ברגע שהאירו פני המזרח / משה מאיר

 

טיול סוער של חכמי הזוהר במחוזות זרים עומד במרכזו של ספר חדש, המעז לחצות את הגבול הדק שבין חוקר ליוצר ובין שלילת העבודה הזרה להכלתה

פולחן השחר -יחס הזוהר לעבודה זרה, יהודה ליבס; כרמל, תשע"א

עדיין לא הייתי בהודו. טיילים שהם גם אנשי אמונה סיפרו לי כי יש משהו ממכר בשוקי העבודה הזרה. הצבעים, הריחות, ומשהו נאיבי כמו משחק ילדים של האכלת האלים. אני כותב 'נאיבי' לא מתוך התנשאות אלא להפך, מתוך קנאה בראשוניות הבלתי אמצעית. התחושה היא כמו של אותם ציירים נאיביים, המשקיעים מאמץ רב להצליח לצייר כמו ילדים.

גם מי שמרשה לעצמו להיכנס לכנסייה, מחוז העבודה הזרה שעברה סובלימציה למונותיאיזם, מרגיש משהו מעין זה. התמונות החושניות, האדריכלות, התאורה, ריחות הקטורת, התלבושות והמוסיקה – כל אלה נוגעות במיתרים יצריים שהחוויה הדתית היהודית, ועוד יותר ממנה המוסלמית, לא מגיעות אליהם.

בהודו לא הייתי, אבל את מסכת עבודה זרה למדתי. גם בשבילֵי המסכת החוויה דומה. בין כל האיסורים עולה תמונה צבעונית וססגונית, שתחושת חיים ויטאלית חזקה זורמת בעורקיה: חנויות מעוטרות, אצטרובלין, בנות שוח ופטוטרותיהן, לבונה, תרנגול לבן, דובים, אריות, בסילקי, גרדום, אצטדיון, בימה, בימוסיאות, בתי מרחץ ופסלי אפרודיתא מעטרים אותם, תכשיטים, קוטלות, נזמים, טבעות, ועוד ועוד ועוד.

התחושות הללו שיש בהן הרבה חדווה ותשוקת אלוהים, יש בהן גם הרבה מבוכה ואשמה. הלא סוף כל סוף זאת עבודה זרה, 'לא ידבק בידך מאומה', 'ייהרג ואל יעבור'. משנה אחת במסכת מכניסה בה רוח אחרת, רעננה, שובבה, מתריסה:

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו: 'כתוב בתורתכם: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?!' (פרק ג' משנה ד')

אפרודיטה היא אלת האהבה והיופי, פסליה הם פסלי אישה יפה בעירום. רבן גמליאל הולך לרחוץ במרחץ שלה, כלומר מרחץ שגם נקרא על שמה וסביר שפסלה נמצא בו. ייתכן שהיה זה מרחץ יהודי שהוסב למרחץ של אפרודיטי, וייתכן שהוא נבנה מלכתחילה ככזה. מכל מקום אפשר להרגיש את הזרות שבהתנהגותו של רבן גמליאל. בין אם פרוקלוס הוא אכן השואל, ובין הושמה שאלה 'יהודית' בפיו, השאלה חריפה ונוקבת. רבן גמליאל דוחה את השאלה בשלוש דחיות, לא כאן המקום לדון בהן. מה שחשוב היא העובדה החזקה מכל הסבר, מעשה הרחצה של רבן גמליאל.

כמעשהו של רבן גמליאל, מעשה הפרשנות של יהודה ליבס. הוא מוביל אותנו ל'מרחץ של אפרודיטי', בשבילי עבודה זרה, כשהוא מצביע על כך שחכמי הזוהר התייחסו ביחס אמביוולנטי לעבודה הזרה. בדרכו המיוחדת, המוכרת לקוראי מחקריו, הוא חושף את מגמות הרוח הנעות בין שלילת העבודה הזרה ובין הכלתה כחלק מהותי מעבודת א-לוהים והתקרבות אליו. למרות התיאור האמביוולנטי, כקורא התרשמתי שליבס, הצועד בדרכו של רבן גמליאל, חוגג במחוזות העבודה הזרה ולא חש כלפיהם ניכור מאיים.

במרכז הספר עומד מאמר מספר הזוהר המתאר את רבי יוסי ורבי חייא ההולכים בדרך. כשמאירים פני המזרח מתפתחת שיחה ביניהם על הפולחן של עובדי העבודה הזרה לאור ולשמש. כאן מתגלע ויכוח ביניהם: רבי חייא רואה בפולחן ריקנות חסרת משמעות, ואילו רבי יוסי רואה בו פשר וחלק מעולם האמונות שלו. יהודה ליבס פותח את השיחה ומשרטט שני ענפים מפוצלים של יחס לעבודה זרה הן בספר הזוהר, הן בספרות הקבלה הסובבת אותו והן בתנ"ך ובספרות חז"ל. החלק המעניין הזוכה לפיתוח הרחב הוא העולם שאותו מייצג רבי יוסי, הרואה בפולחן השחר חלק מעולם האמונה האמיתית, קרי היהודית.

ליבס מפרק את המאמר למרכיביו ואף לכאלה שמעבר לגבולותיו אך קשורים אליו בקשרים אסוציאטיביים חזקים. שחר. אור. שמש. כוכבים. ירח. אבנים טובות. זהב. איילה. תרנגול. עגל. בסערת הכתיבה – שהקורא יכול לחוש בה – חוזרות ונעורות איכויות קמאיות שהתנוונו לא מעט בחיינו. הטבע במובן הראשוני שלו, האור שאיננו שמים לב אליו או מפני שאנחנו ישנים עם בואו של השחר או מפאת אורות החשמל המעמעמים אותו, החומר, האבנים, הארוס הנשי – האיילה – והגברי – התרנגול, קולות החוץ, כל אלה משתלבים לסימפוניה עשירה שהלב כמה לבטל את זרותה ולכלול אותה בעבודת א-לוהים שוצפת.

כמו במראה משתקף במעשה הפרשני של ליבס הטיול הסוער של חכמי הזוהר בשבילי העבודה הזרה. הוא חוצה את גבולות הספרות והשפה, מוביל אותנו בטיסה במחוזות הנצרות, האסלאם, דת זרתוסטרה והמיתולוגיה היוונית, ובצלילי השפות השונות – היוונית, הלטינית, הערבית – כשהוא מרשה לעצמו לדרוש מילים בכל השפות האלה כחלק מהפרשנות הפילולוגית שלהן. ליבס משחק כאן בווירטואוזיות שאיננה מוכרת לי מחוקרים אחרים בגבול המטושטש שבין חוקר ליוצר. לטעמי, דווקא התעוזה הזאת לחצות את הגבול אל עבר מחוזות היצירה היא המאפשרת לו להתלכד עם נשמת הזוהר ולהעביר אותה אל קוראיו.

שתי מחשבות עלו בי לאחר קריאת הספר. האחת עסקה בשאלה – מי יהיו קוראיו? אני מניח שחלק מהחוקרים יראו בו חציית הקווים מעבר לגבולות המחקר אל היצירה, קוראים דתיים יירתעו מחציית הקווים אל מחוזות העבודה הזרה, הנצרות והאסלאם, וקוראים חילונים יתקשו לחבור לארוס הדתי המפעם בכתיבה. התוצאה היא כי יהודה ליבס בונה עולם מיוחד, שרק מעטים יכולים להתענג על כל גווניו וממדיו. יש הרבה בדידות בעולם הזה, וראוי כי יותר ויותר אנשים יעזו להיכנס למעגליו הקסומים.

המחשבה השנייה מבטאת תשוקת קורא. המשחק המרתק בגבול שבין מחקר ליצירה מעורר שאיפה של הקורא להפציר בכותב שירשה לעצמו – ולו פעם אחת – לחדור יותר לעומק ארץ ה'אויב', לכתוב יצירה משלו שתבטא את עולמו היהודי והאוניברסלי של האיש יהודה ליבס. העולם הזה מורגש כל כך חזק בספר הזה, עד כי עולה השאיפה כי המחיצה האחרונה תישבר ונזכה – כפי שזכינו לזוהר של רבי משה חיים לוצאטו – לקרוא את ספר היצירה של יהודה ליבס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743, יהדות, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: