איך להצליח מיד בכל התחומים / רבקה שאול בן צבי

 

אי אפשר כמובן. אבל ספרי ההדרכה הרבים היוצאים לאור, המצליחים מאד בעצמם למרות הזלזול בהם, מציעים פעמים רבות הכוונה מועילה. מבט אחר על מדריכים ישנים וחדשים

אין כמו ספרי הדרכה. הם מאמינים בנו, הקוראים האלמונים, שאנחנו יכולים, מוכשרים, מסוגלים; שאם רק נאמץ את מערכת הכללים האיתנה שנכתבה למעננו, נוכל לבצע אינסוף דברים שלא חלמנו, שבלי פסיכולוג צמוד או מאמן אישי נוכל לשדרג את עצמנו באיזה תחום מן התחומים. ואם הספר ממש מוצלח, אז גם המחבר ישדרג את חשבן הבנק שלו למספר ספרות עצום, כפי שקורה לא אחת למפורסמים שבספרים.

עד כאן הפוזה הצינית, על מנת להיחשב מתוחכמת, המסתייגת ממידע דמוי פודינג אינסטנט שצריך רק להוסיף לו מים ולערבב. אך בחוסר תחכום ובתמימות רבה אני משתדלת לא להחמיץ ספר הדרכה טוב, וליהנות מניסיון החיים של המחבר האופטימי, שטרח על כתיבת כללי חיים מעשיים בלשון פשוטה ובהירה, נטולת יומרות אקדמיות או פילוסופיות, וצבר למעננו (אמנם גם לחשבונו), טיפ אחר טיפ, עצה אחר עצה, על מנת שתחום מן התחומים ייהפך לידידותי ולנגיש בעבורנו. לא כל ספר הדרכה הוא כזה ואני לא מתכוונת לספרים שרלטניים כדוגמת "הסוד", האומר שאתה צריך רק לרצות ולדמיין והדברים יגיעו מעצמם וגם לא לכל מיני ספרי דיאטה אסוניים.

      ספרי הדרכה הולכים ומתרבים בימינו, כי העולם הופך להיות יותר ויותר מורכב מבחינת המיומנויות הנדרשות על מנת לשרוד בהצלחה את שפע המטלות. אדם ממוצע צריך לשלוט בכל מיני טכנולוגיות, להיות צעיר ובריא בכל גיל, להיראות סביר, לשמור על נורמליות אישית בתוך הכאוס של שלל הגירויים וההבלים המציפים מכל עבר; להפגין ביטחון עצמי גם אם אין לו; להסתדר עם הבוס, עם הלקוחות, עם התלמידים והוריהם, עם בן הזוג, עם ההורים של בן הזוג; לחתור להצלחה ולעבוד קשה מאוד, אך גם למצוא זמן לתואר אקדמי נוסף, או להתפתחות רוחנית אישית. ואל כל אלה מביא אדם את מגבלותיו האישיות, רגישויותיו, צרותיו, מאווייו המיוחדים. וזה קשה מאוד.

ייעוץ מקצועי או אימון אישי תובעים כסף, זמן ונגישות שפעמים אינם מצויים. מהמבוגרים חדלנו ללמוד כבר מזמן, הרי הם מבוגרים ומה הם יודעים, בשונה מעולם העבר שבו מיומנויות וחוכמות חיים עברו מאב לבנו, מאם לבתה, ומטלות החיים היו אולי קשות פיסית בהשוואה לימינו, אך הרבה יותר פשוטות מנטלית. הכנת עוגות ספוג (טורט בלעז) הקנתה די והותר תהילה משפחתית לאישה ממוצעת בשנות החמישים, גם ללא השכלה מקיפה או קריירה שאפתנית.

      ככל שהדרישות עולות כן גובר הצורך בהדרכה. זה כמובן גם עניין של רקע, אופי וכישורים טבעיים. בצד מי שמיטיבים להסתדר ללא פסיכולוגים, יועצים, מאמנים אישיים וספרי הדרכה, ישנם הללו שחווים תודעת חוסר, או שמתקשים בתחום מן התחומים. אנשים רבים חשים את העולם כמסובך מדי, תובעני, מגושם, טעון הבהרה. רוב ההורים של בני הדור שלי באו מגלויות שונות, וחוו את החיים הישראליים כשונים ממה שהורגלו בארצות מוצאם, והיכולת שלהם לעזור ולהדריך הייתה מוגבלת. אך מעבר לכל הדברים הללו, המשתנים מאדם לאדם, מבני דור אחד למשנהו, אני חושבת שספרי הדרכה צופנים הזדמנויות ותובנות שלא ניתן להשיגם בדרך אחרת, כי פשוט לא תמיד אנו יודעים מה לחפש. המידע באינטרנט גם אינו התשובה, כי קשה למצוא ולבחור בתוך ים המידע ולא קל להבחין בין מידע מהימן לסתם קשקשת ובין מידע מסחרי לאחר. ספר תמיד עדיף.

בשנות השלושים לחיי גיליתי את אחד מספרי ההדרכה הטובים ביותר בכל הזמנים, ספר קלאסי שעדיין ניתן להשגה, ושאין ערוך לחשיבותו המעשית. "אזורי המשגה שלך" (ד"ר דייר, ביתן 1976). עדיין זכור לי הרגע שבו פתחתי את הספר בחטף, עיינתי בראשי הפרקים, ופתאום הזדקר לנגד עיניי ראש פרק מדהים בשם: "אינך זקוק לאישורם". וואו! והדבר הנפלא הזה הגיע אליי כשהייתי בתקופה שבה נדחפתי לחפש אישור בקרב כל ממסד, בין שזה גן הילדים של הילד ובין שזה ה"בוס" המתחלף בבית הספר; או עורך העיתון. תקופה דרמטית שבה יצר ההישרדות המשפחתי הכתיב לי התנהגות הכי לא מתבלטת; כתוצאה מכך התחלתי להפנים את הצורך באישור ולהפוך אותו לחלק מזהותי. הביטחון העצמי שלי שאף לאפס, בעוד שכל האנשים סביבי נראו לי הרבה יותר חכמים ומיומנים ממני. ופתאום התובנה הנפלאה הזאת: אינך זקוק לאישורם! דבר שידעתי בנעוריי, אך נשכח ממני במרוצת שנות הישרדות.

הספר יוצר מודל של בריאות נפשית: הוא מאתר מספר מוקדים בחיי האדם שגורמים לסבל נפשי, העדר מימוש; חיים מלאי פחד ואשמה, והתייחסות מוגזמת לנורמות החברתיות. למוקדים הללו הוא קורא "אזורי משגה". בכל פרק הוא מצביע על "אזור משגה", מסביר את נזקו, ומשרטט דרכים להתגברות עליו. המחבר אינו מעודד את הקורא לחטט בחיי עברו ולמצוא את ההורה או המורה שגרמו לו טראומה, או להאשים את העוני שבעטיו לא המשיך את לימודיו. כמו כן, אין לחפש בספר ניתוח מעמיק של מבוכי הנפש. וגם לא לראות בו תחליף לטיפול פסיכולוגי, כאשר הוא נדרש. מה שיש בו הוא "פתיחת ראש" : להבין את הנזק שבכעס, את הסירוס הנפשי שנגרם על ידי ההשתעבדות לחברה; את המחיר של טיפוח רגשי אשמה; את הצורך הקיומי באהבה העצמית, לפני כל אהבה אחרת, על מנת שהאהבה לזולת תינתן מתוך עמדה נפשית של חוזק. הוא מלמד את ההתגברות על פחדים שונים, ושגישה צייתנית מעקרת את החיים.

אני מדלגת על "אורחות צדיקים" ועוברת לספרים על חינוך ילדים. דבר אינני זוכרת מדוקטור ספוק, שהיה פופולרי מאוד בזמני; כמו כן, לא הפקתי תועלת מ"ילדים האתגר", רב המוניטין, מאת דרייקורס, אבל הושפעתי מאוד מ"המקצוע הורים" (דוקטור דודסון, שקמונה 1971) שבאמצעותו התוודעתי לחידושים כמו האכלה לפי דרישה, גירויים ויזואליים והפיכת הבית למקום בטוח לתינוקות. ספר מרתק ועל-זמני שלמדתי בעל פה לפני הולדת בכורי.

בשנות השמונים התוודעתי ל"צבע של יופי" מאת קארול ג'קסון (הוצאת רות סירקיס 1985) אודות התאמת צבעי הבגדים, האיפור והשיער לפי הטיפוס האישי. המחברת מחלקת את כל יוצאי תבל לארבעה טיפוסים לפי הצבעים של חודשי השנה, וגם לפי ההבחנה בין צבעים קרים לחמים. הבחירה בצבע הנכון משדרגת כל אחד וכל אחת.  בספר נשברים מיתוסים כוזבים כגון: שחור ולבן מתאימים לכל אחת… ממש לא! מומלץ בחום.

אחד הספרים שסייעו לי מאוד מבוסס על שיטה יפנית הקרויה "קאייזן", המלמדת איך להשיג דברים על ידי מינימליזציה ("צעד קטן לשינוי גדול", ד"ר רוברט מאורר, אגם 2005) אם אתה רוצה לכתוב עבודה סמינריונית, אך מפחד להתחיל, ולפעמים העבודה מתעכבת חודשים ושנים; לפי השיטה הזאת עליך לעשות פעולה קטנה מאוד ולא מפחידה: למשל: הנחת הספרים הרלוונטיים על שולחן העבודה שלך. או: להתחיל לכתוב את המשפט הראשון. ואם גם המשפט הזה מפחיד אותך, לכתוב את המילה הראשונה. ההנחה היא שמטלות שונות גורמות לתגובת "הילחם או ברח" ולכן נוצרת חסימה נפשית. על מנת לנטרל תגובה זאת, צריך להציב מטלה קלת ערך ביותר, שאי אפשר להיכשל בה. בעקבותיה ייעלם הפחד והעבודה תתאפשר. רעיון מרכזי בשיטה הוא חשיבות הדברים הקטנים: שינוי קטן, רעיון קטן, תשומת לב לפרטים קטנים בכל עניין ודבר. הספר מלמד איך לבצע שינויים זעירים ולהגיע למטרות בדרך נינוחה. אני  יכולה להעיד שהספר עזר לי מאוד בתקופת לימודיי.

על ספרי הדרכה רפואיים כבר המלצתי כאן בעבר. אבל אשמח להזכיר שוב שמות של שני ספרים בעלי חשיבות רבה. האחד הוא "יהיו מזונותיך תרופותיך" (פטריק הולפורד וג'רום ברן, פוקוס 2008) והשני הוא "החופש ממחלה" (פיטר קאש וד"ר ג'יי לומברד, כנרת זמורה-ביתן 2008). שני ספרים נוספים הם "רק לא דיאטה" מאת לאה רזניקוביץ' (דיאלוג, 2009) – כותרת לא אטרקטיבית לספר שיש בו מידע רב ערך גם למי שחושב שהוא יודע הכול. כותרת גרועה עוד יותר היא "חוכמת הקישקע" (אליס מ. סורוקי, פוקוס 2007) לספר מעולה אבל גם מביך שעוסק בכל מדווי הבטן, וגם בכאלה שבעטיים אדם עלול למות מרוב בושה. לא אוכל אפילו להגזים בערכם של ספרי ההדרכה החשובים הללו, על רקע התחלואה ההמונית של סרטן, סוכרת ושאר מעין בישין מצד אחד, ובמיוחד תחלואת ילדים, ומחדלי הממסד הרפואי מצד אחר. כמו כן, אזכיר שוב את "אדם רגיש מאוד" (ד"ר איילין ארון, פוקוס 2011) שעליו זכיתי לכתוב במדור זה, כספר שהרגישים מאוד צריכים לקרוא אותו על מנת לצאת ממצב "הברווזון המכוער" ולהגיע לברבוריות, ואילו האחרים חייבים להכירו, כדי למנוע נזק מיקיריהם.

ואסיים ב"לגרום לדברים לקרות – אמנות היצרנות נטולת הלחץ" מאת דייוויד אלן (כנרת, 2010) ששקדתי עליו בשנה האחרונה, ועזר לי רבות בארגון חיי. לאחר שלא הפקתי תועלת כלשהי מספרים אחרים שקראתי בנושא הארגון והיחס המעשי לזמן. המחבר אינו מפריד בין עבודה מקצועית לעניינים אישיים. כל דבר נחשב לעבודה: גם לקחת את הילד מהגן, גם למסור את השמלה לתיקון וגם לעבוד על תיק ניירות ערך. ההנחה היא שבתקופה הפוסטמודרנית השתנה אופי העבודה, וגבולותיה נפרמו, ולכן אין כבר תועלת בשיטות הארגון הישנות. המחבר פורש שיטות פשוטות הניתנות לבצוע ומכוונת לחיסכון באנרגיות הנפשיות וארגון החיים בדרך נינוחה המאפשרת עבודה בכיף. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: