי חלציי לא יצא להלוויה, נא לשאול בדיוק על פי מנהג ירושלים.

ד. ההלוויה והקבורה על פי ספר מעבר יבוק, כולל הסיבובים.

ה. בקשתי מבניי – לא להפסיד יום תפילין כל השנה הראשונה.

ו. להיות שליח ציבור יותר חשוב מקדיש, [אך] לעולם לא לריב על העמוד.

ז. לכתוב על הציון רק ר' בנימין…

ח. לדאוג לאיילה [הבת המיוחדת] שתחיה, כל ימי חייה, ולהתייחס אליה באהבה גדולה.

ט. בקשתי, להיות סמוך לבצלאל [החתן] ז"ל, אם אין מקום סמוך למו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל ואביו, והרב רמר [בהר הזיתים].

י. ההספדים יהיו בישיבה קטנה "מורשה". לא להאריך שלא להטריח הציבור, וחס ושלום לא להגזים בשבחים שאין בי, כי על זה נענשים בעולם הבא.

יא. ספרים שלי שנמצאים ב"מורשה", מה שטוב למורשה יישאר שם.

יב. אם אפשר לתת לבניין המקווה ביישוב של יסכה ויצחק 1,800 שקלים, לכפר על עוונות הקשורים בטהרה.

יג. לתת לתלמוד תורה 2,000 שקלים על כספים שלא החזרתי, או קיבלתי שלא כדין, לכפר על עוון גזל.

יד. אנא בבקשה מאוד, להזכירכם צוואת ר' שלמה אלבה זצ"ל – לא לכעוס!!! לעבוד על זה תדיר.

טו. כתוב, כשהבנים חוטאים, אביהם סובל בגלל זה בשמים.     

לכן אהובי יקירי לבי מאוד מאוד, הנני יודע ודאי שכולכם יחד, כולכם אוהבים באמת, אנא: "ואהבת לרעך כמוך" זה יסוד התורה כולה, וזה מתחיל באחים, במשפחה.

לעולם תזכרו – הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, תחיו באהבה רבה איש לרעהו, ועזרוהו בכל מה שאפשר, ואז תשרה שכינה בכל משפחתנו, שה' יתברך זיכה אותי ואת שרתי, אם הבנים שמחה לכל, שנות חיים טהורים ומאושרים.

טז. רבים חללי תאונות דרכים מחללי מלחמות אויבינו, לכן תמיד היו סבלניים בנהיגה, תמיד לוותר, גם אם השני ב-100 אחוז לא צודק, וגם אם אתם בפקק ענק – סבלנות! לוותר!

לא לנהוג כלל בעייפות! לנוח בצד! פיקוח נפש. לא לחסוך כלל בענייני בטיחות ברכב! צמיגים, מעצורים וכו'. להיות תמיד חגורים!

יז. וחי בהם. כל חיינו מטרה אחת – קידוש השם. להביא את עצמנו לשלמות היותר אפשרית, כי בזה אנו מביאים את כלל ישראל לשלמותו, ובזה מביאים את העולם לשלמותו, ואז: "ישמח ה' במעשיו" ונעשה רצונו יתברך בתכלית בריאת העולמות, שהטובה הא-לוהית תופיע במלוא עוצמתה.

יח. אמא

אשתי היקרה, אהובה ומסורה, שתחיה,

אנא מכולכם לכבדה מאוד, אמא תבחר היכן תהיה, ועם מי תהיה, והכול בשלום שלווה ושמחה.

לא הייתי מגיע ללמוד ללמד ולקרב אחינו בני ישראל לעבודת ה' יתברך, ללא העזרה הבלתי סופית של אמא, החל משחרורי מכל ענייני הפרנסה והכספים, וכלה בכל ההשקעה בתלמידיי, ובהכנסת האורחים הבלתי סופית של אמא.

ה' הטוב ישלם שכרה ותזכה לחיות אתכם בנעימים לאורך שנים.

יט. תפילה – אם לא אזכה לנס, לאריכות ימים, הנני מבקש שאחד מן הדוברים בזמן ההלוויה יזכיר את דברי קודשו של הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה חלק א עמוד י"ב:

"אי אפשר לתפילה שלא תעשה את רישומה; אם היא פועלת את פעולתה על פי המטרה הפרטית המסוימת שלה – או מסבבת דרכים רבים ומסובכים, אלה הם מפלאות תמים דעים!" – אף תפילה אינה שבה ריקם מלפניו

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: