תיבה עתיקה ודיירים חדשים / גילי זיוון

 

המדרשים החדשים שחיבר רונן אחיטוב, ושפורסמו מעל דפי מוסף זה, הם נקיטת עמדה שלפיה מפעלם של חז"ל לא הסתיים וקריאה להמשך השיח המדרשי באופן אקטואלי ורלוונטי לדורנו

צוהר תעשה לתיבה- מדרש חדש לפרשת השבוע, רונן אחיטוב; ידיעות ספרים, 2011, 278 עמ'

ספרו של ד"ר רונן אחיטוב, צוהר תעשה לתיבה – מדרש חדש לפרשת השבוע, שיצא בימים אלו, כשמו כן הוא. המעיינים בו ימצאו צוהר חדש לפרשות השבוע, צוהר לגילויים חדשים בעולם המדרש ובחוויית הלמידה, וצוהר לעולמו של המחבר. השם 'צוהר תעשה לתיבה' עצמו הוא מעין מדרש הרומז לא רק לתיבתו של נח, אלא לתיבות במובנן כמילים, שהיו עד כה חתומות בפנינו ומדרשיו של אחיטוב פותחים בהן צוהר ומגלים בהן משמעויות בלתי צפויות.

לספר זה נוספו העריכה והעיצוב שהם נאים במיוחד ומשרים על הכתוב חגיגיות מיוחדת במינה. בשונה מספרים אחרים, במקרה זה לא די לציין את שם המחבר אלא יש לציין גם אתדוב אברמסוןהמעצב הגרפי, את מנחם הלברשטט המאייר, ואת העורכת הדס אחיטוב.

ראשיתו של הספר במדרשים אישיים שכתב אחיטוב במסגרת עבודתו במדרשה באורנים. בהמשך הוא פרסם מדרשים לפרשת שבוע בעלון היישוב מצפה נטופה, ולאחרונה הם פורסמו מדי שבוע במוסף זה.

אודה, המדרשים שפורסמו במוסף 'שבת' היו פעמים רבות כספר חתום בפניי. לא תמיד עמדתי על מגמת דבריו של אחיטוב, והיה בכך טעמו של תסכול. עתה, עם יציאת הספר, נוספה לכל דרשה שורת הסבר תמציתית, מעין רמז הכתוב ב'מחברת' שבתחתית הספר, הנותן בידי הקורא שלטי הכוונה שאינם מאכילים אותו בכפית אך מסייעים לו לחוות בעצמו את חוויית הפענוח של הדרשה. תוספת זו הופכת את הקריאה במדרשים למהנה ומעוררת מחשבה. עתה אורו עינינו. הצוהר נפתח! משמעותם של המדרשים הנועזים של אחיטוב גלויה לכל קורא.

בצד כל דרשה מובאים הפסוקים שאותם היא דורשת, כשהם מודגשים על רקע פסוקים נוספים להבנת ההקשר הרחב. ההקפדה על הנגישות והבהירות של הטקסט, כמו גם התוספת העדינה של האיור והעיצוב של העמוד רחב השוליים, תורמים גם הם להנאה מהמדרשים ונותנים למעיין בהם תחושה של צוהר רחב שנמתח ונפתח לפנורמה אופקית מושלמת.

מדרשיו של אחיטוב הם למעשה אמירות אישיות וציבוריות נועזות, שמתחפשות להן למדרשים חז"ליים במבנה, בסגנון ובאוצר המילים. לא פעם התחפושת מתעתעת. אחיטוב בוחר לנסח את דבריו בסגנונם המובהק של חז"ל, גם כאשר הוא מפנה ביקורת על מדרשי חז"ל עצמם. כך למשל המדרש המופיע בפרשת נח (עמ' 34) אשר מתווכח עם מדרש חז"ל המייחס חטאים לבעלי חיים. על הפסוק 'מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ' (בראשית ז, ב) מציע מדרש חז"ל את הפירוש הבא:

וכי איש הוא, ולא נאמר בו 'בהמה'? מכאן היו חכמים אומרים, אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן (על פי בראשית רבה כח, ח) ובאו אל נח אותן שנזקקו למינם.

עד כאן מסכם רונן אחיטובאת המדרש אך מוסיף ומגיב לו:

אמרו להם לחכמים, וכי ענש המקום לבהמות? וכי יש בהן יצר הרע? […] אלא, מלמד שהיה נח אומר להן לדור המבול, אפילו בהמות יודעין מי בן זוגן ובאים עמם לתיבה, ואתם אינכם כן, שנאמר 'מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ' (בראשית, ו, ב) וכן הוא אומר 'יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ … יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע' (ישעיהו א, ג).

התחפושת החז"לית איננה בחירה מקרית. היא מעידה על תפיסת עולמו של הכותב, הטוען כי 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה' (משנה אבות, ה, כב). כלומר, ניתן למצוא תשובות לשאלות המעסיקות כל דור בין מילותיו של הפסוק העתיק, וכל שעלינו לעשות הוא ללמוד כיצד לדרוש את המילים ואת סדרן. בנוקטו את הסגנון החז"לי בדרשה עכשווית ואישית קובע אחיטוב כי הדרשות של בני דורנו הן המשך ישיר ליצירה המדרשית העתיקה. בכך הוא מושך חוט בטוח בין עבר להווה ומאפשר לכותבי המדרשים ולקוראיהם להרגיש שהם חלק מפרויקט הפרשנות ומיושבי בית המדרש, שפרשנותם הדרשנית לעולם לא תסתיים.

דוגמה נוספת לנועזות דרשותיו של אחיטוב ולחירות שהוא נוקט בהן לקוחה גם היא מפרשת נח (עמ' 35). כאשר מצווה הקב"ה על נח לצאת מן התיבה, נאמר: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ' (בראשית ח, טו-טז), ואילו בתיאור ביצוע ההוראות ומימוש היציאה לאחר מכן יש שינוי קל בסדר: 'וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ' (שם, פסוק יח). המחבר מנצל את ההבדל הדק כדי לומר את דעתו על מגמת ההפרדה בין המינים ההולכת ומתרחבת בימינו בקהילה הדתית. וכך כותב אחיטוב במדרשו הנפלא לפסוקים שצוטטו לעיל:

כיוון שאמר המקום לנח 'צֵא אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ' אמר נח אין דרך ארץ בכך. עמד והקדים בניו לאשתו, ויצאו זכרים לחוד ונשים לחוד. אמר לו המקום, לא כך אמרתי לך, 'וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ' הרי 'אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ', ואתה יוצא עם בניך? חייך שסופם לרבעך, שנאמר 'וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן' (בראשית ט, כד) ואין 'וַיֵּדַע' אלא כדרך שנאמר 'וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ' (בראשית ד. א).

בנוקטו את סגנון הכתיבה החז"לית קובע אחיטוב עמדה נחרצת: מפעלם של חז"ל לא הסתיים! עלינו מוטלת המשימה להמשיכו. דרשות בני דורנו אינן רק המשך ישיר של מדרשי חז"ל, אלא הן גם אפיק ביטוי לגיטימי לעמדות אקטואליות ולסוגיות המעסיקות אותנו גם אם הן מתווכחות עם עמדת חז"ל או מבטאות ערכים אחרים שלא אפיינו את תקופתם וחשיבתם.

אין כאן התבטלות בפני דרשות חז"ל אלא קריאה להמשיך את השיח המדרשי בכל דור ודור, מתוך הכרה ברורה בשינויי העתים וההשקפות. ספר זה הוא דוגמה מופלאה למהלך של יציקת יין חדש בקנקנים ישנים.

אסיים את דבריי במדרש קצר, שיכול לשמש מוטו לכל העשייה שלרונן אחיטוב, בהוראה ובכתיבה. את דבריה של רבקה אמנו בפרשת תולדות, הנתפסים לרוב כטרוניה ותלונה על התרוצצות הבנים בקִרבה: 'אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?' – קורא אחיטוב כשאלה קיומית על משמעות החיים. שאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו מפעם לפעם: לאן חיי מובילים אותי?

ראשונה הייתה אמנו רבקה שאמרה 'לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?'. אמר לה הקב"ה, את סימן לבנייך, שיאמרו 'לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?', שחייב אדם לפשפש במעשיו ולשאול עצמו 'לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? שנאמר 'מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' (קהלת א, ג).

בדרשותיו מעז רונן אחיטוב לשאול שאלות רבות על משמעות הקיום, ועל מהות הקיום הראוי. לעתים תשובותיו נחרצות ולעתים הן נשארות ללא מענה, אבל ללא ספק הוא מקיים בעצמו את מה שלמד מרבקה אמנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: