דרכם של מאמינים / אמנון שפירא

 

בתגובה לתגובתו של ישראל רוזן, גיליון פרשת נח, על מאמרו של יהודה טאובמן

במוסף 'מקור ראשון' של ערב יום הכיפורים (739) הופיע הקטע הבא:

רגע לפני תפילת נעילה [של יום הכיפורים], יכול המתפלל לקבל השראה מהנביא הקטן [בכמות] הגדול [באיכות] הזה [יונה], ולבוא במצב תודעתי קצת פחות שפוף ולומר: 'עברי אנכי, ואת אלוקי השמים אני ירא'! לקחת דוגמה מהנביא היחיד שהתפלל פעמיים בתוך ארבעה פרקים קצרים. ירא, מאמין, אך לא צייתן נטול אופי. עמים שלמים יכלו להיות צייתנים וממושמעים. אבל אני חלק מעם מרדן, שכל שיתוף פעולה שלו נעשה חרף הסתר פנים היסטורי, ועל אפו וחמתו של הא-ל. יונה, כמו אברהם בסדום, כמו משה בסיני, כמו איוב על פני ארבעים וקצת פרקיו וכמו שרידיו של עם שלם מרוסק ומצולק אחרי השואה, עומדים עם הא-ל אך גם לנגדו, ומעניקים לאדם מישראל את רגעי האמונה והעוז שמהם הוא יכול להמשיך לצעוד אל תוך השנה הבאה או לפחות עד הנעילה הקרובה, ולצעוק מתוך חירות של קרבה ויראה: "ה' הוא הא-לוהים".

ועכשיו שטוחה שאלתי לפני הקוראים: במחילה, מי כתב קטע זה, יוסל רקובר ("לפני קונו", יצירה ספרותית מרתקת, שכביכול נכתבה על ידי אחד מאחרוני גטו ורשה, ושאלפי חברים ב"בני-עקיבא" התחנכו על הגותו, המתריסה אך גם הדבקה באמונתה)? הרב משה-אביגדור עמיאל? הרב יהודה-לייב אשלג? הרב יהודה עמיטל?

כל אחד מהם היה עשוי לכתוב מלים אלה, אבל לא. הן נכתבו בסיום מאמר שכתב יהודה טאובמן על "הנביא שהרים את נס המרד".

המאמר עורר את חמתו של הרב ישראל רוזן, שכינה אותו בשם: "הגות אפיקורסית", וטען שמוטב היה למאמר שלא היה נכתב משנכתב. בעוד שלדעתי יש לטעון להיפך, שמאמרו של טאובמן חשוב וראוי, ואילו תגובת הרב רוזן מוטב שלא נכתבה משנכתבה; וזאת משלוש סיבות:

ראשית, מפני שהרב רוזן עדיין אינו נמנע, למרבה הצער, מללגלג בפומבי על בני הפלוגתא שלו, ולכנותם במיני שמות גנאי אישיים, כפי שהוא עושה אף לרבנים שאינם נושאים חן מלפניו. שנית, בהבנה מוטעית של הלשון. משמעה המילוני, וגם זה שבפי העם, של "אפיקורסות", הוא כפירה בקיומו של הא-ל. בעוד שבמה שכתב טאובמן כפרשנות הנביא יונה, כולל הפסקאות שצוטטו על ידי הרב רוזן, אין כפירה, אלא אדרבה, אמונה עזה בקב"ה. ושלישית, מהותית: אכן, לטענת טאובמן, יש בדרכו של יונה התרסה כלפי שמיא. עכשיו, מי שטוען שהתרסה כלפי שמיא היא ממילא כפירה המוציאה את המתריס מכלל ישראל, מוציא בזאת חלקים נכבדים מהתנ"ך (ואף מכמה ממקורות חז"ל, החסידות וההגות הדתית לדורותיה) מכלל ישראל, ובכך נעשה "כופר" בעצמו, וד"ל.

המעיין היטב במקורות ישראל ימצא ברבדים האמוניים העמוקים ביותר שלהם התרסה כלפי שמיא, ואין הדברים בגדר כפירה בה', אלא אדרבה, דרך עמוקה לעבוד אותו. אברהם ומשה, ירמיהו וחבקוק, איוב ומשוררי תהילים, לא נרתעו מלהאשים את ה'. העוז הפנימי שמתוכו הטיחו דברים קשים כלפי מעלה התבסס על אמונה עזה בבורא עולם, אך גם על האמונה בעליונות הצדק והמשפט, שכפוף להם אף הא-לוהים. כך נהג אברהם בפרשת סדום: "חלילה לך לעשות כדבר הזה, להמית צדיק כרשע, חלילה לך, השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית יח); וכך איוב, שהתריס כלפי שמים בביטוי חריף: "ארץ נִתנה ביד רשע" (איוב ט); ועליו נאמר בתלמוד: "עפרא לפיהו דאיוב, התחיל מחרף ומגדף" (בבלי ב"ב טו ע"ב), כדעת רבי אליעזר (= "ביקש איוב להפוך קערה על פיה";  רש"י: "לעקור כל כבוד, שחירף וגידף". וזו לשון המהרש"א בחידושיו: "עפרא דפיהו דאיוב – על שהטיח דברים כלפי שמיא… על שהרהר אחר מידותיו יתברך").

אבל ספר איוב מסתיים בהופעת ה' מן הסערה ובהצדקתו דווקא את איוב, שהתריס כלפי מעלה, ולא בהצדקת הרֵעִים, שסנגרו על הקב"ה. ואף קבעו חז"ל את הספר באסופה המקראית. המאמין האמיתי, אומר הקב"ה עצמו, הוא דווקא איוב, זה שהתריס כלפי שמיא, ולא הרֵעִים, החנפנים ונטורי-קרתא המזויפים. מקביעה זו עשוי להשתמע מופת לדורות, לתקפותו של חופש הביקורת וההתרסה.

לעומת אברהם ואיוב, דברי משה הם מתונים, אבל גם הם התרסה, על סף ביקורת, כלפי הצעת ה' לכלות את ישראל: "למה ה' יחרה אפך בעמך… למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, להרג אתם… שוב מחרון אפך והנחם …" (שמות לב). משה גם קורא תיגר כלפי א-להים, ברצונו להתערב מול ה' במהלך ההיסטוריה, בטענו: מחל לעם ישראל, ותן להם להמשיך במהלך חייהם; וזאת, אפילו במחיר אפשרי של הכחדת עצמו, באומרו: "ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת".

אין זו תופעה בודדת, ונביאים רבים התריסו כלפי שמים. כך התריס ירמיהו כלפי אדם וכלפי שמים: "מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בֹגדי בגד?" (ירמיהו יב), וכמוהו חבקוק: "למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א). גם משוררי תהילים מקשים לפני הא-ל על הרוע ועל אי-הצדק שבעולם, כמו: "למה ה' תעמוד מרחוק"; "על מה נִאֵץ רשע א-לוהים" ועוד הרבה (ראו במפורט בספרי: דמוקרטיה ראשונית במקרא [תל אביב 2009], בפרק על "הקול האחר"; וכן במאמרו של מנחם פיש, "ברית העימות", אלפיים, 2002).

אחד ההוגים הבולטים של תנועת "תורה ועבודה", חסיד יליד פולין, שניסח עמדה דתית המסבירה איך צמח הרעיון הדתי הרדיקלי של "המרד" בתוך העולם האורתודוקסי, היה ר' שלמה זלמן שרגאי (1995-1899; שימש ראש מחלקת העלייה בסוכנות ובאחרית ימיו גם ראש עיריית ירושלים), שהמשיך את תורת "המרד הקדוש" (שהגה לראשונה שח"ל, שמואל חיים לנדאו, בשנת מותו, 1929; ועל שמו שבט ב"בני עקיבא"). וכך כתב שרגאי:

מהו המעין ממנו נשאב רצון וכוח למהפכה הקדושה? … זו התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. היא התורה של המהפכה העולמית המתמדת… עם ישראל, זהו העם המהפכני המתמיד אשר מאז היותו לעם, בועט הוא בשגרה המתמדת, בהרגלים אשר מסביבו… עם מהפכני זה ניתנה לו תורה מן השמים: זאת תורת המהפכה הקדושה, הסדר הקדוש… תורה זו… לפעמים אין היא שוללת גם למחות את כל היקום ולהקים עולם חדש, למוטט את כל העולם ואף להחזירו לתוהו ובוהו. תורה זו אשר מלמדת תמיד את האדם להתמרד, תמיד להתקומם, היא הקוראת אותו לאי השלמה מתמדת עם היש והקיים אם רע הוא… תורה זו הרואה את האדם כבן-חורין שחירותו תלויה בבחירתו בתורת חיים ("תורת המרד הקדוש", נתיבה, יט, טו-טז, תש"ד).

אמנם, דברי שרגאי הם התרסה כלפי "העולם" ולא כלפי שמיא ישירות, אבל הם המשכם הרעיוני העמוק של אברהם ומשה, של איוב ושל תהילים; והם שעשויים גם לשמש בסיס לפרשנותו של טאובמן את ספר יונה. 

אכן, היו לטאובמן כמה ביטויים שמעיי לא עיכלו בקלות. אבל הכול תלוי בכוונת הלב, ובמנגינת המלים, וביראת שמים. ואני מצאתי במאמרו של טאובמן אומץ לב, וכוונה טובה, ויראת שמים; ועל כל אלה – יהי חלקי בין המברכים ולא בין המאררים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011 

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744, תגובות ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. צביבןאלכסנדר

    לאמנון.
    יישר כוח !אכן תשובתך לרב רוזן מצוינת, מנומקת , מפורטת ומוחצת לטענותיו של הרב רוזן
    שבדרך כלל מיטיב לכתוב בטוב טעם ודעת.
    מאמרו של יהודה טאובמן ( שאני זוכה להשתתף במפגש של 'אלול' מדי שבוע כאן במושבתנו פרדס חנה- בהנחיותו המעולה והמענינת) ומאמרך המנומק והטוב ממשיכים רעיונותיו של הרב סולובייצ'יק ב'איש ההלכה' שהתודעה הדתית היותר עמוקה והיותר נשגבה שבחווית האדם הנוקבת ויורדת עד התהום ובוקעת ועולה עד לרקיע , אינה כה פשוטה ונוחה,אלא כלפי לייא, מסובכת וחמורה ומפותלת…( הרב סולובייצ'יק ממשיך לדון על הטרוניות , הספקות ,- מומלץ לקרוא ספרו המצויין )
    אשמח לקרוא תשובתו של הרב רוזן למאמרך המנומק.צר לי שהרב רוזן לא ראה את עומקו של המאמר. ומעניין לקרוא את תגובתו למאמרך.
    היה מבורך אמנון . חיזקת מאוד רבים וטובים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: