מה שראתה שרה / שלום רוזנברג (לפרשת לך לך)

 

בשורתו של 'אב המון גויים' מתבררת בהמשך הדורות תוך היבדלות מבני לוט, מישמעאל ומעשו. ההיסטוריה מגוללת את הפרשה הזו עד לדורנו, במעין תסביך אלקטרה לא פתור

איור: מנחם הלברשטט

 

כרקע לתולדות האבות פורסת התורה בפנינו את מעשי הדורות הקדומים, ואת מהותן של הציוויליזציות והתרבויות שבזמנם. עד מהרה נהיה עדים גם למתח שייווצר עם העמים היושבים במה שעתידה להיות ארץ ישראל. בפרקים הבאים, הדבר מתחיל בלך-לך, הרקע ישתנה. זהותו של עם ישראל תתגבש על רקע של הפרדה מעמים קרובים, בני לוט, ולאחר מכן מעמים אחים ממש, ישמעאל ועשו. על היחסים עם ישמעאל ועשו – הוא אדום –  ניתן ללמוד מעיון בפרקים שונים שבמקרא. כאן נדלג עליהם, ונתעכב על הזהויות שעתידות לקבל דמויות אלו בדורות מאוחרים.

ההבדלים עם הפגאניות ברורים וחותכים. אדום וישמעאל מייצגים עכשיו דתות, לכאורה קרובות אלינו, את הנצרות והאסלאם. מבחינה היסטורית לא ידובר על קונפליקטים עם אחים אלא על קונפליקט עם בנותיה של היהדות. אם יורשה לי להשתמש בשפה פסיכולוגית אדבר על מעין תסביך אלקטרה, בת זוגתו הסימטרית של תסביך אדיפוס. לפנינו רצון בלתי מודע (לדעתי, לפעמים מודע) לסלק את האם. סילוק פעמים רבות פשוטו כמשמעו, סילוק סמלי בכל הנוגע לכתובה של הנישואים הסמליים בין עם ישראל להקב"ה, כתבי הקודש.

כל אחת משתי בנות אלו בחרה באסטרטגיה אחרת בתחום זה, אסטרטגיות בעלות חשיבות היסטורית עצומה, עד עצם היום הזה. כדי להסביר זאת מבקש אני להצביע על שני מימדים עיקריים של היחס בין הדתות ליהדות. המימד הראשון הוא התיאולוגי-הלכתי. אין ספק שבמימד זה האסלאם קרוב יותר אלינו מאשר הנצרות. אחדות הא-ל עבורו היא עיקרון ראשון במעלה, תוך שלילה של רעיון השילוש ודחיית האפשרות שהאל יהפוך בשר בדמותו של ישו. כמו ביהדות, קיים באסלאם איסור מוחלט על צלמים ועל תמונות "תיאולוגיות" כלשהן, דהיינו על תיאורים וציורים גרפיים של הא-ל. ציורו הנודע של מיכלאנג'לו על הא-ל היוצר את האדם הוא בלתי אפשרי בהלכה המוסלמית, כשם שהוא בלתי אפשרי בתרבות היהודית.

שותפות תנ"ך  

לכאורה הבדל זה יוצר קרבה לאסלאם לעומת ריחוק מהנצרות, ריחוק שבא לידי ביטוי בכתביהם של הוגים ופוסקי הלכה שסברו שלפנינו דת שאינה מונותיאיסטית במובן החמור של המילה. אלא שבתחושת מרחק זו יש אשליה. זאת כי טרם עמדנו על המימד השני של היחס, מימד שניתן לכנותו טקסטואלי. נוכל להבחין בהבדלי הגישות שביניהם תוך עיון בי"ג העיקרים שהרמב"ם קבע. העיקר השמיני קובע (בנוסח הקיצור שבסידור) "שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם"; העיקר התשיעי – "שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ".

העיקר השמיני מכוון כנגד התיאולוגיה המוסלמית הטוענת שהתורה "היהודית", השונה מהקוראן במקומות לא מועטים, מזויפת. הטקסט האורגינלי היה – כמובן – דומה לקוראן. העיקר התשיעי יוצא כנגד הנצרות המאמינה בנכונות הטקסט העברי, אך טוענת שהוא בוטל על ידי "הברית החדשה". והנה, "הברית הישנה" בוטלה אך נשתמרה, כשמעליה נבנתה הקומה השנייה, הקומה הנוצרית. לא כך האסלאם, שהושפע רבות על ידי המסורות היהודיות, המקראיות ואף התלמודיות, אלא שחבל הטבור הקושר את הבת לאמה נותק והושתק.

לפנינו פרדוקס מופלא: על אף הקרבה אל האסלאם פסק הרמב"ם שאסור ללמד תורה למוסלמי, היות שהוא ישתמש בלימודיו אלה כדי לפתח מעין "ביקורת מקרא" להוכיח את נכונות גישתו. מכאן מסקנה עצובה. למרות השורשים האנטי-יהודיים ואף האנטי-שמיים שבה, הנצרות – בענפים שונים – הייתה מסוגלת להבין את שיבת ציון. עשו זאת למשל גישות אוונגליסטיות השואבות השראה מהמקרא. מבחינה מסוימת נשאר התנ"ך במכלול המקורות הנוצריים כמעין "סוס טרויאני" שהביא ליהדות גרים, ובדורנו, בייחוד בין אלה הפתוחים למשמעות הנבואות העתיקות המתגשמות לעינינו. אמנם כן, מאחורי היחס אל המקרא שוכנת הפוליטיקה.

למרות ההבדלים בין הנצרות והאסלאם ביחסם ליהדות קיים קו משותף ביניהם. לא לחינם הוסיף רבי יהודה הלוי כותרת משנה לספר הכוזרי שלו: "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה". שתי הדתות קיבלו את העיקרון שאמיתותה של דת מוכחת על ידי ההצלחה ההיסטורית. במילים אחרות, הא-ל העומד מאחורי הניצחון בשדה הקרב. הרבתה הנצרות לעשות זאת כשראתה בגלות ובסבל ההיסטורי של ישראל הוכחה תיאולוגית מרחיקת לכת. אלה שהפנו עורף למשיח, עתידים לסבול לנצח על עוונותיהם. היהודי הנודד לא ייגאל.

כשלון השליחים

על נושא זה לימד אותנו ר' יהודה הלוי אמת פשוטה וחשובה. לו יהי כדבריכם, או אז כיבוש העולם כולו הוא הוא ההוכחה המוחלטת לאמת. אם כך, העובדה ששתי דתות, הנצרות והאסלאם, חולקות ביניהן את העולם במעין תיקו היסטורי, היא הוכחה ניצחת שאף אחת מהן אינה הדת האמיתית. אכן, הבין האסלאם שהעובדה שחלק מהעולם נשאר מחוץ ל'דאר אל-אסלאם' (בית האסלאם) מהווה בעצם פגיעה בריבונותו של שליט העולם. אולם, מן השמים הטילו וטו על ההצלחה ההיסטורית שעליה מושתתת לכאורה האמת הדתית. אדרבה. על כך אמר החכם "טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עֲנָוִים, מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים" (משלי טז, יט). "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" ישכון הקב"ה (ישעיה נז, טז).

רבי יהודה הלוי לימד אותנו שעשו וישמעאל מביאים במידת מה את השפה המקראית לעולם, דברים שעליהם יחזור הרמב"ם בהלכות מלכים. יש להם תפקיד תיאולוגי! אלא שבסך הכול ההיסטורי, הם לא מילאו את משימתם. הנצרות כשלה באופן מוחלט בשואה. האסלאם עומד עכשיו בפני הניסיון המיוחד לו, וזאת ביחסו ליהודים ולמדינת ישראל.

כל מי שאינו עיוור היסטורי רואה בעתיד עוד ניסיון לכבוש את כל העולם, אחרי ששני הניסיונות הקודמים כשלו, בצרפת ובווינה. חלום ההצלחה במלחמה הזאת הוא בעצמו הכישלון הגדול. האם יוכל אברהם להביט אליו ולראות בו את בנו האהוב? או שמא, בחשבון ההיסטורי האחרון, צדקה שרה?

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: