לדור המורכב בגופו מבליל של הגיות, מוצאים וזהויות, דרושים בתי כנסת שיכילו את מגוון הסגנונות והעדות. בעקבות חוויות יום כיפור במשפחתנו

בית הכנסת 'חסד ורחמים' בירושלים. צילום: אלכס ג'ילסקטי

זוהי לנו השנה השלישית בירושלים. אחרי שנות מגורים ארוכות ביישוב שבנו לעיר. איננו עוד זוג סטודנטים. לנו משפחה רחבה. ובכל זאת, מדי שבת, ובפרט בחגי תשרי, עדיין נשאלת בביתנו השאלה: היכן נתפלל היום?

ממרחבי הפנטזיות האינסופיים על בית הכנסת האוטופי הגענו ללִבה של ירושלים. חלפו שנתיים, ובכל פעם שבה מכרים התעניינו "…ואיפה אתם מתפללים?" הפטרנו שדרוש לנו מעט זמן וכבר נתביית על משהו בסביבה. כדי לסבר את האוזן – התיישבנו בלב קטמון השופעת בתי כנסת בווריאציות שונות. ובכל זאת, לא מצאנו את בית תפילתנו המשפחתית. 

כיוון שהנוסח המועדף עלינו איננו ברור, שכן יש במשפחתנו בליל של מוצאים ועדות, היינו נודדים ברוב שבתות השנה: בערב לבית כנסת של קבלנים כורדים ובבוקר לבית כנסת שוויוני-אמריקני או לנוסח אשכנזי 'קונבנציונלי'. בשבת אחרת לניגוני ברסלב או קרליבך או נוסח מרוקו. באף מקום לא מצאנו מקום שהרגשנו בו בית. כך נוצר אוסף של תפילות, של שביבי רגעים, חלקי נשמה וחלקי משפחה. לא ידעתי אם יש בי יותר שמחה או שמא כאב על כך. תענוג להיות משויכים לכל כך הרבה מקומות, לטעום מכל כך הרבה מרקמים וריחות, כמו לבקר במסעדות אתניות שונות בכל יום. מאידך, בסופו של יום חסר בי משהו באיזון הפנימי. ישנה כמיהה למטבח הביתי והפשוט. מטבח ישראלי שישכיל לכנס ולשלב בתוכו תבשיל ליד תבשיל. קוסקוס ליד גפילטע פיש, חריין ליד קובה.

גנים של דור המשיח

בעצם יום הכיפורים האחרון נתגלעה שיחה קצרה ונוקבת עם בתי בת החמש עשרה. כיוון שאין לנו בית כנסת קבוע לא קנינו מקומות ישיבה. לא היה לנו רצון וכוח "לרכוש כרטיסים" חד פעמיים לבית כנסת שאין לנו בו חלק של ממש בכל השנה. בערב יום הכיפורים איבדה בתי את סבלנותה והביעה מחאתה על שלא החלטנו מהו בית תפילתנו. "די! תירשמו כבר לאיזה שהוא בית כנסת!". כך נכנסתי ליום הכיפורים בתחושות כבדות על ילדיי שמשלמים את מחיר התלישות של הוריהם, או אולי המורכבות. ובבוקר… עודי יושבת ומתענגת על ניגוני בית אמי בבית כנסת מאולתר של יוצאי צרפת בנוסח מרוקאי, הצטרפה אליי בתי. כעבור חמש דקות היא קבעה שזה ממש לא מדבר אליה ועזבה את בית הכנסת בכעס. חלפה על ראשי עננה.

במהלך החג התבהרה העננה ונוספו לה מרקמים נוספים. אפילו אור נעים של שמש חייכנית ניבט דרכה. מתוך המחאה של בתי הבנתי: אלה הגֶנים. בביתנו קורצו הילדים מחומר חדש של דור המשיח. לא משהו מטפיזי, אידיאי, אלא ממש בגוף. ואיך אינני מלאת השתאות על כך בכל בוקר? הלא בדם הזורם בעורקיהם של ילדיי, רבע מן הכרומוזומים עלו ממרוקו, רבע מפרס, רבע מפולין ורבע מגרמניה. ולכרומוזומים בקשות רוחניות משלהם, אמנם שונות זו מזו, אך מעוגנות בתוך הברייה השלמה הזו, שלא הייתה כמותה דורי-דורות בארץ ישראל… הרגשתי שמתוך יללת השופר שהשמיעה בתי נשמע קול חדש, פשוט לתפארת אך עמוק מני ים, המבקש לזמן לדורו חוויית תפילה וזהות הניזונה מעולמות שונים באופן הרמוני.

וכך, מבקשת ההרמוניה האורגנית הפשוטה שבין מזרח ומערב בחייה של בתי, נזכרתי בחוויותיי שלי השסועות. בבית הורי שמור הסידור שקיבלתי בכיתה א'. סידור "שירה חדשה" לימות החול. נוסח אשכנז. אני זוכרת את השמחה באותיות המאירות בעודי אוחזת בסידור, יחד עם תחושת הזרות שניטעה בי בבית מתוך קנאותו לנוסח עדות המזרח. עוד עולה בי תחושת זרא, שעוררה בי גם קורטוב של הומור: המחנכת שלי באותו בית ספר המליצה בחום שבבית נדבר יידיש. ככה נבחין בין קמץ קטן לגדול. אני זוכרת היטב את הגיחוך שלי ביני ובין עצמי כשאני מדמיינת כיצד אדבר יידיש עם אמא (שעלתה ממרוקו), עם אבא (שעלה מפרס) או עם סבתא? והנה, עבור ילדינו בלִיל ההגיות, הטעמים והמנגינות כל כך טבעי ופשוט. כל הקולות רוחשים בתוכם ממש. במעגל אחד יושבו הסבא שעלה באש באושוויץ עם הסבתא שנפחה נשמתה בלידתה בכפר במרוקו, במעגל שוויוני לגמרי. ומתוך כך הפציע בי בחג רעיון למודל היכול לשמש בית ואולי יעורר עוד לבבות או אף מעשים… 

להרגיש בבית

בכל שכונה, לצד שְלל בתי הכנסת הנפלאים השומרים כל אחד על צביונו הפרטי, על נוסח המקור ועל המנגינות, אולי הבשילה העת לפתוח בית תפילה נוסף, שלא יהיה שייך לאף אחד אלא לכולנו ביחד. שָׁם הביטוי "שמרנו לך מקום" יהיה אמיתי וכן. בבית תפילה זה יהיה מקום של כבוד לציבור מגוון שירגיש בבית. כמו בהקפות השניות ברחובותיה של עיר, כשמשהו מן העממיות החמה עוטף ומכיל את כולם, כשהאהבה לספרי התורה יוקדת ואפילו סמליהן של המועצות המקומיות נראים שייכים פתאום לרוח.

אני מבקשת להיכלל שם כמי שרוצה להתפלל עם קהילה הטרוגנית. בקהילה זו יהיה הנוסח מהול בשלל נוסחים, בנכסי הברזל של העדות השונות, ממש כמו תאיהם של ילדינו המעורבים. בקביעת הנוסח ישותפו אנשי הלכה בשיח משותף ורלוונטי עם מגוון הקולות בקהילה, קולות שבנוסח המסורתי נשמעים בקול ענות חלושה או מודרים. כך יעלה קול הנשים תוך התמודדות כנה עם סוגיות שוויוניות, יישמע קולם של מי שאינם דתיים ושל עוד שאר קולות הנותרים בשוליים. קהילה כזו, אם אכן תזכה להיווסד, ראויה למנהיגות רוחנית-חברתית, אולי לראשי קהילה שיובילו כזוג: איש ואישה, שישקפו את היכולת לחבר, לפרק מעט פרדיגמות על מנת להרכיב מחדש, לאזן ולהוביל.

אם ייושם מודל דומה לזה כ"עוד בית כנסת" בנוף הירושלמי יהיה זה נחמד, אולם אם בכל שכונה בארצנו, לצד כל תפארת בתי הכנסת ישמש מודל זה כתובת ובית, אזי פעלנו למימוש משהו מחזונות הנביאים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011