עזר לבשר אחד / שלום רוזנברג (לפרשת בראשית)

 

העמל הגדול הכרוך בהקמת משפחה ממותק בהנאות האינטימיות ובתמיכה הזוגית. העיר ללא הפסקה היא ניסיון כושל להעניק לכל זה אלטרנטיבה

איור: מנחם הלברשטט

עַל כֵּן יַעֲזָב אִיש אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָר אֶחָד.

קביעות רבות בפסוק קצרצר זה שבפרשתנו (ב, כד). "עַל כֵּן יַעֲזָב", בצורה עדינה מחוקקת התורה כאן את איסור קשר העריות בין בנים/בנות להוריהם. "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" – מכאן איסור הניאוף, אך גם ראשית המאבק נגד קשרים מיניים מעוותים. "בְּאִשְׁתּוֹ", לפנינו אידיאל המונוגמיה: הקב"ה נתן לאדם אישה אחת; ריבוי הנשים יתחיל רק עם למך. אידיאל זה יבוא לידי ביטויו הנעלה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. נאמר עליו "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ", בֵּיתוֹ הוא כמובן אשתו, וחז"ל פירשו: "וּבְעַד בֵּיתוֹ ולא בעד שני בתים" (יומא יג ע"א).

הפסוק ממשיך "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", אֶחָד בקשר הגופני והנפשי בין איש לאשתו. הזוג נהפך למעין בשר אחד בשעת הקשר האינטימי ביותר, כאילו הוא חוזר לאחדות מקורית אשר בלשון הקבלה עברה "נסירה". לְבָשָׂר אֶחָד – בצאצאים, הזוג יהפוך לבשר אחד בוולד שייוולד מקשר זה. אכן, למיניות – ברכותיה, איסוריה ופירותיה – מתייחסת כאן התורה. את התמימות שלפני החטא מתארת התורה במצב שבו העירום עדיין איננו פורנוגרפיה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים… וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" ממבטי תאווה משחיתים. האהבה טרם הזדהמה, טרם הפכה גם היא למכשיר ליצירת גיהינום עלי אדמות. האהבה עדיין מחוברת אל הרעות.

מתנה שבירה

כפי שלימד אותנו ר' שלמה אבן גבירול ב'כתר מלכות', אהבה ורעות הן מידות א-להיות: "נַהֲרֵי אַהֲבָה, נַהֲרֵי רֵעוּת, מִשְׁתַּפְּכִין וְיוֹצְאִין מִלִּפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד". על כך אנו מכריזים בברכות הנישואים: "אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת". ואנו מסיימים: "מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה". הפלא ופלא! כיצד אנו משמחים חתן וכלה? אנו רוקדים ומרקידים, משעשעים, נותנים מתנות. אך כיצד הקב"ה משמח אותם? גם הוא נתן ואזה או אגרטל יקרים ושבירים?

 אולי כן. על חשיבותה של המשפחה אין כיום עוררים רציניים. שבענו והתייאשנו מאוטופיות של מוסדות ציבוריים שהפכו סיכון פסיכולוגי ובריאותי לילדים. המשפחה היא מוסד הכרחי ויעיל לחברה, אך היא דורשת מבני הזוג השקעת אנרגיות כבירות תוך מאבק יומיומי. אך מה נעשה, והקב"ה גזר 'פרו ורבו!', וציוונו ליצור משפחה ומתוך כך לבנות את עתיד החברה?

אנו כמובן היינו נשמעים ועושים, כמו שאנו צמים ביום הכיפורים. אלא שצפה הקב"ה את הימים המפרכים ואת לילות הדאגה חסרי השינה, ורצה להעניק לנו מקור נוסף של כוח ושמחה לרעים האהובים. בגין זאת הוא העניק לנו במתנה את האהבה הרומנטית ואת התענוג הארוטי. אלא שכמו במתנות רבות, יש אזהרה בעטיפה: זהירות, שביר! המסורת היהודית ציוותה לנו להיזהר ולשמור על המתנה הזאת. אוי להם למאבדים אותה. אוי לה לתרבות שבזה לזהירות הזאת, ומוכנה לשבור אותה לרסיסים בראש כל חוצות. אוי לה ואבוי לנו.

האהבה מחכה לאחווה ולשלום. אך היא שואפת למרכיב הרביעי, רעות. לה התייחס הקב"ה כשקבע (ב, יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". כאן מובלט העיקרון המרכזי של הנישואים, לב לבה של האהבה, הרֵעות. זאת שותפות הנמצאת מעבר לעֵזֶר שבעבודה, להשלמה שבעינוגים הגופניים. זאת שותפות קיומית, המתבטאת בעונג על עצם קיומו של הבן/בת זוג בחיים, על עצם נוכחותו ונוכחותה.

בדידות ללא הפסקה

נתן זך הגיב במשפט שזכה להדים עצומים: "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה". האמנם? קהלת (ז, ב) קבע "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה… וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". נלווה את קהלת בלכתו, כי משפט פסימי זה מלמד אותנו את משמעותה של הזוגיות. אנו עדים פעמים אינספור כיצד בן או בת זוג נשברים לחלוטין כאשר נפטר שותפם לחיים, ועד מהרה הוא מצטרף אליה או היא אליו. "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". הטרגדיה של מוות זה מלמדת אותנו באופן פרדוקסלי על המימד העמוק ביותר של האהבה, ניצחונה של הזוגיות הברוכה על אויבתה האיומה, הבדידות.

מעתה יכולים אנו, לדעתי, להבין היבט מסוים המאפיין את הציוויליזציה הפוסט-מודרנית: ערים ללא הפסקה. העיר-ללא-הפסקה ביטלה את הלילה, כי הלילה הוא הזמן שבו הבדידות בחרה להתעצם. בשעות היום, העבודה, המשימות והחובות – ואף בעיות החיים היומיומיים – עוזרות לנו לברוח. בלילה הבריחה היא כמעט בלתי אפשרית. נשארה לחברה אופציה אחת ויחידה, להפוך את הלילה ליום, שבו יוכל האדם לצאת מההסגר בביתו. העיר שבה אמור היה לפעום מחזור של אור וחושך הופכת לעיר ללא הפסקה. בטל החושך המחזיר את האדם לרשות היחיד שלו, רשות שהפכה מאיימת.

אמנם כן, טרגדיות רבות מולידות את רגשי הבדידות והופכות בני אדם לאובדים ומרי נפש. אלא שיש בדידות וסבל שמקורם לא בטבע האכזר, אלא בתרבות הנדיבה, אשר לכאורה מעניקה בידה הגדושה ברכות ללא די. מוקד בעיותיו של העולם הפוסט-מודרני מצוי בעובדה שהתרבות הפכה את האינדיבידואליזם לאידיאל הראשי, ואם תרצו היחידי, מבלי להרגיש שאינדיבידואליזם זה עלול להיהפך לבדידות. אמנם כן, העיר הגדולה תרמה רבות לניצחון על השבטיות ובייחוד לקריסת המשפחה המורחבת אשר לפעמים הפכה מעיקה.

יש בכך שחרור חיובי ובונה, אך גם יסוד הורס, הרס שהיה נרחב מדי. המשפחה הגרעינית זועזעה, ומתוך כך אובד ה'יחד'. המיניות, השריד האחרון של האהבה, נתפסה כדרך לגאול את היחיד מייסוריו, אך הצליחה רק להעניק לו פסק זמן קצר, שבו נשברה מתנתו של הקב"ה. הבדידות מנצחת והיא מצטרפת כבעלת ברית חשובה לדיכאון המאיים להיות המגפה הגדולה של עולם המחר.

"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", אלא שעלינו להבין שמילים אלו שבהן הקדים הקב"ה את הזוגיות אינן רק תיאור עובדות, אלא גם מצווה, הכרוכה בעבודה סיזיפית, מתמשכת וקשה, לפעמים הנתפסת כקשה מנשוא. בדרך מחכות לנו שתי משימות ביניים: האחווה, שזירת האינטרסים המיוחדים לכל אחד מבני הזוג, חָתָן וְכַלָּה, עם האינטרסים המשותפים של הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה. או אז נזכה אולי להוסיף לאהבה את הרעות הגואלת.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב,  21.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באוקטובר 2011, ב-גיליון בראשית תשע"ב - 741 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מאמר מצויין , מדויק מאוד , נהנתי מכל מילה בו, תודה .

  2. יפה מאוד מאוד. נוגע בנקודות יסוד של הקיום בישרות ודייקנות, חן ועדינות.

  3. אני מקווה שפרופ' יכתוב כל שבוע.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: