שלוש דמויות כותבות על הקיימות כבסיס לשותפות בין דתית ולכינון שלום אזורי

בין נח לאברהם / עינט קרמר

זוהי השנה השלישית שבה מקדמת "טבע עברי", שאותה אני מנהלת, את שבוע נח כשבוע של יהדות וסביבה. בשבת נח אנו קוראים בתורה על המבול, "קץ כל בשר", שהציף את העולם כתוצאה מהתנהגות אנושית – "ותמלא הארץ חמס". בשבת זו אנו קוראים על מפעלו של איש אחד, נח, שבציווי א-לוהי הציל את מגוון המינים והשיט אותם בתיבה אל חוף מבטחים. הסיפור המקראי מסתיים ב"ברית עולם" בין הא-ל לבני האדם, שבה הובטח לנו כי הארץ לא תישחת שנית על ידי הא-ל.

אך מחויבותנו לשמירה על העולם לא מסתיימת בלימוד דמותו של נח. נח אמנם הציל את העולם מכליה, אך לא פעל בתחום תיקון המידות, ולמעשה לא מנע את האסון האקולוגי בעשייה חינוכית או בקריאה כלפי מעלה. מתוך כך "שבוע נח" נמשך לו עד לפרשת "לך לך" – שבה אברהם, המאמין הגדול, נבחר להיות אבי אומתנו, מתוך היותו מחויב לפעול ולהנחיל לדורות הבאים את דבר ה' "לעשות צדקה ומשפט".

תפיסת הקיימות בת זמננו נעה בין שתי דמויות מופת אלו – של אברהם ושל נח, כשלתפיסתי השנייה היא המשמעותית יותר לדורנו. מעשה הצלה הירואי, כמו זה של נח, הינו חשוב ביותר כשמגיעים אל פי שוקת שבורה. אך בדרך לאותה שוקת ישנן שאלות רבות שיש להכריע בהן החלטה ערכית, לצד החלטה יישומית. דווקא דמותו של אברהם מציגה בפנינו החלטות רצופות מעין אלו.

הגדרת המושג קיימות עוברת דרך השאלה "איך ראוי לחיות" כמו גם "איזה עולם אנו מעוניינים להוריש לילדינו". המאבק  לקיימות (ואין מילה אחרת כדי להגדיר זאת) הוא מאבק יומיומי של קבלת החלטות טובות במציאות מורכבת מאין כמותה, ואתן כמה דוגמאות:

"לסביבה אין גבולות" הוא אחד המשפטים הידועים שבהם משתמשים פעילי סביבה. כולנו חשים ביומיום כיצד הזיהום מתפשט במים, בקרקע ובאוויר, מבלי להתחשב בגבולות המדיניים והפוליטיים. עשייה סביבתית משותפת הינה לפיכך בסיס יישומי פשוט וברור לשמירה על העולם ולקידום תפיסות של שלום. הדבר כמובן עונה גם על שאלות היסוד (לדעתי) של תפיסת הקיימות – כיצד ראוי שנחיה, איזה עולם אנו רוצים שיהיה לנו וכו'. במערכת היחסים בין ישראל לשכנותיה מתבקשות יוזמות מקומיות של טיהור נחלים, שיקום מעיינות, מרכזי טיפול בשפכים משותפים וכו'. ובתוך כל האוטופיה הזו, יש לזכור כי "אמא אדמה", או בשמה הפחות רומנטי "משאבי הטבע", עומדים בלב הסכסוך.

"העם דורש צדק סביבתי" צעקנו כולנו ברחובות בקיץ האחרון (טוב, רק רובנו). צדק חברתי הינו דבר חשוב, אך האמנם הוא עמד בבסיס המחאה? בהקשבה לקריאות ברחובות, בלטה הקריאה ל"צרכנות זמינה לכל כיס". הזכות לצרוך ללא גבול לא רק שאינה עונה להגדרת ה"צדקה ומשפט" של אבינו הראשון, היא גם פוגענית מאין כמותה כלפי הסביבה.

כאברהם אבינו לפנינו, העשייה למקסם את הטוב הינה קשה ומורכבת. נראה כי במציאות הישראלית בת ימינו עשייה זו קשה ומורכבת במיוחד. פעם אחר פעם עלינו לשאול את עצמנו שאלות של צדקה ומשפט, ולהכריע הכרעות ערכיות ויישומיות. סיפורו של נח מדגים לנו מה יקרה אם נימנע מכך, כי כבר עכשיו כולנו באותה תיבה.

————————————————————————————————- 

ענווה כלפי הקרקע / קובי בורנשטיין

ב"ה אנו זוכים בזמננו לחזור ליחס של ענווה כלפי העולם. לאחר שנים של פטליזם קתולי ותחושת כיבוש ופעלתנות פרוטסטנטית מתפשטת בעולם ההכרה בדבר הצורך לעמוד עמידה של ענווה מול הטבע. הכרה שאם האדם ימשיך בדרכו חסרת המעצורים לנצל את כל אוצרות המציאות רק לפי צרכיו העכשוויים והאגוצנטריים הוא יביא חורבן על עצמו.

עמדה זו של ענווה כלפי העולם באה לידי ביטוי במושג "קרקע אינה נגזלת". יש משהו בקרקע שהוא מעבר ליכולת בן האדם לפעול בה. "עפר אתה ואל עפר תשוב". הקרקע הייתה כאן לפניך והיא תהיה אחריך. האדם יכול לפעור בורות באדמה, לפוצץ סלעים ולחפור מנהרות, אבל תמיד הוא רק נוגע בשכבה העליונה של האדמה. הקרקע עצמה עומדת ביציבותה.

הקרקע נוכחת מאוד בחיינו. היציבות של רגלינו הפוסעות עליה, החמימות של כפות ידינו השותלות בקרבה, וכמובן תחושת השייכות הלאומית לארץ אבותינו ולבית חיינו. ללא קרקע הננו תלושים הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. ב"ה, באופן אישי סיימנו כעת, אני ומשפחתי, שש שנים של חיים תלושים וחזרנו לחיות בבית קרקע. אין תחליף לחיבור הבלתי אמצעי לאדמה שלך. גם לאדם העירוני מתאפשר היום להתקשר לקרקע דרך גינות קהילתיות ופרויקטים דומים. דומני שחיים וירטואליים המתנתקים מהקרקע ומהחיבור אליה מפספסים משהו מאוד מהותי בהוויה האנושית-קיומית.

הציונות המעשית הפרקטית דימתה לפתור את בעיית היהודים ללא קשר לחיבור לאדמה ורצתה להביא אותנו לארץ זרה, אך כמובן שמהלך זה לא צלח. קרקע איננה רק פלטפורמה לנוע עליה, אלא המקום שממנו אנו צומחים. גם מציאות חיינו העכשווית איננה יכולה לחפש פתרונות אמיתיים לקשיים הגדולים של החיים במדינתנו ללא בירור לאומי מעמיק של משמעות הקשר היהודי והציוני לאדמה ולקרקע.

מתוך עמדה מלאה ענווה כלפי הקרקע יש מקום להבין את הקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו. אין כאן רק רצון לכיבוש השממה, או להשתלטות ריבונית. יש כאן רצון לבניית מערכת יחסים מיוחדת בין בנים לאמם. בין העם לבת זוגו. כל זריעה, כל שתילה, כל בנייה – היא מעשה אהבה. כל פגיעה בלתי מתחשבת בקרקע היא מעשה אונס. מערכת יחסים שכזו עסוקה בעיקר ביישוב הארץ ולא רק בכיבוש הארץ.

הקרקע היא הבסיס של כל יצורי אנוש ולכן היא יכולה להפוך למרחב המשותף של כל הבריות. אמנם בדרך כלל התפשטה בעולם התפיסה שהרוצים לאחוז בקרקע והמתעקשים לקדשה מובילים לקולות מלחמה, אבל אם הקשר לקרקע לא נובע רק מרצון לטריטוריה אלא מחיבור של צניעות, אזי  מטבע הדברים הוא מזמן הקשבה לדברים נוספים ויש בקרבו פתרונות של שלום.

"חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא. אם תרצו אין זו אגדה, ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות" (בנימין זאב הרצל, אַלְטְנוֹיְלַנְד).

————————————————————————————————-

 שת"פ לטיהור הנחל / נחום פצ'ניק

לפני 6 שנים, ב-2011, זה התחיל.

קראו לזה "אביב העמים הערבי". מיליארד ערבים במדינות שונות רצו חופש. חופש מדת וחופש להיות דתי, כלכלה חופשית, חשיבה עצמאית, מידע חופשי ודמוקרטיה ערבית. בעוד ועוד מדינות עריצות גילו את עוצמת הפייסבוק ובאחרות את עוצמת הדיכוי שמאחורי חופש הצריכה המערבי.

לא אשכח איך זלזלתי במחאת האוהלים בקיץ 2011, אבל בינואר 2012, כש-120 אלף איש התארגנו דרך הפייסבוק וצרו בחורף הקר סביב כל אחת מהאחוזות של 12 המשפחות (המחזיקות ב-90% מההון בישראל) למשך חודשיים והחרימו את מוצריהן – חשתי עוצמה דומה לזו שחוו הוריי כשהקימו את גוש אמונים, את להט האמונה הבוערת. אז הבנתי שנפל דבר. בני האדם נזכרו בעצמם והפכו סוף סוף מצרכנים פסיביים ושבויי פרסומות לבני אדם אקטיביים וברי-בחירה. משהו בתוכי זע ונע במין חדווה שלא הכרתי. זה התחיל בגבינת הקוטג' סביב ראש השנה התשע"ב והגיע לשיא בשיא החום של חודש יולי 2014, אז התאגדו דרך דף פייסבוק רב-לשוני 154 מיליון אנשים בעולם המערבי השבע והחליטו באופן מתואם לא לנסוע במכוניתם הפרטית יומיים בשבוע, ולהפחית באופן משותף את הצריכה. מניות חברות הנפט צנחו במאות אחוזים, נסיכויות המפרץ ובראשן סעודיה הודיעו על מחיר חדש בהחלט לחבית נפט. מחיר הדלק צנח ל-2.63 ש"ח לליטר, (כן, מעט יותר יקר מהמחיר בסעודיה). האוויר נהיה פתאום נקי ונינוח גם ביום חול ואנשים רבים התחילו לחייך כאילו בלי סיבה ולומר שלום זה לזה בעיר הגדולה.

בקיץ 2013, לאחר עשרות שנים של סבל וסירחון משותף, החלטנו לשתף פעולה סביב טיהורו של נחל חברון שריחו נודף מחברון ועד באר-שבע. הכרנו בעובדה שזיהמנו וחנקנו יחד את אמא-אדמה, שגרמנו יחד לפירות הזית והגפן להידלדל משנה לשנה. ובעיקר; שלא האו"ם ולא המנהיגים יעשו לנו את העבודה. אם אין אנו לנו מי לנו. הפרויקט הצליח.

לא מפתיע שדווקא הזיהום המשותף הזה הוליד מתנה גדולה: מטש"פ (מתקן טיהור שפכים ושיתוף פעולה) ראשון הניב מים שפירים שהשקו את האדמה הצמאה של ספר מדבר יהודה ודרום הר חברון. העצים שמזה 40 שנה הניבו פחות ופחות פרי החלו לתת יבול בשפע. מים שפירים ב-18 נחלים שהיו בעבר סרוחים משקים כעת חיה את השדות והמטעים סביב. נחל אלכסנדר כבר לא נפגע ולא מטפל בביבי השופכין היורדים משכם והצמחייה בגדות הנחלים משתקמת. ממקום של קבלת האחר ואי-השוויון כלפיו הסכימו שני הצדדים על חלוקה הוגנת ומתקנת של המים השפירים ביו"ש – 30% ליהודים ו-70% לערבים.

בארץ הבנו שגורל משותף לנו, שמשפחה לא בוחרים, ובשמים, אבא אברהם ע"ה ליטף ברכות את שיער בניו אהוביו יצחק וישמעאל ושחק ובכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011