בתגובה ל'הנביא שהרים את נס המרד' מאת יהודה טאובמן, גיליון יום כיפור

 

תגובותיהם של גרשון צין, הרב ישראל רוזן ומתיה קם

 

אבי בירן, דמותו של יונה הנביא בבטן הדג, כשרשרת עיטור לספר תורה

היסטוריה של מרידות / גרשון צין

שמחתי לקרוא את מאמרו של יהודה טאובמן על יונה הנביא המתווכח עם ה'. במאמר מציג הכותב את יונה הנביא כמי שלא מקבל את הגזרה הא-לוהית דווקא מתוך יראת ה' עמוקה ואמיתית. מעבר לעובדה שהמאמר כתוב בצורה ברורה ומדויקת, אני מבקש לטעון שהכותב העלה בדבריו מקרה אחד המאפיין תופעה שחוזרת על עצמה כמה פעמים במקרא – תופעת הצדיקים השלמים המתווכחים עם הבורא.

המקרה הידוע ביותר הוא זה של אליהו בהר חורב. אליהו בא בשם הקנאות לה', ה' מראה לו שלא ברעש ה' אלא בקול דממה דקה, ואליהו שוב טוען בשם הקנאות. נהוג לחשוב שאליהו 'לא מבין' את המסר הא-לוהי, אבל לדעתי הוא מבין אותו היטב ומסרב לקבלו. בשם הקנאות לה' הוא מתווכח עם ה' על הדרך הנכונה שבה יש לנהוג כלפי עם ישראל.

על אליהו בחורב ניתן וצריך להרחיב את הדיבור, אבל אני מבקש להתייחס כאן בפירוט למקרה פחות ידוע, מקרהו של המלך יהושפט, אחד המלכים היותר צדיקים מבית דוד. המקרה פחות ידוע כי פרטיו המלאים אינם מובאים בספר מלכים אלא דווקא בספר דברי הימים. יהושפט כורת ברית עם המחותן שלו, אחאב, ויחד הם יוצאים למלחמה נגד ארם. אחאב נהרג במלחמה, ויהושפט חוזר בשלום לירושלים. עד כאן מסופר גם במלכים. אבל בדברי הימים נוסף לסיפור בנקודה הזו מימד חדש – לקראת יהושפט השב מהמלחמה יוצא נביא וגוער בו על כך ששיתף פעולה עם המלך הרשע אחאב (דה"י ב, יט, א-ב):

וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם. וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'.

כדי להסיר מעליו את כעס ה' יהושפט ניגש מיד לתקן מערכת משפט מאורגנת, היררכית ונגישה בממלכתו. כנגד שיתוף הפעולה עם אחאב הידוע בכך שעיוות משפט (במקרהו של נבות היזרעאלי) – יהושפט מרבה משפט וצדק.

אם כן, ניתן היה לחשוב שיהושפט טעה, ומשהועמד על טעותו הוא מתחרט עליה. אבל מהפרקים הבאים בדברי הימים מתברר שלא כך הוא הדבר. לאחר מות אחאב מולך בישראל אחזיה בנו. גם הוא מוגדר כמלך רשע, וידוע שכשהוא נפצע הוא שולח לדרוש בבעל זבוב ולא בה'. והנה, בפרק כ' בדברי הימים אנו קוראים שוב על שיתוף פעולה בין יהושפט לבין מלך זה (לה-לז):

וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ.

יהושפט חובר עם אחזיה למיזם כלכלי רחב היקף של בנייה משותפת של צי אוניות לצורך מסחר בין יבשתי. יהושפט לא לוקח בחשבון את הכעס הא-לוהי שעלול להיות מופנה אליו עקב שיתוף הפעולה עם המלך הרשע. והקורא עומד תמה: האם יהושפט לא הבין את המסר שנאמר לו בצורה כל כך מפורשת בפעם הקודמת שבה שיתף פעולה עם מלך רשע? התשובה היא שיהושפט הבין גם הבין את המסר, אבל הוא מתווכח עם ה'.

אם יונה התווכח עם ה' בשמה של יראת ה', כפי שהסביר טאובמן בצורה יפה במאמרו; אם אליהו מתווכח עם ה' בשם הקנאות לה' כפי שציינתי למעלה, הרי שיהושפט מתווכח עם ה' בשם האהבה שלו לעם ישראל. הוא לא מוכן לקבל את הגזרה הא-לוהית של ניתוק ממלכי שושלת בית עמרי, למרות רשעותם, בגלל שהם חלק מעם ישראל, ואצלו הערך הקובע הוא האהבה לעם ישראל. וכמו יונה ואליהו המשלמים מחיר אישי כבד על כך שהם מתווכחים (יונה שואל את נפשו למות מייסורי הצמא והחום, ואליהו מסיים את תפקידו כנביא ומוחלף באלישע), גם יהושפט מוכן לשלם את המחיר שגובה ממנו שיתוף הפעולה עם מלכי ישראל. במקרה הזה המחיר הוא נזק כלכלי כבד.

בכל המקרים שבהם האדם מתווכח עם הבורא הא-ל 'מנצח' את האדם, אבל העובדה שהמקרא מביא את דבר הוויכוחים הללו ונותן להם מקום של כבוד משאירה אותנו עם התחושה שאולי במרומים יושב ה' ושוחק, ואומר 'ניצחוני בניי'.  

ד"ר גרשון צין הוא מנהל חטיבת הביניים בבי"ס הימלפרב בירושלים ומרצה לתנ"ך במכללת ליפשיץ

————————————————————————————————-

מבט מהופך, הגות אפיקורסית / הרב ישראל רוזן

בהגותו של יהודה טאובמן יונה נאבק בקב"ה "מאבק מיתולוגי" ומתריס בפסיביות מעוררת כבוד כנגד "המכונה הדורסנית" של הקב"ה. יונה מניף את נס המרד לטובת 'זכויות הפרט', ו"נאבק על זכותו של בן אנוש להיאבק על עולמו, מחשבותיו וחירותו". "מלחמתו ההירואית" של הנביא יונה, בחזונו של הכותב, היא לא פחות מלוחמה נגד עיקרי האמונה הקרויים 'השגחה עליונה' ו'שכר ועונש'. לדעת טאובמן "לא תיתכן עבודת א-להים אמיתית אם היא מגובה בתגמול על קיומה או בסנקציה על אי קיומה".

לא נתקררה דעתו של ההוגה עד שהכתיר את יונה כ"ירא אמיתי", "המתעמת עם הא-ל" ומתריס כלפיו על כך שהכליל בי"ג מידות הרחמים שנאמרו למשה בנקרת הצור גם את מידת ה'אמת', שהרי "אמת אין כאן" אלא התנהלות של גמול. גם עקדת יצחק נקטלת על ידי יונה (בלבוש הטאובמני) ברמיזה ("קח נא את נפשי ממני" כנגד "קח נא את בנך"), שכן עקדת יצחק מייצגת את "הא-ל ההפכפך, המשחית, המתנחם, המתחרט והמשתנה".

איני יודע מה הביא את טאובמן להציע מבט המהופך לכל מה שנאמר ונכתב כל הדורות, מחז"ל ועד שורת מחברים בני זמננו, על המסר של ספר יונה, ועל קביעת קריאתו דווקא ביום הכיפורים. ושמא המניע הוא יצר המהפכנות הפוסט מודרנית והתאווה לנפץ כל מה ששמרני.

נניח ל'מניע' ולגופו-של-כותב ונתייחס לגופה של הגות אשר הינה אפיקורסית בעיניי, בהציבה את חירות האדם המורד בא-להים כמסר של ספרון תנ"כי זה. 'למזלי' התיזה כה רחוקה מפשוטם של המקראות ומן הרוח הנושבת בהם, כך שאיני חושש שרבים ייתפסו ברשת כפירתית זו. אכן, חסיד אני של עיוני 'תנ"ך בגובה חז"ל', וסבור כי מימראות חז"ל באגדה אינן נופלות ממסורותיהם ההלכתיות. אך גם דוגלי אסכולת 'תנ"ך בגובה העיניים' ישפשפו עיניהם בחוזקה למקרא הדברים, שאין להם כל רמז בכתובים. כלום נמצא במגילת יונה ולו פסוק אחד המשבח את התנהגותו של "הנביא הסרבן, המורד"?

גם מי שמעקם עלינו את המקראות לא יוכל להתעלם מהצו הא-לוהי "שנית לאמר: קום לך אל נינוה… וקרא אליה", לאחר זימון הדג ליונה, תפילתו והקאתו אל היבשה. הפסוקים שלאחר מכן מתארים בפרוטרוט את מילוי המשימה הנבואית, ואת חזרת נינוה ומלכה בתשובה: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם… וינחם הא-להים על הרעה". אכן, פסוק נוסף זוקק הסבר: "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו", אבל רק אקרובט טקסטולוגי יוכל לקרוא בקטעים תנ"כיים אלו (מעשה 'הקיקיון') שמץ של שבח וקשירת כתר לפסיביות של יונה הסרבן. רק מי שמחפש לתלות בכוח את הגותו בין השיטין ומתחתיהן ישמע בפרק המסיים דברי עידוד למרדנות כלפי שמיא. אגב, ההצעה החז"לית (פרקי דרבי אליעזר ט) המפורסמת ל"וירע אל יונה רעה גדולה" היא לטובתם של ישראל – אנשי נינוה "עושים תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל", ועוד כיו"ב בסגנונות דומים.              

מוטב לה להגות כזו שתשתקע ולא תיאמר. מוטב לה שבעתיים שלא תודפס, ומוטב שבעים ושבעה שלא יבוא זכרה במוסף של יום הכיפורים. 

————————————————————————————————-

ספר הרחמים האוניברסלי

הנה נקודת מבט בלתי מתריסה ומלאת רחמים על ספר יונה – מפרי עטו של בן-גוריון (ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 27–28):

ספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון שרחמי ה' נתונים במידה שווה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על א-לוהיו למה חנן העיר נינווה, אמר לו א-לוהים: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּו,ֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם,  אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!".

אדיקות העם היהודי בעליונות הרוח הייתה קשורה באמונתו ביקר האדם. האדם […] נברא בצלם א-לוהים. לא ייתכן ביטוי יותר עמוק, נעלה ונוקב לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה. מושג הא-לוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת […] בני אדם שנבראו בצלם א-לוהי הם שווי-זכויות […] ואין פלא שחכמי עם זה העמידו התורה על כלל אחד גדול:"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אהבה לרֵע אינה חלה על האזרח היהודי בלבד (ויקרא יט, לד). כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדות תפיסה אוניברסלית, כל-אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו הוסיף תפילה כל-אנושית: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ — וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי" (מלכים א, ח מא-מג)".

ספר יונה המציג את רחמי ה' על כל נברא – אדם ובהמה כאחד  – משמש אפוא ביטוי נאמן לאופיים המיוחד של הימים הנוראים: שלא כמו החגים האחרים, אין הימים הנוראים מועדים לאומיים אלא ימי דין קבועים לאדם ולעולם – לכל באי עולם וגם למדינות "בו ייאמר". יש בהם היבט כלל אנושי ואוניברסלי לצד היבט פרטיקולרי ובין-אישי, ויש בהם התייצבות של הפרט ושל הציבור – כמעשה אנשי נינווה ויונה במעי הדג – בתפילה ובתשובה, בציפייה לחסד ולרחמים ולמחילה.            

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אוי עוד פעם הרב רוזן. הטרחנות שלו עוברת כל גבול. די נמאס.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: