שומר החומות / יעקב בר-און

 

האיש שהפך את תיעודה האורבני של עיר הקודש למפעל חיים עומד במידה רבה מאחורי השילוב של שימור והתחדשות במתחם ממילא, ורווה ממנו נחת. שיחה עם דוד קרויאנקר, לרגל ספר חדש על 'המשולש' הירושלמי

מתוך הספר 'המשולש הירושלמי – ביוגרפיה אורבנית'

בית הכנסת 'ישורון'; בנייני 'טרה סנטה', 'ג'נרלי' ו'סנסור'; 'בצלאל'; 'בית המעלות'; מלון 'פלטין'; אפילו צומת ה'איקסים' – לא צריך להיות ירושלמי כדי להכיר את האתרים הללו. אין מי מאיתנו שהזדמן לעיר-קודשנו ולא חלף על פניהם. הם ממוקמים באזור שבין הרחובות יפו, בן-יהודה והמלך ג'ורג', בלב ירושלים, שלו הקדיש האדריכל דוד קרויאנקר את ספרו כבד המשקל 'המשולש הירושלמי – ביוגרפיה אורבנית', שאותו הוציא בימים אלה בהוצאת 'כתר', בשיתוף מכון ירושלים לחקר ישראל.

הספר הנוכחי בא בעקבות ספריו הקודמים בסדרה: 'רחוב הנביאים, שכונת החבשים ושכונת מוסררה'; 'טלביה, קטמון והמושבה היוונית'; 'רחוב יפו'; 'המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים' ו'ממילא – גאות, שפל והתחדשות'. בסדרה, שלא הייתה כמותה, סוקר קרויאנקר את השכונות, הרחובות והבניינים ההיסטוריים בירושלים ומביא את מאפייניהם האורבניים והארכיטקטוניים.

עיקרו של הספר כולל חתך כרונולוגי-היסטורי, המתאר את תולדות 'המשולש' ושלוחותיו בתקופות שונות, וחתך נושאי, העוסק בהיבטים של מבנה אורבני, בסוגיות אדריכליות ובסוגות של שימור והריסה. אלא שכמו בספרים הקודמים בסדרה, לוז הספר לפחות מבחינה כמותית הוא בחמישה מסלולי סיור ובהם נסקרים בהרחבה, ועם הרבה תרשימים וצילומים, 121 בתים שהם ציוני דרך בעלי עניין. יש במסלולים אלה המשך לספר קודם שלו, בן 15 שנה, 'ירושלים – מבט ארכיטקטוני', מדריך טיולים בשכונות ובבתים, המביא את המטיילים ליותר מ-400 אתרים בעיר.

אגב, אני מעיר לקרויאנקר (72) שאם את הספרים הקודמים, על רחוב הנביאים ועל טלביה ושכנותיה, עוד ניתן היה לקחת איכשהו לדרך, מי שיחפץ לעשות כן עם הספר הנוכחי על 450 עמודיו ייאלץ להזדקק לשירותיו של סבל… קרויאנקר מודע לכך ואומר שמבנהו של הספר הוא שילוב של גרפיקה עם טקסט. הצעתו היא לבחור מראש את מסלול הסיור הרצוי ולצלם לקראת היציאה לדרך את העמודים הנוגעים בדבר. "בנוסף לכך", הוא מעיר, "לפי תגובות של קוראים, הספר, כפי שהוא מוגש, מעורר אצל רבים תיאבון לסיורים. כלומר לסיורי כורסה".  

ירושלמי כל ימיו

אתה מתאר את הרחובות ואת השכונות בית-בית, בצורה כזו השוללת מראש אפשרות שכתבת את הספר מתוך חדר העבודה שלך.

אתה צודק. את כל המסלולים עברתי במו רגליי עוד בימים שלא התעניינתי בהם מבחינה ארכיטקטונית. אם אני מגדיר את הספר כביוגרפיה אורבנית, זו גם הביוגרפיה של מחוזות ילדותי, נעוריי, בחרותי, וכעת גם זקנתי. כל חיי אני נטוע בירושלים, פרט לחמש שנים שבהן למדתי בלונדון. בשבילי ירושלים איננה ציריך או ניו-יורק. מה שאני כותב בספרים האלה הוא חלק בלתי נפרד ממני.

כלומר, מחקר מהול בנוסטלגיה.

נוסטלגיה בעיניי זו מילה בעייתית. הרי תמיד מתלווה אליה משהו דביק. הייתי מעדיף שהקשר האישי שלי למקומות שאני מתאר בספר יתקבל כמשהו שמעבר לנוסטלגיה. עם זאת, אני מודה שהיכרותי האישית עם האיזור עודדה אותי לכתיבת הספר וקודמיו.

אין נוסטלגיה, כדבריך, אבל זה לא בדיוק ספר של שישו ושמחו.

בהחלט. אין זה סוד ש'המשולש', בעיקר הגרעין הקשה שבו, בדעיכה. אם תקופת הזוהר של האזור הזה הייתה משנות ה-30, כשהוקמו בו בתי המסחר הגדולים, חלקם אף מפוארים, ובתי-קפה וקולנוע רוויי אווירה, זו הסתיימה בסביבות מלחמת ששת הימים. מאוחר יותר חלק ניכר מהמסחר בעיר עבר לקניונים. אם יש בי ערגה מסוימת, אזי לתקופה שבה ל'משולש' היה נופך קוסמופוליטי וסממנים אירופיים, ללא בזארים, מזללות, פיצוחיות, חלפני כספים וחנויות זולות של ביגוד ומתנות.

הבט איך נראה רחוב יפו. אתה מכיר עוד עיר בירה שלרחוב כה מרכזי בה יש מראה עד כדי כך עלוב? העליבות הזאת לא התחילה בחפירות המתמשכות לרכבת הקלה. גם אם לא יפה לומר זאת, הרחוב הזה מקנה לירושלים דימוי של עיר די מסמורטטת. זאת, מפני שבסיכומו של דבר ירושלים היא עיר ענייה מאוד. ככה זה כששליש מהאוכלוסייה נתמך על-ידי הממשלה. פלא שיש ריבוי של חנויות מצ'וקמקות של פריט בשקל? מטבען של חנויות שישקפו את כוח הקנייה בעיר. זה מושפע גם מהעובדה שחלק ניכר מהמועסקים בירושלים הם מהצווארון הלבן, היינו עובדי הממשלה, העירייה, הסוכנות היהודית ומוסדות כמו האוניברסיטה העברית. המשכורות ידועות והן אינן מגולמות בכוח קנייה רב במיוחד. בסופו של דבר, אי אפשר להאשים מישהו מסוים בדעיכת ה'משולש', אזור שבנוסף לכול ידע פיגועים נוראיים.

במידה מסוימת ספרך הוא גם ספר של הדקה ה-90.

נכון, זהו ספר שלא יכול היה להיכתב בתקופה מאוחרת יותר. חלק ממה שמובא בו מתבסס לא רק על הזיכרונות ועל הידע שלי. נעזרתי במידע שאספתי במרוצת השנים מאנשים שעדיין זוכרים אירועים ומקומות מימים עברו, ואם הוא לא היה מובא כאן קרוב לוודאי שהוא היה הולך לאיבוד.

צעירה סיפרה לי שהופתעה לדעת מהספר שבמה שמוכר כיום כמדרחוב בן-יהודה זרמה פעם התנועה. לדבריה, לא היה לה ספק בכך שהיה שם מדרחוב מימים ימימה…

לא אסתיר שמתלווה קושי מסוים לכתיבת ספר כזה. לא פשוט לגעת בו במציאות העכשווית, ככל שהיא מתקשרת לנוגעים בדבר. הן יותר קל לעסוק באנשים הנמצאים מתחת למצבות אבן כבדות, ולא משנה מה תאמר עליהם, מאשר להתייחס לאנשים עכשוויים כמו ראשי-עיר, אדריכלים, יזמים וכו'. שואלים אותי לא אחת מדוע אני לא מרבה בביקורת בספרים אלה, ואני משיב שלא הרי כתיבת ביקורת בעיתון על אדריכל עכשווי, או על בניין שתכנן, כהרי כתיבת ספר שאליו מתלווה אחריות היסטורית הרבה יותר גדולה, מה גם שבכתיבת ספר אני מצווה על פרספקטיבה ארוכת טווח. לא בטוח שמה שחושבים היום יחשבו גם בעתיד.

לירושלים מגיע יותר

מי יודע, אולי אף פרויקט הולילנד…

"זהו פרויקט איום ונורא!", מתרתח קרויאנקר. אזכור פרויקט הולילנד בפניו כמוהו כנפנוף מטפחת אדומה מול שור זועם. הפצע שנפער בנופה המרהיב של ירושלים הפך מאונס לחלק בלתי נפרד משגרת חייו. כמי שמתגורר בשכונת מנחת היפהפייה והשלווה, אין לו מנוס מלחלוף שוב ושוב מול בתי ה'פרויקט' ולא ניכר בו שהוא מתכונן להתרגל אליו.

זיהית זילות של המקצוע מצד המתכננים?

אתה יודע כמה זילויות יש בפרויקט הזה? מצד שני, מי כמוני יודע שאדריכלים צריכים להתפרנס ולא קל להם במקרים כאלה. הם מקבלים פרויקט, קובעים תנאים כאלה או אחרים עם יזם ומתחילים להריץ תוכנית בניין ערים וזכויות בנייה. אם עד כאן זה נראה בסדר, פתאום היזמים מתחילים לחשוק ביותר ומציעים להוסיף לתוכנית הרבה יותר ממה שסוכם בתחילה. כאן האדריכל עומד בפני שתי אפשרויות – לקבל את הדין ולתת יד להתדרדרות, או להחזיר את המפתחות ולעזוב. 

אם מייחסים לפרויקט הזה היבטים לא חוקיים של הון-שלטון, זה לא מענייני, אבל היו דברים מעולם. בהקשר זה אזכיר את פרשת פרויקט מגדלי קרית-וולפסון מראשית שנות ה-70 שצצו בשדרות בן-צבי, במורד שכונת שערי-חסד, מול מנזר המצלבה. אז דובר על שורה של מגדלים בני 16 קומות כשכמעט לא היו מגדלים בירושלים וזאת מול משכן הכנסת, שהיה חדש באותם ימים. אז קם רעש לא קטן בגלל החשש שהמגדלים כביכול יגמדו את המשכן ויכסו את הצללית היפה של שערי-חסד.

לאחר שכבר הועמדו שם שני מגדלים, הטיל ראש העיר דאז, טדי קולק, על צוות היחידה לתכנון אורבני בראשות מירון בנבנישתי, שהייתי אחד מאנשיו, להכין חלופה להמשך הפרויקט ולהציג אותה בפני היזם מוטקה מאיר. מכיוון שהקירות בלשכתו של טדי היו מכוסים בתמונות, שטחנו את התוכניות הגדולות שעליהן עמלנו על הרצפה. מאיר התנפח מכעס והתחיל להזיע. 'בשביל זה קראת לי?', הוא צעק על טדי, והתחיל לדרוך על התוכניות שלנו ולרמוס אותן ברגליו. זאת הייתה התנהגות מבזה.

איך אתה רואה כיום את המגדלים האלה?

מה אגיד לך, הם לא יפים, אבל התרגלתי. זה לא אומר שאתרגל בעתיד להולילנד. יש בפרויקט הזה צירוף מאוד אנטיפתי שהוא מעבר לעניין של התכנון. לא רק שלא מדובר בהליכים דמוקרטיים מקובלים, אלא שחשד השחיתות הופך את העניין למשהו אימתני. זאת, כשבהולילנד המגדלים מחוברים, מה שאין בקרית-וולפסון. הצירוף של גובה ומסה דוחה, בפרט עם כל המרפסות הקופצות והמעוגלות. הרי בגלל הבנייה על המדרון יש כל הזמן הרגשה שכל זה יגלוש…

האדרכיל קרויאנקר לא מבקר רק את מתכנני הולילנד. "מרבית האדריכלות בירושלים היא מאוד בינונית", הוא קובע. "זאת עובדה שאין בעיר יצירות-פאר ארכיטקטוניות, אם כי יש כמה בניינים מאוד טובים דוגמת בניין משרד החוץ ומוזיאון ישראל שהוקם בתקופה קודמת. בין הבתים החדשים יותר מתבלטים בית 'אבי חי' ברחוב המלך ג'ורג' ובניין בית המשפט העליון, שאפילו הוא לא היה עובר את הסנטנדרטים הגבוהים הנהוגים ביפן, למשל".

אתה משבח בספרך את בניין בית המשפט העליון.

כי יש בו פרטים ארכיטקטוניים מעולים עם שילוב של אמצעים שיש לקרן שהקימה את הבניין ושל אדריכלית יוצאת מהכלל כמו עדה כרמי-מלמד שתכננה אותו עם אחיה.

אחיה, נזכיר, הוא רם כרמי, שמעורר באחרונה מחלוקת עם הבניין החדש של 'הבימה' שתכנן.

עוד לא הייתי שם, אבל הוא נראה לא רע. החזית המזרחית החשופה והגדולה שלו מול הרחבה החדשה המשותפת להיכל התרבות היא מאוד יפה, אם כי יכלו לשים יותר ירק. החזית יפה וייצוגית ומשקפת את מעמדו של 'הבימה', אבל הקירות החשופים ממערב הופכים את הבניין למאוד כבד ומגושם. זאת הבעיה שלו.

קצת ניו יורק

כבן העיר ירושלים, ראית במרוצת השנים את קו הרקיע שלה משתנה לנגד עיניך. זה משמח אותך?

אתה יודע מה היה הבניין הגבוה ביותר בירושלים עד 67'? – 'בית הלברייך' מול בית הכנסת 'ישורון'. יש בו שבע קומות מצד המלך ג'ורג' ותשע קומות מהצד השני. זה היה הבניין הגבוה בירושלים, והיינו קוראים לו 'המקפצה העירונית'. מי שרצה להתאבד בעיר היה קופץ מהבניין הזה, עד שלבסוף סגרו את הגג. אז התחילו לצוץ מגדלים יותר גבוהים, כולל זה של בניין בנק הפועלים, שהוקם בכיכר ציון והוא האבא של כל הכיעור בסביבה.

ולשם זה הרסו את קולנוע 'ציון'.

יש בספר רשימה מפורטת של בתי הקולנוע שהיו בירושלים ואינם עוד. לו היו כוללים במגדל הזה קולנוע חדש, אין ספק שהוא היה נראה הרבה יותר טוב מכפי שנראה היה בעבר קולנוע 'ציון', שהיה בניין מצ'וקמק, עם חזית אבן די עלובה ומאחוריו – סככה. בנו בכיכר ציון איך שבנו ולא נפרט כאן מה קורה בצידו האחורי של המגדל שהיה אמור להיות הטיימס סקוור של ירושלים…

ולגבי קו הרקיע?

לא מפריעים לי מגדלים בירושלים כל עוד הם מוקמים במרחק סביר מהעיר העתיקה ולא מגמדים את החומות, וזאת כשיש מרווחים ביניהם והם לא הופכים לגושים. מגבלת הבנייה באבן לא היטיבה עם המגדלים בירושלים. התקנה הזו של הבריטים מראשית תקופת המנדט היא אחת הפרות הקדושות ההולכות ונשחטות בירושלים, כמו גם איסור הבנייה בגאיות, לצד ההגבלה שהייתה בבנייה לגובה. בסיכומו של דבר, לא הייתי מתנגד לראות בירושלים כמה מגדלים בסגנון ניו-יורקי, אבל לא בבנייה פרטצ'ית שבה אנחנו נתקלים לעתים קרובות.

ככלל, ירושלים, כפי שהיא נראית כיום, היא עיר המכבדת את עברה?

עד 67' לא הקדישו בירושלים תשומת-לב לנושא השימור. דווקא הבריטים התייחסו בתוכניות שלהם ביראת קודש לעיר העתיקה. זה נבע בין היתר מיחס האנגלים לתנ"ך. כשהם כבשו את ארץ-ישראל וירושלים מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, הם הרגישו כצלבנים החדשים שבאו לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים. יחס שונה לגמרי היה להם כלפי השטחים שמחוץ לחומות, שהיו חדשים יחסית. לא כולם יודעים, אבל שכונות מחוץ לחומות, כמו נחלת שבעה, אבן ישראל ואחרות היו מיועדות להריסה בתוכניות שלהם.

הרגישות לנושא השימור בירושלים התפתחה מאז ראשית שנות השבעים, כמה שנים אחרי איחוד העיר. אז נושא השימור היה מאוד אופנתי בארצות הברית ובאירופה והעלייה דאז מארצות המערב תרמה להפצתו, כולל מאבקים ציבוריים לשימור בניינים שכמותם לא היו קודם לכן.

התשובה של ספדי

המאבק הציבורי הגדול ביותר בירושלים היה על ממילא. לשם שיקום המתחם הוקמה חברת 'קרתא' וזו בחרה במשה ספדי – ישראלי במקור שחי ופועל בקנדה – כאדריכל הפרויקט. ספדי היה אז בחור צעיר שה'הביטאט', שהקים בראשית אותה שנה, 67', זכה להד עולמי ומבחינה ארכיטקטונית נחשב לפרויקט מצוין. טדי קולק חיבב אותו מאוד. מטבעו הוא אהב מצליחנים ישראלים בחוץ לארץ.

מהר מאוד התלקח מאבק רווי יצרים שכלל אנשים בעלי עוצמה פוליטית שיצאו נגד ספדי. זאת, לאחר שהוא הציע להרוס את כמעט כל המתחם, או מה שנשאר ממנו, להקים מתחתיו מערכת כבישים תת-קרקעית ועליו לבנות בניין גבוה. אז לא מיהרו לשמר וחיפשו להרוס ולבנות מחדש. אל תשאל איזו צעקה גדולה קמה נגד הרעיון הזה!

באותה תקופה עבדתי ביחידה לתכנון אורבני בעירייה. הבוס שלי, מירון בנבנישתי, שהתנגד לתוכנית של ספדי, הטיל עלי ועל חבריי לתכנן חלופה. עבדנו על כך מבלי שאיש יֵדע על זה, אפילו לא קולק. התוכנית שלנו הציעה שימור בקנה מידה מאוד גדול. הכנו חוברת והפצנו אותה ב-300 עותקים לתקשורת.

טדי קולק ראה את התוכנית בפעם הראשונה בעיתון. הוא קרא אליו את מירון בנבנישתי, אולי איש לא קל אבל בעל מצפון, וטען נגדו – 'אתה תוקע לי סכין בגב!'. אז התחילה מסכת של עשר שנים שבה נעשה מאמץ להוריד את ספדי מהעץ ובעצם להחזיר את הגלגל אחורנית, לאחר שלפחות חלק מהתוכנית שלו אושר בכל הרשויות והדרגים. לבסוף ספדי שינה את התוכנית בחוסר רצון מוחלט והיא פחות או יותר מה שהיא עכשיו. מתחם ממילא נחשב לאחת ההצלחות הגדולות בירושלים בשנים האחרונות.

אישית אני מעריך את ספדי. אמנם הייתה לנו מערכת יחסים קשה, אבל אף פעם לא הוחלפו בינינו עלבונות. שלחתי אליו, לקנדה, את הספר שלי על ממילא. "אני חייב להודות שהמאבק שלכם היה צודק ובזכותו שיניתי את תוכניתי", הוא כתב לי. "היום אני מבין שלשימור במתחם יש חלק חשוב בהצלחת הפרויקט".

למעשה, הפכת את נושא השימור בירושלים למשימת-חיים, הלא כן?

לקחתי כמשימת-חיים הן את השימור והן את התיעוד. התיעוד בא מעניין השימור. הניסיון ללמד אנשים להכיר בערכים ארכיטקטוניים, היסטוריים ואתנוגרפיים בקונספט של המורשת הבנויה של העיר בא מתחושה שעד שהתחלתי בכך לא הייתה מודעות לנושא. סביבו שררה בורות מוחלטת, אם כי לא היו הריסות משמעותיות חוץ מבתי המוגרבים שנהרסו ב-67' בחזית הכותל המערבי ואפשרו את פתיחת הרחבה הגדולה שם. זה עניין של עיתוי – עכשיו או לעולם לא. אלמלא אותה הריסה, היינו נשארים עד היום עם אותו מעבר צר שהיה קיים שם דורות.

לדברי קרויאנקר, מהחוברות שהכין בשנות ה-70 בנושא השימור, כולל הסיפור של טליתא-קומי, שיפורט עוד מעט, צמחה סדרת ספרים יוקרתית שפרסם על האדריכלות בירושלים, בשיתוף המכון לחקר ירושלים שהוקם בידי ההיסטוריון פרופ' יהושע פראוור והארכיאולוג פרופ' דוד עמירן. למעשה, הוא מסכים, אין בעולם אח ורע לסדרה דנן, כפי שאין חבר לסדרה על השכונות והרחובות בעיר. ספריו של קרויאנקר על האדריכלות בירושלים זכו למהדורות בינלאומיות יוקרתיות בחו"ל.

אגב, הוא לא הסתמך במחקריו על חומר זמין שהצטבר אצלו בתיקים המסודרים באופן מעורר התפעלות בחדר עבודתו שאותו הוא מציג כ"ממלכה שלי". בין השאר הגיע אל בני המשפחות הערביות שישבו בירושלים עד 67' ("הם שלחו לי חומר חשוב מחוץ לארץ"), ואף אל משרדו של פייסל חוסייני, במזרח העיר, הגיע. יד ימינו במפעל האדירים שלו היא רעייתו, ליאורה, המוצגת בספר כעורכת האחראית. הם ירושלמים בלב ובנפש, אבל הסכינו זה מכבר לכך שבנותיהם, מיכל ותמר, בחרו להתגורר עם משפחותיהן בתל-אביב.

כשמדובר על שימור בירושלים, צף ועולה בניין טליתא-קומי שעמד במרכזו של אחד המאבקים הציבוריים המשמעותיים שניטשו בירושלים בדור האחרון. מדובר בבניין שתכנן האדריכל הגרמני קונרד שיק והוקם ב-1868 על-ידי נזירות גרמניות כבית-יתומות פרוטסטנטי.

קרויאנקר: "שמו של הבניין הזה נלקח מסיפור בברית החדשה על מעשה הנס של ישו שהקים לחיים את בתו החולה של יאיר הגלילי, לאחר שקרא לה בארמית 'טליתא, קומי', היינו 'נערה, קומי!'. יופיו של הבניין נבע משילוב יוצא מהכלל של מזרח ומערב בתוכנית הבנייה שלו. לימים, בשנות ה-60, בתקופתו של ראש העיר מרדכי איש-שלום ושנים לפני שנכנסתי לתמונה, התקבלה תוכנית להריסת הבניין כדי להקים במקומו את אחד המגדלים החדשים בירושלים. ביצוע ההריסה התעכב עד שנת 80'.

"אני אחראי לכך שבתוכנית שהכנתי עם האדריכלים נחמיה פאול ונחום מלצר לפחות השתמר קיר מהבניין החשוב הזה מבחינה ארכיטקטונית. נתקלתי בהתנגדויות. היו גורמים חרדיים שטענו שאין להנציח אגדה הקשורה בישו. טענה אחרת שהועלתה, מופרכת לא פחות, הייתה שהנזירות שלמעשה ניהלו למופת את בית היתומות היו נאציות. וזה עשרות שנים לפני שמישהו חלם על הנאציזם. באירוניה הייתי אומר שישו והיטלר גמרו את הבניין הזה.

"אגב, היו לא מעט ויכוחים בין בעלי השטח. מכיוון שאי אפשר היה למנוע את ההריסה, שכאמור אושרה כחוק, לפחות הצלחתי להשיג את שימור הקיר המרכזי של הבניין עם השלט והשעון שעליו, שלפחות יישאר איזשהו זכר לבניין היפה. כאן ברצוני לציין את שלום דורון המנוח, אז מנהל 'הכשרת היישוב' בירושלים, שהייתה בעלת השטח ומכרה אותו לקבלנים רג'ואן, שלא רק שהסכים לפירוקו של הקיר מהבניין לפני הריסתו. כשעלתה השאלה מי יממן את המבצע, הוא נתן מיליון שקל, אז הרבה כסף. מאז יש כאלה שאינם מעורים בפרטים וטוענים נגדי שאני פועל להנצחת קירות במקום להציל בניינים. זה רודף אותי".

בית טיכו

פעולת שימור חשובה אחרת בירושלים שנקשרה בשמו של קרויאנקר היא זו של טחנת הרוח ברחוב רמב"ן, שנבנתה במחצית השנייה של המאה ה-19. אכן, אולי זה יישמע מוזר, אבל שכונת רחביה שבמרכז העיר קמה על אדמה חקלאית. יוונים אורתודוקסים גידלו חיטה בין עצי הזית וטחנו את הגרעינים בטחנת הרוח.

קרויאנקר: "בשנות ה-60, כשעדיין לא דובר על שימור, רכש הקבלן הירושלמי מתי ליפשיץ את המגרש. הוא קיבל היתר להריסת הטחנה ולהקמת בית דירות משותף תחתיה. כשהעלה מי שהעלה את הרעיון לשמר את הטחנה, הועלתה הצעה מטורפת להעביר אותה לגן העצמאות ולהפוך אותה למוזיאון של טחנות הרוח בירושלים. זה מסוג הרעיונות שצצים כשלא יודעים מה לעשות עם בניין זה או אחר. הרי כשהחליטו להרוס את בניין 'שערי צדק' ברחוב יפו, היה מי שהציע להפוך את המקום למוזיאון של בתי החולים בירושלים. ואז, אגב, גם מקבלים כסף ציבורי…

"הטחנה ניצלה. כשהבולדוזר התקרב לטחנה, סוכם עם הקבלן שאם יבטל את תוכנית ההריסה ישונה ייעוד המגרש ממגורים למסחר ותותר תוספת בנייה של אגף אחורי וקומה תת-קרקעית. זה היה תקדים חלוצי בניסיון להגשים מדיניות שימור עירונית של הסבת בניינים היסטוריים לשימושים חדשים הנושאים רווחים עסקיים-מסחריים. כך כולם יצאו נשכרים".

קשר אישי קרוב יותר יש לקרויאנקר ל'בית טיכו' ברחוב הנביאים, שבו התגוררו הציירת אנה טיכו ובעלה, רופא העיניים הנודע ד"ר אברהם טיכו. "בין הוריי לבין בני הזוג טיכו התקיימה ידידות קרובה במשך שנים של שתי משפחות יוצאות מרכז אירופה מהשכבה המשכילה של ירושלים לפני הקמת המדינה", הוא מעיד. "היינו מגיעים אליהם לעתים קרובות לארוחות ליל שבת שהיה מבשל הטבח שלהם. כך, כשהגעתי כעבור זמן רב לשימור הבית, הכרתי אותו היטב.

"במקום היה בית-חולים די פרימיטיבי שבו טיפל ד"ר טיכו בחולי עיניים, כולל חולי גרענת רבים. מכיוון שבבית החולים לא הוגשו ארוחות, ניתן היה לראות בחורשה שהוליכה לבית ערביות שבישלו לבני-משפחותיהן ארוחות על אש פתוחה. בקומה העליונה הייתה הדירה של בני הזוג טיכו, שאני זוכר אותה מרוהטת מאוד יפה בסגנון וינאי, ולצידה הסטודיו של אנה שאהבתי להיכנס אליו.

"מכיוון שהשניים היו עריריים, טדי קולק, גם הוא ידיד המשפחה, שכנע את אנה, לפני שנפטרה ב-80', עשרים שנה לאחר בעלה, להעמיד את הבית לאחר לכתה לרשות מוזיאון ישראל. היא ביקשה ממני להכין את התוכניות לשיפוץ הבניין ועוד הספיקה לאשר אותן. התנאי שלה היה שילוב של אגף מוזיאלי עם בית-קפה בסגנון וינאי. כלומר, שהמקום יהיה חי ותוסס".

מה התרומה של טדי קולק לחזותה של ירושלים? הוא הורדוס המודרני של העיר?

אני לא אוהב את ההשוואה הזאת וגם טדי לא אהב, כי כזכור להורדוס לא חסרו ניואנסים אחרים. מה כן? – הוא כיהן במשך 28 שנה כראש העיר ובניגוד לראשי-עיר אחרים זכה לראות את פרי יצירתו. בהשוואה לדמויות שראינו אחריו, הוא היה דמות הרבה יותר תרבותית, בעל השכלה אירופית רחבה, ומעל לכול היה לו משהו שלא היה לאף אחד אחר – הערכה רבה בחו"ל שאפשרה לו כאישיות בינלאומית להשיג למען העיר תרומות בהיקף עצום.

מה שרבים לא יודעים הוא שטדי, שכיהן שנים כמנכ"ל משרד ראש הממשלה לצידו של בן-גוריון, בכלל לא התלהב מהרעיון שהועלה בפניו לרוץ לראשות העיר. הרי אז, ב-65', ירושלים הייתה עיר חצויה. לו הייתה נשארת כך, הוא היה מסתפק בתקופת כהונה אחת. לדברי יצחק נבון, נדרשו לא מעט מאמצי שכנוע כדי שיסכים להציג את מועמדותו. זהו מזלה של ירושלים. הודות לו שינתה את פניה. כל המרכז התרבותי הגדול, ממגדל דוד עד תיאטרון ירושלים, עם כל הפארקים, זה טדי קולק נטו. לא רק שהוא ידע להשיג תרומות, אלא כראש העיר שחלש על ועדת התכנון העירונית הוא ידע לקצר הליכים.

ויורשיו?

אם אולמרט לפחות הותיר אחריו מערכת כבישים משופרת, לופוליאנסקי לא הטביע את רישומו וכבר לא זוכרים שהיה ראש העיר. באשר לראש העיר הנוכחי, ניר ברקת, שלוש שנות הכהונה שלו הן פרק זמן קצר מדי מכדי לחוות דעה עליו. עם זאת, אני לא בטוח שהוא מתייחס במיוחד לנושא השימור.

באה הרכבת

ספרו של קרויאנקר מעודכן ומגיע עד לרכבת הקלה שמוצגת בו במלוא יופיה. בספרו הוא תולה בה תקוות באשר לעתידה של ירושלים בכלל ושל ה'משולש' בפרט. "אני נזהר מלדבר על הרכבת הקלה", כך הוא. "המגרעת שלה היא בהיותה קו יחיד, הנוסע מפסגת זאב עד הר הרצל ומוליך ממזרח למערב דרך מרכז העיר. לעומתה, בעולם יש מערכות קווים של רכבת קלה ואפשרות לעבור מקו לקו. נראה לי שלא בטוח שימשיכו לקווים נוספים. אולי יהיה מעבר לאוטובוסים היברידיים, החוסכים עלויות".

ומה שיש כיום?

היום זה נראה יותר כמו… לונה פארק. הרכבת יפה ונוחה, ייאמר לזכותה, גם אלגנטית. אבל זאת לא המטרה. השאלה היא אם הרכבת תביא יותר אנשים למרכז העיר כדי להחיות אותו ואם יזמים יתעניינו בפיתוח האזור. כמו כן, הרכבת תיבחן בהצלחתה להוציא את כלי הרכב ממרכז העיר.

גשר המיתרים?

בעיניי גשר המיתרים הוא אחת היצירות הטובות ביותר שנבנו בירושלים בשנים האחרונות. אם קוראים לו נטע זר, הרי זה בגלל שהוא יותר יפה מסביבתו וגם משדר מודרניות ואיזשהו חזון.

מבט לעתיד?

אני אופטימי. יש ניצני התחדשות. גם ב'משולש'. הבט על ממילא. איזו הצלחה, תענוג. יהודים – חילונים, דתיים וחרדים – וערבים גם יחד. אבל פיגוע אחד, חלילה, ובמשך חודשים איש לא יתקרב לשם…

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: