לעולם לא תושלם, וכך ראוי / רפי וייכרט

 

שירתו של תומס טראנסטרומר עוסקת בניכורו של הפרט בחברת ההמונים, ביחסים בין הטבע למרחבים האורבניים ובשאלות האמונה בעידן המודרני. עם זכייתו בפרס נובל לספרות

תומס טראנסטרומר

 

חלק מנציגי התקשורת שפנו אלי בעקבות זכייתו של תומס טראנסטרומר בפרס נובל לספרות שאלו האם מדובר בזכייה מפתיעה. כקורא-מעריץ, וכמי שפרסם לפני שמונה שנים בהוצאת "קשב לשירה" את מבחר שיריו היחיד בעברית, השבתי בשלילה. את שיריו של המשורר השוודי הדגול קראתי כבר לפני רבע מאה בתרגומם לאנגלית, ועליי להודות – נכבשתי מיד. בין השאר, תרגמו מהם במשך השנים יוצרים בולטים כרוברט בליי, רובין פולטון ומאי סוונסון.

דומני שלבליי, מן החשובים והאהובים במשוררי אמריקה, זכות הראשונים והאחריות לנוכחותו של המשורר השוודי על מדפי השירה ביבשת הגדולה. טראנסטרומר עצמו הרבה לבקר באמריקה ולקרוא משיריו בפני קהל נלהב, בין השאר בקמפוסים השונים.  שירתו תורגמה בעשורים האחרונים ללשונות רבות ואין כל הפתעה בזכייתו בנובל של משורר חשוב ובולט בתרבותו בפרט ובשירה האירופית בכלל. דומני שאלמלא היה שוודי היה זוכה בפרס כבר לפני עשרים שנה, שהרי יצירתו החשובה נכתבה עד לספר שיריו "גונדולת האֵבל" (1996).

המתים רוצים לדבר

תומס טראנסטרומר נולד בשטוקהולם ב-15.4.1931 לאם מורה ולאב עיתונאי. לאחר גירושי הוריו גדל מגיל שלוש כבן יחיד אצל אמו. לימודיו האקדמיים, שאותם סיים בשנת 1956, כללו ספרות, פסיכולוגיה ומדע הדתות. חמש שנים שימש פסיכולוג בכלא נוער ועשרים וחמש שנים פסיכולוג במערכת העירונית באזור עיר מגוריו, וסטראוס. שנים הרבה הוא נשוי למוניקה ולזוג שתי בנות.

 טראנסטרומר הוא נציג מובהק של השירה האירופית במחצית השנייה של המאה ה-20. עוד לפני שמדברים עליו בהקשריה של השירה השוודית, יש לראותו כבן נכבד בדור שלם של משוררים שנולדו בעשור-וחצי שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה ובגרו אל השירה בעשור שאחריה. כדי לצייר את התמונה אזכיר כאן אחדים מן השמות היותר-ידועים בתוספת תאריכי הלידה בלבד: טד יוז (1930), מירוסלאב הולוב (1923), וסקו פופה (1922), איוואן לאליץ' (1931), תדיאוש רוז'ביץ (1921), ויסלבה שימבורסקה (1923), זביגנייב הרברט (1924), האנס מאגנוס אנצנסברגר (1929). ואילו אצלנו: טוביה ריבנר (1924), נתן זך (1930) ודן פגיס (1930).

עם המשוררים הללו חולקת שירת טראנסטרומר שורה שלמה של נושאים. בין העיקריים שבהם אפשר למנות את ניכורו של הפרט בחברת ההמונים, את התיעוש והעיור, את היחסים המשתנים בין נופי טבע למרחבים אורבניים, את שאלות האמונה בעידן המודרני, את התגובות למלחמת העולם השנייה ולשואה (את הפואמה הנפלאה שלו "ימים בלטיים" משנת 1974 מסיים טראנסטרומר בשורות מצמררות על בית הקברות היהודי בפראג). לצד אלה יש לשירתו כמובן הרבה מאפיינים מקומיים הנוגעים לתיאורי נופיה הכפוריים של ארצו ולהתמקדות בדמויותיה ובאווירתה.

כדי להטעים משהו מייחודו הפואטי הייתי מבקש לפתוח בציטוט שיר קצר ומאוד אופייני על הבדידות האירופית של איש הצפון. כותרתו ואווירתו הן מניפסט אקזיסטנציאלי קודר, המתחבר ברבע האחרון של המאה ה-20: "אני ספינה אפלה צפה בין בריחי הסכר/ נח במיטת המלון והעיר ניעורה מסביבי./ המולה עמומה ואור אפרפר שוטפים פנימה,/ מעלים אותי מַדרגה: לבוקר.// אופק בהאזנה. המתים רוצים לדבר./ מעשנים ואינם אוכלים, לא ינשמו וקולם נשמר./ עוד מעט אחלוף ברחובות כאחד מהם./ קתדרלה משחירה, כבדה כירח, עילת הגאות והשפל" (עמ' 74). שִׁמרו בזיכרונכם את השורה "המתים רוצים לדבר", עוד נשוב לשכמותה.

אנחנו של האדמה

ואם בקתדרלות עסקינן, ברצוני להביא כדוגמה את "קשתות רומנסקיות" הגיאומטרי והחכם, שיר שאני אוהב במיוחד, יצירת מופת על מקומם של הדת והפרט במאה ה-20, מאה של המוני תיירים שנוסעים ומצלמים ומתעדים ומחפשים את מקומם על הפלנטה:

בִּכְנֵסִיָּה רוֹמַנְסְקִית עֲנָקִית הִצְטוֹפְפוּ הַתַּיָּרִים בַּחֲצִי עֲלָטָה.

זוֹ אַחַר זוֹ נִפְעָרוֹת קְשָׁתוֹת, שֶׁעַיִן לֹא תַּקִּיף.

לַהֲבוֹת־נֵר אֲחָדוֹת הִבְהֲבוּ.

מַלְאָךְ בְּלִי פָּנִים חִבֵּק אוֹתִי

וְלָחַשׁ בִּמְלוֹא הַגּוּף:

'אַל תֵּבוֹשׁ לִהְיוֹת אָדָם, הִתְגָּאֵה!

בְּתוֹכְךָ קְשָׁתוֹת נִפְתָּחוֹת זוֹ אַחַר זוֹ עַד אֵין סוֹף.

לְעוֹלָם לֹא תֻּשְׁלַם, וְכָךְ רָאוּי'.

מְסֻמָּא דְּמָעוֹת נֶהֱדַפְתִּי לַפְּיָאצָה הָרוֹחֶשֶׁת בַּשֶּׁמֶשׁ

עִם מַר וּגְבֶרֶת ג'ונס, מַר טַנָקָה וְסִינְיוֹרָה סַבָּטיני

וּבְכֻלָּם נִפְתְּחָה זוֹ אַחַר זוֹ שׁוּרַת קְשָׁתוֹת עַד אֵין סוֹף (עמ' 77).

אילו מרחבים ארכיטקטוניים-רליגיוזיים-הומניסטיים. כמה יפה השיר הזה, פואטית ואנושית.

תומס טראנסטרומר החל לפרסם את קובצי שיריו בשנת 1954, שנה שבה ראה אור ספר ביכוריו "17 שירים". מאז ועד לשבץ הקשה שפקד אותו בשנת 1990, שיתק חלקים מגופו ופגע אנושות ביכולת הדיבור, התמיד לפרסם ספר שירה מדי כמה שנים. בין הבולטים שבהם אפשר לציין את "סודות בדרך" (1958), "רקיע מוגמר למחצה" (1962), "צלילים ועקבות" (1966), "ראייה בחושך" (1970), "שבילים" (1973), "מחסום האמת" (1978), "כיכר השוק הפראית" (1983), "לחיים ולמתים" (1989). אחרי האירוע, כשהוא משותק ונטול יכולת דיבור, פנה בעיקר לכתיבת שירי הייקו ופרסם את הספר "גונדולת האבל" (1996).

דומני שהשיר הקודר והנפלא "אפריל ושקט", שיר חנוק-שורות שראה אור בספר זה אך איני יודע מתי בדיוק נתחבר, מתייחס לשיתוקו ולאי-יכולתו של המשורר לדבר:

הָאָבִיב שָׁמֵם.

תְּעָלָה אֲפֵלָה כִּקְטִיפָה

זוֹחֶלֶת לְצִדִּי בְּלֹא בָּבוּאוֹת.

 

רַק דָּבָר אֶחָד מֵאִיר,

פְּרָחִים צְהֻבִּים.

 

אֲנִי נִשָּׂא בְּצִלִּי

כְּכִנּוֹר

בְּתֵבָתוֹ הַשְּׁחֹרָה.

 

הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר

נוֹצֵץ, אֵינוֹ נִתָּן לַהַשָּׂגָה

כְּמוֹ כְּלֵי הַכֶּסֶף

בְּבֵית הָעֲבוֹט (עמ' 78).

לכל אורך כתיבתו, בתוך שלל אזכורי המוזיקה שהייתה אחת מאהבות חייו וממיומנויותיו, חוזר המשורר אל המוות הנוכח בחיים, מקיף אותם ומשפיע עליהם בתוגתו ובכובדו. בספרו "שבילים" (1973) מופיע השיר החורפי המפעים "רישום באוקטובר". השיר מתחיל בתמונה של ספינת גרר התקועה שלא במקומה. הוא ממשיך באזכור של מצוקה המשוועת לישועה. בבית השני חותך המשורר  לתיאור שונה לכאורה, שלו עצמו ברגעי חזרתו הביתה. אולם במקום השלווה הדומסטית שיכולה הייתה לקדם את פניו, מכה בו לפתע, בדמות פטריות שעולות מן המדשאה, תודעת מותו. או-אז מתברר שהוא-הוא הספינה המחלידה, הוא זה המשווע לישועה, הוא המנורה שעומדת לכבות.

הנה מה שיכול משורר גדול לעשות בתשע שורות קצרות: "לספינת הגרר נמשים של נחושת./ מה מעשיה פה, בעומק היבשה?/ היא מנורה כבדה, כבויה בקור./ אבל לעצים צבעים פראיים. איתות שלוח אל הגדה השנייה!/ כאילו מישהו רוצה שיאספוהו.// בדרך הביתה אני רואה פטריות סגולות/ בוקעות מן המדשאה./ אצבעותיו המשוועות לעזרה של מי/ שחנק בכיו זמן רב שם למטה./ אנחנו של האדמה" (עמ' 45). איזו שורת מחץ בסיפא.

אל המים הקפואים

עשור מאוחר יותר הוא חוזר לנושא בשיר "גלויות שחורות". בחלקו הראשון הוא מצייר תמונה מעיקה של ניכור ובדידות: "היומן התמלא, העתיד לא נודע./ הכבל מזמזם שיר-עם בלי מולדת./ שלג יורד בים שקט כעופרת. צללים/ נאבקים על הרציף" (עמ' 66). ואילו בחלקו השני הוא מתייחס ישירות למוות ולנוכחותו בחיים: "קורה שהמוות מגיע באמצע החיים/ ומודד את האדם. הביקור/ נשכח והחיים נמשכים. אולם החליפה/ נתפרת באלם" (שם). לשם השוואה אפשר לקרוא את שירו הנודע של דן פגיס "ההתקנה": "את מסכת המוות מתקינים מנגטיב של הפנים…". פגיס היה קיצוני מטראנסטרומר בתארו בפרוטרוט כיצד מכינים את מסכת המוות, ובסיימו את השיר בכך שאנו מניחים אותה על פנינו וממשיכים לחיות.

ואילו בספר "גונדולת האבל", בשיר "לב החורף", בהיותו נתון בכלא גופו, שב טראנסטרומר – קצר, חנוק ונוגה יותר – אל הנוף החורפי ואל נוכחותם של המתים: "בוהַק כחלחל/ קורן מבגדיי./ לב החורף./ שקשוק טנבורֵי קרח./ אני עוצם את עיניי./ יש עולם דממה/ יש סדק/ שם המתים/ גונבים את הגבול" (עמ' 84). 

קשה לתאר כמה שמחתי כשנודע לי שהמשורר הנהדר הזה זכה בכבוד שיצירתו הייתה ראויה לו מזמן. ייתכן שעכשיו יתווספו לטראנסטרומר אי-אילו קוראים שיהיו מוכנים לקפוץ אל המים הקפואים של שיריו, לצלוח את מרחביה הצלולים והצוננים ולצאת משם ובידם שלל יהלומים קשים, מן היפים בשירה האירופית.

השירים המצוטטים במאמר מובאים מתוך "נוסחאות החורף", מבחר שירי תומס טראנסטרומר. תרגמה משוודית גלית חזן-רוקם, הוצאת "קשב לשירה", 2003

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: