צילום הסוכה כתיעוד של ישראליות / נעה כהן

 

הסוכה, כמהותה הארעית, מפורקת לאחר החג כהרף עין וכבר נשכחת מלב. יוסף כהן לקח על עצמו כמשימת חיים לתעד סוכות בכל מקום ובכל מצב, והוא מזהה בהן תמצית של הרוח הישראלית. תערוכה נודדת

 

בחג הסוכות תשמ"א, לרגל צאת מסכת סוכה עם פירוש קהתי, החליט יוסף כהן, צלם ומורה בבצלאל, לרכוש את הכרך, להתרווח בסוכתו הניצבת בגינת עצי הפרי שלו באלון שבות שבגוש עציון, וללמוד בו כמסורת לימודיו בישיבה יוניברסיטי. פשוט ללמוד תורה.

אלא שדווקא הלימוד התיאורטי ההוא הלהיב את הצלם ושלח אותו לבדוק את ההיבט הוויזואלי של הסוכה ואת המבחר הצילומי-תיעודי של הסוכות באמנות ובצילום בכלל. להפתעתו גילה שקיימים מעט מאוד צילומים וציורים אותנטיים בנושא, ושמרבית העדויות ההיסטוריות הקיימות בתחום הן דווקא של גויים היבראיסטים מן המאות הקודמות. כך הבשילה בו ההחלטה לצאת במין שליחות פרטית ולהיות הראשון לתעד את הנושא. וכך הוא מתאר את הדילמה שלפני ההחלטה:

כשהבנתי את המצב, אמרתי לעצמי: אין אף אדם שעושה זאת, קום ועשה. הרי יש לי את הידע, את הכלים ואת הרקע המתאימים. הדילמה שהיא תסביך של האדם הדתי היום – מה עדיף, לשבת וללמוד תורה או לצלם סוכות – התמוססה באחת. הרגשתי כמו אסתר שנכנסה למלוכה עם כל הבעיות ההלכתיות. מרדכי שתל אותה שם. ועוד אמר לה: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אני רואה בתפקיד שלי כצלם שליחות לא פחותה מאשר לימוד תורה. ובעצם, אם הייתי יושב ולומד, מה היה קורה עם הלימוד הזה? חידוש, ספק אם הייתי מביא, וספק אם הייתי זוכר משהו בעוד זמן. כאן, סדרת הצילומים הזו היא נכס לתרבות היהודית. אז כתבתי חוזה עם אלוקים וביקשתי ממנו: "תן לי לפחות עשר שנים".

דבקה נפשו בסוכה ועשר השנים הוכפלו לעשרים שנים, ובכל חג רתם כהן את מרצו ואת מצלמתו והלך לצלם סוכות. הזמן הוא קצר ― ישנם מספר ימים ספורים בחג שאפשר לצלם בהם, במיוחד לשומר מצוות. הצילומים של יוסף כהן אינם מחפשים את יוצא הדופן. נקודת המבט לרוב היא חזיתית. הקומפוזיציה מרכזית, כמעט ונאמר בנאלית, אבל כוחן של התמונות באלמנט האנושי.

סוכות הוא חג מיוחד, ישראלי באופיו. העם פשוט יוצא החוצה מדלת אמותיו היומיומיות ונפגש עם כולם – בחצר, ברחוב, במרפסת, במדרגות. חג שבו לבו של העם היהודי נפתח. במרבית המקרים כהן לא נתקל בחשדנות, אולם יש לדעת כיצד לעשות את המלאכה, היכן לצוד את הסוכה המבוקשת וכיצד לתקשר עם האנשים. לבוא, לדפוק בדלת – אם ישנה – לדבר בנימוס על לב האנשים ולברוח מהר כי הם כבר מעוניינים להמשיך בשיחה. כהן לא אוהב בדרך כלל לביים, אבל הגורם האנושי חשוב לו לא פחות מהסוכה הפיזית, והאינטראקציה שלו עם הסביבה עולה מן הצילום. רק אמור לו את מיקומה של הסוכה, והוא יאמר לך כיצד היא נראית ומי בעליה. הוא זוכר כל סוכה, על הסיפור הפרטי שלה. סוכה שכונתית ברמלה או במרכז קליטה בגילה, שבה רואים את כל ה'שכונה' וה'חבר'ה', מעלה מחשבה שהסוכה היא רק תירוץ צילומי כדי להביא את הרוח הישראלית הקורנת מעבר למבנה העראי הקטנטן שבפינה. מפגש שמזכיר את מחאת האוהלים שפקדה אותנו לאחרונה.

כהן ניצל שנה אחת שבה נקרא למילואים בחג כדי לצלם סוכות במחנות צבאיים, וכך עלה בדעתו לחפש סוכות במקומות לא שגרתיים כמו מפעלים, מוסדות, בתי חולים, בתי מלון ובתי אבות. רק בבתי הסוהר לא נפתחו לו הדלתות. התמונות זרמו ובאו במאות ובאלפים, והן מחכות עד היום לתקציב שיכניס אותן לאלבום ראוי, כפי שניל פולברג, צלם חרדי מהר נוף, עשה לתמונות בתי הכנסת מכל העולם. היה מעניין אילו הוסיף כהן פרק נוסף המתייחס לסוכות שבקרב יהודי התפוצות.

 בינתיים התערוכה נודדת בין המוזיאונים. היא כבר הוצגה במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב ובכל פעם מקבלת גוון שונה. הפעם היא קרויה 'זהותה של אומה' ומכילה תמונות וינטאז' בשחור לבן וגם תמונות צבעוניות גדולות במיוחד שצולמו בגוש קטיף לפני הפינוי, ובהן ניתן לראות את התושבים ולחוש את גזרת הגירוש המתעתדת לבוא. לאור העובדה שתושבים אלו יחיו בסוג של 'סוכות' זמניות בתקופה שאחרי, הרי שתמונות אלו מקבלות משמעות נוספת.

כהן, תושב התנחלות בעצמו, צילם רבות בשטחי יהודה ושומרון. תמונה מההרודיון, שבה ההר מזדקר מעל שורת סוכות קטנה מעלה שאלות פילוסופיות העולות מן המשנה; סוכה באלון שבות, שבה הרב רוזן לומד עם בתו באור מיוחד, כמו השכינה יושבת עמם; בבת עין, שם הסוכה מתאימה למצב של קבע.

אך מעבר לנושא הספציפי ניכר שחשוב לכהן לתעד את מפעל ההתיישבות הזה. כך למשל הציג במוזיאון ישראל ב-1984 תערוכת יחיד גדולה בשם 'היישוב שלנו', המתארת את תושבי אלון שבות ברוח הציונות הראשונית. התערוכה נוגעת בגבול שבין הטריוויאלי לאמנותי. צופה הבא מרקע דומה יכול לראות שם תמונות שמצויות בכל אלבום משפחתי של החבר'ה, אולם לימים הן מקבלות ערך היסטורי בתעדן תקופה חשובה, ובכך שהן מציבות משוואה חברתית פוליטית המעמידה את ההתנחלויות אל מול ההתיישבות הקיבוצית שירדה מגדולתה.

כהן מספר על יוזמות רבות שהיו לו באותה תקופה, לתעד את ההתיישבות בראשיתה. "אחרי הכול", כך אמר לרשויות הנוגעות בדבר, "בעוד עשרים, שלושים שנה, אתם תתעוררו, ואז כבר יהיה מאוחר". יוזמותיו של כהן נפלו עקב בעיות תקציב, שכן נראה אז שולי להשקיע בדבר שכזה. יש לזכור לעומת זאת את המוסדות הציוניים בתחילת המאה, שהבינו את חשיבות הצילומים ויזמו תערוכות שהיו להצלחה גדולה, וכך בנו את האתוס הציוני.

הדברים מהדהדים היטב על רקע הגירוש מגוש קטיף, שהניב באופן אירוני אלבומים המתעדים את ההתיישבות רק בשנותיה האחרונות. ליוסף כהן יש אלפי תמונות שבהן מתועד הציבור בעוצמת העשייה שלו ומן הראוי להראות אותן ולא לחכות לגירוש הבא. זו הזדמנות לשרש את הדימוי הוויזואלי של המתנחל הנאבק על אדמתו או שבור ומוחה במרי, ולראותו מזווית אחרת, כדי לבנות אתוס חדש שישתרש בלבבות.

זהותה של אומה – סוכות 1981-2010, יוסף כהן; עד 16 בנובמבר, גלריה מעיינות ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: