אשמתו של "פטריוט" / חבצלת פרבר

 

צייר יפני מוערך נרתם לתעמולה ולרדיפת אמנים בזמן מלחמת העולם. לאחריה הוא מנודה ונאלץ להתמודד עם עברו. הרהורים על משגי עבר, הדחקה ואחריות מוסרית

אמן של העולם הצף, קזואו אישיגורו; מאנגלית: עירית שודר, כתר, 2011, 214 עמ'

קזואו אישיגורו מוכר בעיקר כמחברו של רב-המכר "שארית היום" (ובעקבותיו, הסרט המצליח עם אנתוני פרקינס). ספריו המוקדמים העוסקים ביפן וביפנים, ובעיקר "אמן של העולם הצף", לא זכו להדים רבים בעולם וגם אצלנו.

לפני שנעסוק בספר עצמו, הסבר קצר באשר לשמו. "העולם הצף" הוא כינויים של רובעי התענוגות הישנים בערי יפן המרכזיות, ובראשן רובע גִיוֹן בקיוטו והרובעים המקבילים ב"אֶדוֹ", הוא שמה העתיק של טוקיו. זהו רובע הבָּארים, הגיישות ולקוחותיהן, ורובע האמנים והמוסיקאים, ובראשם אמני התיאטרון היפני: ה"נוֹ", ה"קאבּוּקי" וה"בּוּנְראקוּ" – תיאטרון הבובות.

במערכת החברתית היפנית הישנה, "העולם הצף" הוא עולם השוליים, עולמם של הדברים הלא-חשובים, בני החלוף. "אמנות העולם הצף" היא אמנות חיתוכי העץ שנוצרו מלכתחילה בעיקר כמודעות פרסום למופעים ולאמנים (בדומה לליטוגרפיות של טולוז-לוטרק הצרפתי) ונועדו להדבקה על לוחות המודעות והבניינים ברובעי השעשועים. בשל ייעודם זה בוצעו חיתוכי העץ במספר גדול של עותקים, תחילה בכמה עשרות ואחר כך במאות עותקים. תוכנם וצבעיהם היו "המוניים" למדי ומאוד בולטים לעין. מאוחר יותר נכללו בסוגה זו גם חיתוכי עץ "אמנותיים" יותר ומאופקים יותר בתכניהם, שהמוכרים ביותר ביניהם כוללים את "הגל הגדול" של הוקוסאי, " 36 מבטים על הר פוג'י" של הירושיגֶה וציורי הגיישות המופלאים של אוּטָמארו. כיום, ציורי ה"מאנגה" וחלק גדול מן האמנות הפופולרית והקומיקס היפניים, הם נגזרות ישירות מחיתוכי העץ ההם של המאות ה-18 וה-19, הנחשבים כיום ליצירות מופת. אמנות "העולם הצף" עברה למעשה מן העולם בעשורים הראשונים של המאה ה-20, עם פתיחתה של יפן להשפעות תרבותיות ואמנותיות מן המערב. גם היפנים, כמו האירופאים, התפעלו מן הציור האימפרסיוניסטי: ואן-גוך, מאנה, רנואר וכל היתר, ומיהרו להחליף את המכחול העדין, החרט, צבעי המים והציור על נייר, בצבעי שמן על בד.

הביטוי "אמן של העולם הצף" מייצג אפוא, מצד אחד, את האמן (ובהשאלה: את האדם) השומר על התרבות והערכים הישנים. מצד אחר, העולם שבו חי האמן הוא בעצמו "צף", בלתי יציב, משתנה. וזהו המקרה בסיפור שלפנינו.

הזמן הוא סמוך לפני, ומיד אחרי, מלחמת העולם השנייה, המכונה בספר "הכניעה". עבור היפנים, שבמשך כל ההיסטוריה הלאומית שלהם לא ידעו כיבוש זר, הכיבוש האמריקני גרם לשבר פוליטי, צבאי, כלכלי ותרבותי שאפילו היום קשה להעריך את מלוא עומקו. אפילו הטלת פצצות האטום על שתי ערים גדולות ביפן הייתה אירוע בעל השלכות זניחות, יחסית, לעומת היבטים אחרים של הכניעה לאמריקאים.

ספרו של אישיגורו עוסק בהיבטים המוסריים ובהיבטי הזהות וההגדרה העצמית של השבר הזה, כאשר מערכת שלמה של ערכים "קיסריים" מיליטנטיים ישנים ניצבת על דוכן הנאשמים. אלה היו הערכים שדחפו את הקולוניאליזם הצבאי של יפן עד למפלה במלחמת העולם השנייה. ערכים אלה לא היו רק הבסיס למלחמה ולאכזריות איומה, אלא גם בעלי השלכות חברתיות. כל ההיררכיה המעמדית נגזרה מהם, והתמוטטותם חייבה שינוי בדרך שבה תופסים היפנים את החברה ואת מקומם בה. 

הספר מתחיל בתזכורת מן העבר: בימים שלפני מלחמת העולם השנייה זיכתה יוקרתו של הצייר מאסוג'י אונו את הצייר בבעלות על הווילה המרשימה שבה הוא חי מאז ועד לתקופת הסיפור. פרסומו ומעמדו של אונו-סאן באו לו מהציורים הפטריוטיים-תעמולתיים שבהם התמחה, לאחר שזנח את המורה שלו, שדרש מתלמידיו לעסוק בציור כאמנות טהורה, בעלת ערכים אסתטיים בלבד. מאסוג'י אונו התמנה כחבר ב"ועדת התרבות" של משרד הפנים וכיועץ ל"וועדה כנגד פעילות אנטי-פטריוטית" – ומכאן הייתה הדרך קצרה עבורו להיהפך למלשין כנגד חבריו, ולשסות בהם את המשטרה באשמת "דקדנטיות אמנותית" ופעילות לא-פטריוטית. אחדים מחבריו מצאו את עצמם בכלא בגללו.

בתום המלחמה הפך אונו עצמו לבוגד בעיני החברה החדשה, הבתר-מלחמתית, לחלק מאותו ממסד האשם בהסתבכות של יפן במלחמה ובכל מה שבא בעקבותיה. ובעוד שה"בוגדים" מן העבר משתחררים ומשתלבים בקריירות חדשות, אונו נאלץ להתמודד עם עברו ועם השינויים ההיסטוריים שהפכו את מה שהאמין בו ואת מה שעשה בעבר לשלילי ואפילו פלילי. מאָמָן בעל מעמד ויוקרה ביפן הישנה, הופך "סֶנְסֶה" (=מורה) מאסוג'י אונו לאישיות בלתי רצויה שצל מרחף מעליה. הוא גם נאלץ לחדול מעיסוקו בציור, ואפילו לגנוז את יצירותיו המרשיעות.

על רקע עיר יפנית חרבה בחלקה, שכמו החברה בכללה גם היא הולכת ומשתנה ונבנית מחדש בצורה אחרת מבעבר, חייב מאסוג'י אונו להתמודד גם עם בעיה משפחתית: בתו השנייה, נוריקו בת ה-26, רוצה להינשא. פעם אחת נאלצה לוותר על נישואי אהבה, כשהתבררה לחתן המיועד ולמשפחתו האמת על ההיסטוריה האישית הבלתי ראויה, של אביה. עכשיו שוב עומדים על הפרק נישואין, ומשפחת החתן פותחת בחקירה המקובלת לגבי התאמתה של משפחת הכלה המיועדת. האם מה שיתגלה לבלש שישכרו לצורך זה, יסתיים שוב בביטול השידוך?

הסיפור כולו מסופר מפיו ומבעד לעיניו של אונו, אבל דווקא הניסיונות שלו להתמודד עם המידע שעלול להתגלות לאותו בלש עלום, ומאמציו להתפייס עם אנשים שגרם להם עוול קשה בעבר, כדי שיציירו תמונה הולמת-חיובית לגביו, מאפשרים לקורא לפגוש את "הצד השני" ולגלות מה בדיוק עשה ובמה מאשימים אותו חבריו הנבגדים.

ההתייצבות של אונו מול עברו, מביאה אותו לקבלת גזר דינו החברתי ולהשלמה עם השוליות החברתית שלו ביפן החדשה, אבל הוא אינו מתחרט או מתנצל על מעשיו. הוא דוחה מכל וכל את הפתרון האחר, המתואר למשל בדיאלוג בין אונו לבין מי שלא נעשה החתן שלו, ג'ירו מיאקה. העימות הוא, כצפוי, גם עימות בין-דורי – בין הדור המבוגר שנטל חלק במלחמה, לבין הצעירים, המאשימים, הנושאים בתוצאות של מעשי הוריהם. בדיאלוג, מספר הצעיר על מנכ"ל החברה שלו ששלח יד בנפשו כהתנצלות וביטוי לאחריותו לדברים שקרו בזמן המלחמה. הוא רואה בכך מחווה נאצלת, ובאלה ששבו לתפקידיהם לאחר המלחמה "פושעי מלחמה". אונו תמה על הגישה הזאת: "אבל באמת, הצעד הזה נוטה מדי לקיצוניות… הרי בסופו של דבר, אם ארצך שרויה במלחמה, אתה עושה כל שביכולתך כדי לתמוך בה, אין בכך כל בושה… אלה שפעלו בנאמנות למען ארצנו במהלך המלחמה אינם יכולים להיקרא פושעי מלחמה…". הדיאלוג הזה מציג בצורה ברורה, אם כי בדרך עקיפה, את עמדתו של אונו לגבי עצמו, ואת הצידוקים שלו לעמדה זו.

ספרו של אישיגורו תורגם לעברית בפעם הראשונה ב-1989, כאשר שאלת אשמת המלחמה של יפן עוד ריחפה באוויר, וכעת תורגם מחדש. כיום, הנושא הזה כבר ירד מסדר היום, ועימו הרלבנטיות הישירה של הספר. אבל אולי דווקא חוסר הרלבנטיות הישירה, מקנה אוניברסליות ועל-זמניות לשאלות המוסריות שבמרכזו של הספר: שאלת האחריות המוסרית של החברה ושל הפרט לעוולות העבר והדילמה של התמודדות עם משגי העבר לעומת הדחקה והסתרה, המחיר האישי הכבד לעיתים של קונפורמיות חברתית, והמחיר שמשלמים בנים על חטאי הוריהם. 

זה אינו ספר קל לקריאה. למרות שהסופר חי מגיל צעיר בבריטניה, הספר שנכתב בשנות ה-80, קרוב בסגנונו לסגנון של הספרות (ואולי גם של היחסים הבין-אישיים) ביפן באותן שנים. הוא כתוב בסגנון מרוחק, חמקמק, הרגשות מודחקים ולקורא האמון על ספרות מערבית קשה להזדהות באופן רגשי עם הדמויות. המתח הרגשי העיקרי נוצר רק מהשאלה הכמעט רכילותית: האם נוריקו תצליח להתחתן? ואכן, "אמן של העולם הצף" נושא אופי הגוּתי-מוסרי וסוציולוגי, יותר משהוא רומן הנוגע לרגש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: