נא להירגע: האיום הוא זבל סתמי ומהנה / חננאל רוזנברג

 

מערכת החינוך הדתית מגיבה לעליית ה'פייסבוק' בהיסטריה חינוכית מזיקה. עיסוקי-הסרק לא החלו בעידן ה'לייק', והחברות האמיתית לא עומדת להיעלם מהעולם

במחקר תקשורת ההמונים ישנה תופעה מעניינת שמוגדרת על ידי החוקרים 'פאניקה מוסרית'.[1] מדובר במצב שבו מזהה קבוצה מסוימת כניסה של מדיום חדש, או גל של תכנים חדשניים, הנתפסים כבעלי פוטנציאל להשפעה מוסרית בעייתית. נציגי הקבוצה – כגון הורים ומחנכים – החוששים מהשפעה זו יכוונו לכך שהמדיום או התכנים המאיימים יישארו בלתי נגישים לאוכלוסייה שעליה צריך לגונן: ילדים, בני נוער, ציבור דתי וכו'.

הופעתם של ז'אנרים מוזיקליים פרועים, סדרות טלוויזיוניות בעלות רמה מוסרית נמוכה ובעצם כמעט כל חידוש מהפכני במדיה גררו אחריהם תגובות מגוננות. מגננות אלו ליוו את הופעת הדפוס באירופה, את החשש מפני הטלוויזיה בארצות הברית, את הופעתו של האינטרנט בבתי הציבור הדתי, ואת חדירתו של הטלפון הסלולרי לציבור החרדי בישראל.

תיאוריית 'הפאניקה המוסרית' זקוקה בעצמה לביקורת: טענתה כי דאגה חינוכית – אשר במקרים רבים היא מבוססת היטב – אינה אלא פטרונות היסטרית הינה עמדה אשר בעצמה סובלת מפטרונות יתרה. ניתן להתווכח על יעילותן של העמדות החינוכיות ה'היסטריות', ולהוכיח כי הקריאה להוצאת האינטרנט מהבתים או הניסיון לכפות את 'הסלולר הכשר' על ציבור שלם אינם יעילים, אולם יחד עם זאת ל'מסעי הצלב' כנגד החידושים המדוברים יש בסיס מוסרי, הגיוני ומתקבל על הדעת.

אנטי-לייק

'תופעת הפייסבוק' מהווה דוגמה קלאסית ל'פאניקה מוסרית'. הרשת החברתית החדשה, שצברה לעצמה מיליוני חברים תוך זמן מינימלי (ובתוכם כ-90% מבני הנוער הגולשים ברשת, ע"פ סקר TMI לשנת 2010), לוותה כמעט בחזית אחידה של התנגדות מקרב מחנכי הציבור הדתי, החשוף לאינטרנט. מאמרים, שיעורים, מערכי פעילות של החמ"ד, חוברות הדרכה של תנועות הנוער, עלוני שבת ושו"תים – הזהירו רובם ככולם מפני הסכנה המקוננת בקרב ילדינו.

ניתוח בעיותיה של הרשת החברתית החדשה הקיף מגוון רחב של סכנות: אשליית הקשר שיש ברכישת החברים האינטרנטית ועיוות מושג החברות; הדגש הניתן בפייסבוק על הוויזואליות וההופעה, וממילא על הצדדים החיצוניים של החיים; הבניה של תקשורת רדודה ומלל לא משמעותי לעומת דיבור של אמת; החצנה של עולמו הפנימי של המשתמש, ומכירתו לגולשים תמורת 'לייק'; בריונות אינטרנטית, הצקות, התעללויות וחרמות; בעיות של קשר עם זרים, הטרדות מיניות וגנבות זהות; תופעת העדר, פריצת גבולות הצניעות, בעיית המציצנות ועוד ועוד. בחלק מהמקרים מגובה ההתנגדות במאמרים מחקריים או מחקריים-למחצה, ולרוב בסיוע מקרים קשים שאירעו ברשת הפייסבוק ובהם נפגעו ילדים, אירועים שפורסמו בהבלטה באמצעי התקשורת בישראל.

גם לאחר 'מהפכות הפייסבוק' – כיכר-תחריר המצרית, חרם הקוטג' הישראלי ומחאת רוטשילד – נראה שהשיח הדתי על הרשת החברתית נותר כשהיה. ההתמודדות החינוכית שהוצעה על ידי רוב הרבנים והמחנכים הייתה פחות או יותר זהה. אנסח אותה באופן פשטני כעמדה של 'לכתחילה ובדיעבד': מכיוון שהפייסבוק הינו כלי מזיק ולכל הפחות מיותר, לכתחילה עדיף למנוע מהתלמידים את השימוש בו. אלא שמכיוון שזוהי 'גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה' – יש לנקוט צעדים חינוכיים, כגון מעקב על ידי חברות של ההורים ברשת החברתית, הגבלת שעות הגלישה, סייגים שונים להעלאת תמונות, שיחות חינוכיות וכו'.

במקום מה

ניתן לדון ארוכות בכל אחד מהטיעונים הנ"ל. באופן כללי, יש להיזהר מלייחס השפעות מרחיקות לכת על גורם בודד, בלא בחינה מדוקדקת של ההקשר החברתי והתרבותי שבתוכו הוא פועל. אך החשיבות העיקרית נתונה לשורה האחרונה: לעניות דעתי, הקול הדומיננטי של המחנכים בציבור הדתי השולל (או מקבל 'בדיעבד') את הפייסבוק מהווה שגיאה חינוכית. אבסס את דבריי בשלוש נקודות. שתיים מהן יציגו את ההחמצה שבגישה זו, והשלישית את הסכנה שבה.

כאשר פורץ מדיום חדש או גל אופנתי עדכני, הבדיקה הראשונה הנדרשת היא שאלת החליפיות. את מה מחליפים משחקי המחשב: את הקריאה בספרים או את הצפייה בטלוויזיה? על חשבון מה באה הצפייה במשחקי הכדורסל: על חשבון שעות לימוד או במקום השיטוט המשמים בקניון ובמרכז העיר?

הפייסבוק לא נכנס בחלל ריק. מדובר ברשת חברתית שהחליפה את הרשתות הקיימות: את ה-ICQ, המסנג'ר וחדרי הצ'אט. מזווית זו מהווה הפייסבוק הצלה של ממש עבור בני הנוער. הצ'אטים המקוונים היו אחד ממוקדי הסכנה האיומים ביותר ברשת – הן מבחינת הסכנות הפיזיות (ע"ע סיפורו הנורא של אופיר רחום), הן מבחינת הסכנות המיניות (ע"ע סדרת התחקירים 'ילדות בסכנה' של העיתונאי דב גילהר) והן מבחינת הסכנות הרוחניות שבחשיפה לשיחות הרדודות והזולות ביותר שניתן להעלות על הדעת, והכל במסווה של אנונימיות מוחלטת.

במובן זה מהווה הפייסבוק שינוי יסודי של כללי המשחק: בהגדרת משתמש פשוטה החוסמת את הפרופיל לצפייה פומבית, ובדחייה קלילה של פניות מפרופילים לא מוכרים, נמנע הקשר עם אלה שאין ברצוננו לבוא איתם במגע. מחקרים מראים כיצד אלה שהוטרדו או נפגעו בעקבות שימוש בפייסבוק היו ברובם המוחלט 'משתמשים לא נבונים', היינו כאלה שהגדירו את הפרופיל שלהם כפומבי, ולעתים אף חשפו פרטים אישיים כגון טלפון, דוא"ל וכתובת מגורים.

גם מעבר להקשר של הרשתות החברתיות, מהווה הפייסבוק תחליף ראוי לתוכני הרשת. העיסוק בפייסבוק, סתמי ככל שיהיה, עדיף פי כמה על רוב התכנים האינטרנטיים שבהם משוטטים בני הנוער (ובעצם גם המבוגרים – שכן אין הבדל רב בין הרגלי הגלישה) – אתרי החדשות המרכזיים המכילים גם תוכן בידורי זול ובוטה, רובם של משחקי המחשב המקוונים ואינסוף סרטוני היו-טיוב למיניהם, ובוודאי עדיף על צפייה סתמית בטלוויזיה. הורים רבים האוסרים על ילדיהם את השימוש בפייסבוק אינם בהכרח עוקבים אחרי יומן הגלישה של הילד ואינם בוחנים את התכנים החליפיים. לרוב, ההד של 'סכנת הפייסבוק' הגיע לאוזניהם, ומתוך חשש הורי מובן הם הכריעו לשלילה, בלא שימת לב לאלטרנטיבות.

מציעים חברות

טיעון נפוץ בפי המתנגדים מאשים את הפייסבוק בעיוות מושג החברות, כאילו המרדף אחרי מאגר חברים גדול יוצר זילות ביחס לקשרים החברתיים, ופוגע במפגש היומיומי ובחברויות האמת.

זהו טיעון מרחיק לכת, שמעיד כיצד הרעיון המתוחכם של מייסד הרשת מארק צוקרברג לקרוא למצטרפים לרשת בשם 'חברים' הפיל בפח קודם כול את המחנכים עצמם. כל ילד קטן המשתמש בפייסבוק יודע באינטואיציה הבסיסית ביותר שצירופו של נער בן-גילו שהכיר במחנה הקיץ של בני עקיבא לרשימה בת 300 החברים שלו – אינו אלא גימיק נחמד ולא יותר. רוב תעבורת המידע בפייסבוק הינה קצרה, שטחית, שטותית ולעתים שנונה – אך לא יותר. שיחות הנפש וחברויות האמת לא נפגעות מהרשת, ומחקרים רבים שנעשו בנידון לא הוכיחו שמשתמשי הרשת מוותרים על קשרים חברתיים משמעותיים יותר.

במובן זה, תגובת הזלזול של "למה אתה צריך 400 חברים" איננה שונה מהערה לאספן בולים "למה אתה צריך כל כך הרבה אלבומים"…

המחקרים שמצטטים שוב ושוב מתנגדי הפייסבוק מראים מתאם בין נטייה לדיכאון ולבדידות לבין השימוש בפייסבוק, אולם רובם ככולם מסכימים שהסיבתיות הינה בדיוק הפוכה: הפייסבוק הוא זה שמאפשר למתבודדים-חברתית חוויה חברתית (או ליתר דיוק: חוויה חברתית מדומה). השינוי שאנו חשים בין ילדותנו עמוסת 'משחקי החצר' לבין 'דור המסכים' הספונים בבתיהם – החל כבר בכניסתם של משחקי המחשב, הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט, ובכך הפייסבוק כמעט לא שינה דבר.

תרבות 'רביצת המסך' דורשת עבודה הורית רציפה של הגבלת שעות הצפייה והגלישה, ובייחוד יצירת אלטרנטיבות לשעות הפנאי. דווקא בתרבות זו, מדגישים חוקרי המדיה את חשיבותה הגדולה של הפעילות בתנועת הנוער – הן לחניכים והן למדריכים – כאיזון חינוכי חשוב לתוכני המדיה, וכתשובת המשקל לפעילות הגלישה האינטרנטית הפאסיבית. יש לבחון כיצד מעודדים המחנכים את אותם 'מרחבים מאזנים', אולם מכאן ועד הגדרת הפייסבוק כמסמר האחרון בארון הקבורה של מושג ה'חברות' – הדרך רחוקה.

מי מרביץ למי?

אחת הסיבות לדמוניזציה של הפייסבוק נובעת מתופעת ה'סייבר-בולינג' (='בריונות מקוונת'). אירועים רבים של השפלות, התעללויות ו'קבוצות שנאה' מגיעים מדי פעם לעמודי החדשות, ומבעירים את חששם של ההורים המודאגים ממילא. ניתן להצטדק ולומר שתופעות אלו היו קיימות גם קודם לכן, ורבים מאיתנו מכירים סיפורי חרם, לעתים אכזריים, ובמקרים קיצוניים כאלה שהסתיימו בטרגדיות. אולם צודקים האומרים שההתעללות המקוונת חמורה יותר, שכן הפייסבוק מכניס את השנאה לתוך המרחב האישי של הילד – לביתו ולחדרו הפרטי. במובן זה הפייסבוק אכן מהווה כלי רב עוצמה בידי ילדים אשר אינם מבינים את ההשפעה ההרסנית של מעשי-קונדס אכזריים על נפשו של הקרבן.

אך גם כאן יש צורך בפרופורציה נכונה, וראוי לזכור שמדובר במעשים בודדים מתוך מאות-אלפי קשרים תמימים. מה-גם שבמקרים רבים הורים ומורים הנמצאים עם האצבע על הדופק מסוגלים לטפל בסטיות אלה בקלות-יחסית. דווקא שקיפותו של המדיום – בניגוד לאירועים בחצר בית הספר – מאפשרת למורה ולהורה לחוש את האקלים הכיתתי גם מעבר לשעות הלימודים, ובכך מסייעת לזהות מורכבויות ומצוקות חברתיות. אירועים שבעבר היו עוברים מתחת לרדאר של המורה או המדריך בתנועת הנוער – נחשפים היום לעיניהם, בייחוד אצל המורים המעורבים ברשת החברתית של תלמידיהם, למשל דרך פתיחת חשבון-פייסבוק כיתתי או שבטי.

גם  אם לא נקבל עמדה זו, הניסיון העקרוני לשלול את השימוש בפייסבוק בשל החשש מפגיעה חברתית איננו סביר. בניגוד לטלוויזיה, שם השלילה מבוססת על התכנים הבעייתיים המהווים את רוב השידורים, ושלא כמו חסימות 'רימון' למיניהן שבהן אנו מונעים את המפגש הוודאי עם תוכני אינטרנט – בפייסבוק אין זה כך. כאן אנו לא שוללים תוכן, אלא מתנגדים לעצם האפליקציה בשל חשש מהתנהגויות חריגות: חשש מבעיות חברתיות, חשש מפריצת מגבלות הצניעות וכו'. במובן זה האמירה החינוכית הינה בעייתית מאוד, ומשדרת חוסר אמון כלפי הילד.

החזית המיותרת

עם כל מה שנאמר עד עתה, הבעיה המרכזית של החזית המתנגדת איננה רק בשל בעיית 'חששות היתר' של המחנכים וההורים. לענ"ד, השגיאה טמונה בעצם פתיחת המערכה. הפייסבוק, עם כל מגבלותיו ואיומיו, איננו מצדיק פתיחת חזית חינוכית כה קשה, ובוודאי שלא ברמת ההיסטריה והקשיחות המלווה את השיח בנושא. אחד הקשיים העיקריים שבהם מתנסה המחנך הדתי הינו העמידה מול הנער המתבגר מלא כוחות החיים, החש כיצד הדת והמערכת החינוכית מגבילים את כוחותיו אלו, ומצרים את צעדיו פעם אחר פעם. המסר של "הדת איננה סותרת את החיים", כדברי הרב קוק, עומד למבחן פעם אחר פעם, ובקרב ההתשה על הפייסבוק הנזק רב מהתועלת.

אמנם השיח בדבר איומי הפייסבוק משותף גם להורים ולמחנכים חילונים, אבל בעיני התלמידים אין זה כך. עמדת השלילה או חריקת השיניים מחזקת את תחושתו של הילד – והפעם ללא כל צורך אמיתי – שהדת ביסודה מצמצמת ומצרה את החיים, את זרימת הטבעית, את רצונותיו ואת 'ההנאות הקטנות של החיים'. חמורה מכול היא האמירה ה'בדיעבדית' – "היינו מעדיפים שלא תתחבר, אבל אם אתה כבר בפנים – אז נעקם את האף ובלית ברירה נאפשר זאת…". הסתמיות ובזבוז הזמן שבשיטוטיהם של ילדים ומבוגרים סביב הלהג הרדוד בפייסבוק אינם חמורים יותר מההנאה שבצפייה בסרט אקשן סתמי אך כיפי. חוסר התועלת שבהן שווה, וכך גם הנזק המזערי.

מקומו הראוי של דיון הפייסבוק צריך להיות תחת הכותרת של 'הפנאי בעולמו של האדם הדתי'. במובן זה היחס הבריא לגלישה הוא כמו ליציאה לים או לבילוי: 'תיהנה, אבל תנהג באחריות', 'תבלי, אבל אל תפריזי', ולא כקרב מאסף מיותר וחסר סיכוי על עולמו התמים של הילד. כמי שגדל בבית טבעוני-אדוק, למדתי שיש הבדל בין 'אוכל טוב', 'זבל' ו'רעל': אוכל טוב צריך לאגור, מרעל צריך להימנע, ומזבל מותר ליהנות במינון ולהיזהר מהתמכרות. בעבור ילדינו, האוכל הטוב הוא ההתנדבות, הלימוד, הקריאה והפעילות בסניף. הרעלים הם חדרי הצ'אטים ורובם של תוכני הטלוויזיה. הפייסבוק אינו אלא זבל סתמי, טעים, מהנה, עם נטייה קלה להשמנה ולהתמכרות. רק זה, ולא יותר. על הרבנים, המחנכים וההורים לבחון את עצמם האם המאבק החינוכי הראוי בתוכני מדיה קלוקלים ובחידושים טכנולוגיים המכילים סכנות ממשיות לא הופך להתניה אינסטינקטיבית (ומעט טכנופובית…), השוללת כל תופעה שאיננה מוכרת להם, וכל אופנה הסוחפת את ילדיהם.

תגובה פחות היסטרית לתופעה מהפכנית זו תכלול אישור מלכתחילה וללא עיקומי-אף לפעילות ברשת, תוך 'מעטפת חינוכית' ראויה: פעילות בית ספרית על אודות סכנות הפייסבוק (כפי שאכן נוהגים ברוב בתי הספר); הגבלת זמן הגלישה כחלק ממכלול פעילויות הפנאי של הילדים, תוך מתן סייגים נוספים על פי האופי התורני של הבית (אישור חברויות בין בנים/בנות וכו'); מעורבות מורים דרך פרופיל כיתתי, ובנוסף (או לחלופין) עידוד מדריכי תנועות הנוער למעורבות ברשת החברתית של חניכיהם. דרך זו, המצמצמת את החזית למינימום ההכרחי, משדרת מסר של אמון, טבעיות ונורמליות, מהווה לעניות דעתי את האיזון הנדרש, ומפנה מקום לחזיתות החינוכיות החשובות באמת.

 חננאל רוזנברג הוא מורה ודוקטורנט לתקשורת באוניברסיטה העברית

 


[1] למשל: למיש, ד', ריבק, ר' ואלוני, ר' (2009). ילדים ישראלים גולשים באינטרנט: מפאניקה מוסרית להורות אחראית. מגמות, מו(1-2), 137-163; Cohen, S. (1972). Folk devils and moral panics: The creation of mods and rockers. London: MacGibbon and Kee.; Drotner, K. (1992). Modernity and moral panic. In M. Skovmand @ K. C. Schroeder (Eds.), Media cultures: Reappraising transnational media (pp. 42-62).London: Routledge.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב,  21.10.2011

פורסמה ב-20 באוקטובר 2011, ב-גיליון בראשית תשע"ב - 741 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: