כלב יהודי / איתמר חייקין

 

לאורך הדורות, ובעיקר מעת התפשטות הקבלה, זוהו הגוי והכלב כדמון בעל שני ראשים, שמשניהם נאלץ היהודי לנוס על נפשו. השיבה לארץ מכריחה להשיב את הכלב אל הבית היהודי

איור: נחמיה בועז

תשוש ומורעב הוא קרס על סף ביתי. עיניו החומות הביטו בי במבט מתחנן, גם ילדי הפצירו בי, ואני, שלא עמדתי בפני תחנוניהם – הסכמתי. כך נכנסתי, כמעט בהיסח הדעת, למציאות שלא הכרתי ולא הכירו אבות אבותיי ה"פולנים" – גידול כלב. הנוגדנים עשו את שלהם, נוגדנים מבחוץ (היאה שרב קיבוץ – תפקיד שמילאתי באותו זמן – יגדל כלב?) וגם מבפנים (מה לי ולגידול כלב?). ומתוך כך התיישבתי לפשפש בקורות הרומן הנפתל בין היהודי לכלב. מובן שבמה זו אינה מאפשרת למצות את כל המקורות, אך נערוך מעין מסע דיאכרוני בין בתרי ארון הספרים שלנו.

משתטים הערלים

תחנה ראשונה תהיה קרובה לתקופתנו. ח"נ ביאליק, בסיפורו "מאחרי הגדר", כותב:

פרבר העצים… נהפך כולו לישוב של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות התלושים. הכל נתיהד שם, הבתים, החצרות, הגדרות העקומות של החצרות, התרנגולת המנקרת באשפה, אפילו האויר והעוף הפורח באויר. הקצפים ועמם החורשות, הגנים והמקשאות נהדפו לאחור הרחק מפרבר העצים. שם משתטחים הערלים ברווחה תחת שמי ה' לכל אוות נפשם, זורעים ונוטעים, רועים סוסים בשדה, מדליקים מדורות של זהב בלילות ומגדלים בקר וצאן עם שקצים וכלבים (כל כתבי ח"נ ביאליק, עמ' קכח).

בפתיחה זו לסיפור מבטא ביאליק באופן עז את התהום הפעורה בין שני העולמות, העולם הכפרי הגויי, עולם הטבע – מול עולם העיירה היהודית התלוש והמלאכותי. שני עולמות אלו תחומים בגדר פסיכולוגית גבוהה וגם בגדר פיסית. ושם, מאחורי אותה הגדר, אנו פוגשים את הכלב "הגוי". כך מתארו ביאליק:

ישמרכם א-להים מלעמוד במחיצתו של כלב מר ונמהר זה, סכנת נפשות… מעשה וירד גנב לחצר ומצאוהו בבקר מוטל לפני שקוריפין בשלולית של דם וגרגרתו שמוטה. וכל אותו הלילה שקוריפין לא נבח! ומפני שכל יהודי השכונה בעלי גרוגרות הם לא נמצא אפילו אחד שיבקש להסתכן ולהכניס ראשו וצווארו באווירו של החצר לשם סקירה בלבד.

די לנו בתיאורים אלו כדי להתרשם מטיב יחסי היהודי והכלב – או נכון יותר לומר: העוינות העמוקה השוררת ביניהם – יהודי לא מגדל כלב, רק הגוי מגדל!

שמא נאמר שאין זה אלא תיאור ספרותי, הנה עדות נוספת ממקור הלכתי כשר למהדרין: בשו"ע (או"ח שח, כט) מביא הרמ"א בהגהותיו היתר לטלטל בשבת עצמות שנתפרקו מן הבשר מערב שבת אם ראויות הן לכלבים, מהטעם "דהא כלבים מצויים" (אחרת נחשבות היו העצמות "מוקצה מחמת מיאוס" האסור בטלטול). על כך מגיב הרב יצחק וייס, אב"ד העדה החרדית עד שנת תשמ"ט:

אבל צריך עיון לפי זה דברי הרמ"א שסתם וכתב "דכלבים מצויין", וכי בזמן הרמ"א היה הדור פרוץ כל כך חס ושלום שיהיו רוב בני אדם מגדלים כלבים?

הרב וייס מסביר שגם מיעוט מגדלים עונה להגדרה "כלבים מצויים", אך נשים לב לתמיהתו הגדולה הנובעת מראיית מגדלי הכלבים כ"פרוצים". הרב וייס אינו יכול להעלות על דעתו שיהודי מהוגן וכשר מגדל בחצרו כלב.

רוטוויילר, אבל קשור

התחנה הבאה תהיה בעולמם של חכמים כפי שהוא משתקף מהמשנה והתלמוד הבבלי.

המשנה במסכת בבא קמא (ז, א) קובעת: "אין מגדלין חזירים בכל מקום, לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת". רש"י מסביר את הבעייתיות בגידול הכלב, "מפני שנושך ומנבח ומפלת האישה מיראתו", אולם ברור שבניגוד לגידולו של החזיר שנאסר באופן מוחלט אין למצוא כאן התנגדות עקרונית לגידול הכלב, אם ננקטים אמצעי זהירות נאותים.

התלמוד הבבלי (בבא קמא פג ע"א) מביא מספר הרחבות לדין המשנה:

תנו רבנן: לא יגדל אדם את הכלב – אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים.

התלמוד הבבלי מרחיב את היתר המשנה להחזיק בכלב קשור בשני אופנים: א. ישנו עידוד לגידול כלבים באזורי ספר. ב. מותר להתיר את הכלב בשעות הלילה על מנת ששמירתו תהיה יעילה יותר. בה בעת, סכנתו לבני העיר נמוכה כי בשעה זו רובם ספונים בבתיהם.

הסוגיה מביאה את דבריו החריפים של רבי אליעזר המשווה בין גידול חזירים לגידול כלבים. לכאורה ההבדל בינו לבין חכמים פשוט, הם מתירים לגדל כלב קשור ואילו הוא אוסר זאת לחלוטין כפי שנאסר גידול חזירים. אולם משאלת הגמרא ותשובתה אנו למדים שהגמרא סבורה שרבי אליעזר אינו חולק על עיקר הדין המתיר לגדל כלב אם נשמרים התנאים שקבעו חכמים, ו"הארור" שמוסיף רבי אליעזר מכוון לעבריין בלבד.

 הגמרא עצמה, מעבר להגבלות, מעודדת גידול כלבים בבבל או לכל הפחות בנהרדעא שכן אזורים אלו סבלו באותה תקופה מנחת זרוען של חבורות שודדים ובוזזים. רש"י בהסברו למשנה כתב שסכנתו של הכלב כפולה, הן בנשיכתו והן ביראה שהוא מפיל על הנשים ההרות, אולם חששות אלו קיימים רק כאשר הכלב משוחרר. אם הוא קשור אין עוד לחשוש מסכנת נביחותיו (כך כותב הרמ"ה במפורש). לסיכום, הכלל העולה ממקורות אלו הוא כלשון המליצה: אם הכלב אסור – מותר, אם הכלב מותר – אסור.

במקומות נוספים מתייחס הבבלי לעניין גידול כלבים. במסכת כתובות (מא ע"ב) מובאת ברייתא: "תניא, ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו… שנאמר 'ולא תשים דמים בביתך'", ובמקום אחר: "אמר רב כהנא אמר ר' שמעון בן לקיש…כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו… רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים" (שבת סג ע"א) הטעם למניעת החסד מוסבר על ידי רש"י בכך שהכלב הרע אינו מניח לעניים לבוא אל ביתו של האדם, ואילו את מניעת יראת השמים מסביר המהרש"א בהעדפת שמירת הכלב על שמירת הקב"ה.

אולם גם מקורות אלו מגנים רק את המגדל כלב רע בביתו, ולצדם קיימים מקורות שדווקא מעודדים גידול כלבים. כך למשל מובא בשם ר' ישמעאל: "מגדלים כלבים כופרין וחתולים וקופין וחולדות וסנאים מפני שעשויים לנקר את הבית" (בבא קמא פ ע"א). לגבי טיבם של אותם כלבים מביא רש"י שני הסברים – או כלבים קטנים וננסיים, או להיפך: "כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין". סיכם את ההלכה הזו מרן בשולחן ערוך: "אסור לגדל כלב רע אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל. ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה" (חושן משפט סימן תט ס"ג). והרמ"א מוסיף על דבריו: "ויש אומרים שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות בכל עניין שרי ופוק חזי מאי עמא דבר (= בכל עניין מותר, וצא וראה מה נוהג הציבור). מיהו נראה אם הוא כלב רע שיש לחוש שיזיק בני אדם דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשאות של ברזל".  

הרי לנו שוב עדותו של הרמ"א שלפיה יהודים ברחבי פולין ואשכנז היו נוהגים לגדל כלבים ואף מהזנים המסוכנים לאדם. הרמ"א עצמו אינו מתנגד לגידולם כל זמן שמקפידים לקשור אותם כראוי.

די בכל המקורות שהובאו עד כאן כדי לסכם ולומר שאף שחכמים נזהרו בכלב הרע והיו מודעים לסכנות הטמונות לעיתים בגידולו, הרי שבשורה התחתונה לא הייתה להם התנגדות עקרונית לגידול כלבים. הם אף עודדו אותה במקומות הזקוקים לשמירת יתר. אם כן שבה השאלה ומתעצמת: מה קרה בדרך? מה הסיבה להתערערות ביחסי היהודי והכלב החל מהמאה ה-16?

פשרה של עוינות

ההסבר הפשוט לתופעה הנו סוציולוגי-היסטורי. התפתחות הערים הביאה לכך שהיהודים נדחקו לגטאות ולשכונות צפופות, תחומי פרנסתם הוגבלו ומעתה לא היה עוד מקום לכלב בביתו של יהודי. בתוך כך, שעה שמחצרו של היהודי הלך הכלב ונעלם, מצוי היה בחצרו של שכנו הגוי. כלבי הגויים "הוחתמו" בריחו של הגוי ואילו היהודי בעל הריח השונה נתפס על ידי כלבו כזר מאיים וממילא ברור למה התפחתה עוינות בין השניים. אם בכך לא היה די, דאג גוי שחמד לעצמו לצון לשסות את כלבו ביהודי המסכן שעבר לתומו על פתח חצרו.

אולם דומני שישנו תהליך נוסף שהשפיע גם הוא על התמורה העמוקה ביחס לכלב, וזה מצוי בספרות הקבלה שתחום השפעתה הלך והתרחב מהמאה ה-16 ואילך. בזמירות לסעודה שלישית שחיבר האר"י מופיעה השורה הבאה:

"לבר נטלין ולא אעלין הני כלבין דחציפין" (לחוץ נוסעים ולא נכנסים אותם כלבים חצופים), האר"י מצייר את כוחות הסטרא אחרא בדמות כלבים חצופים.

עיקר הפיתוח של דימוי כוחות הסטרא אחרא ככלב מצוי בזוהר לכל אורכו ורוחבו. נסתפק במובאה אחת בלבד להצגת העניין (לנוחות הקורא תרגמתי באופן חופשי):

ואם היו זכאים היה יורד דיוקן של אריה והיה מקבל את הקרבן וזה מיכאל שדרגתו חסד הוא היה מקבל תפילת שחרית. ואם לא זכו מה כתוב בקרבן: "לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל) שחשיב כטרפה. ובשל כך יורד דיוקן של כלב לקבל את אותו דורון וקרבן. וזהו הכלב שעליו אמר דוד המלך עליו השלום: "הצילה נפשי מיד כלב יחידתי" (תהלים כב, כב), וכל מלאכי חבלה הנם כלבים צועקים במשמרת השנייה של הלילה. הם צווחים ונובחים ואומרים "הב, הב" בגלל שהם מצד של גיהינום סם המוות שנאמר בו לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל, טו)" (תיקוני זהר, תיקון עשרים ואחד).

במקור זה אנו רואים בבירור כיצד הופך הכלב למייצגם של כוחות השטן והסטרא אחרא. הזוהר נוטל את הפסוק התמים שנדרש לשבחו של הכלב, "לכלב תשליכון אותו", ומוצא בו ביטוי חריף  לגנותם של ישראל שזוהמה הוטלה בקרבנם ובשל כך ניתן לכלב, מייצגם של כוחות הטומאה בעולם. גם המדרש התלמודי התמים על שלושת משמרות הלילה, שבשני שבהם "כלבים צועקים" (בבלי ברכות ג ע"א), מקבל מימד דמוני כהד קולה של הגיהנום הנובחת "הב הב", תן לי מרשות הטהרה להכניס לרשות הטומאה.

את עקבות השפעתו של הזוהר ניתן למצוא במקומות רבים ואתעכב בדברי המהר"ל מפראג:

דע כי הכלב שהוא רע בעצמו, וכאשר יש בתוך ביתו מתחבר אליו דבר רע מזיק נראה שאין ביתו מוכן לחסד, כי כל הנבראים יש בהם הטוב והחסד חוץ מן הכלב שאין בו טוב שכך הוא עצם הכלב אצל הכל ובפרט כלב רע. ולכן מי שיש לו בריאה כמו זאת ומחבר אותו לביתו מסלק חסד מביתו כאשר נמצא בריאה זאת אצלו… לכך אשר הוא מחבר אותו בביתו הוא פורק מעליו יראת שמים" (נתיבות עולם א עמוד קסז).

על פי המהר"ל, מציאות הכלב היא אנטי-חסד בעצם מציאותו בבית, ויותר מכך בשל היותו רע בעצם הוא מהווה אנטי-א-להות בעולם, ממש כעמלק או כשטן עצמו.

הנה, הנה הוא בא

מובן שלמקרא גישות שכאלו המעמיסות על הכלב מטען דמוני כה גדול שוב יתקשה היהודי לראות את הכלב בעיניים טבעיות. הוא יתקשה להפריד את הסמל ממימושו ההולך על ארבע ומכשכש בזנבו. כך, בצירוף הגורמים שעליהם עמדנו, הפך הכלב מידיד בעבר הרחוק לאויבו של היהודי, ממש כמו אותו גוי אנטישמי, ובמרוצת השנים גבהו החומות בין השניים.

בסיפור "מאחורי הגדר" שבו פתחנו, אותה גדר המפרידה בין העולם היהודי לעולם הגויי נפרצת ולו לזמן מה. שני הנערים גיבורי הסיפור, נח בן העיירה היהודית ומארינקה הנערה הגויה, מצויים בתהליך התבגרות עתיר ארוס ונמשכים זה אל זה בעוצמה הגוברת על כל החסמים התרבותיים והחברתיים. המפגש שביניהם זימן מפגש נוסף בין נח היהודי מפרבר העצים לבין שקוריפין הכלב הגוי. ביאליק במפגש ספרותי זה מבקש לבטא תהליך אדיר מימדים שעבר על היהודי, שבו נפרצו חומות הגטו, נפלו המחיצות והגדרות ועולמות רחוקים התקרבו זה אל זה. היהודי נמשך אל העולם הנכרי שסביבו ומבקש להשתלב בו, וכחלק מאותה פריצת גדר שב ונוצר מפגש מחודש בין יהודים לכלבים.

הציונות שהורתה ולידתה באותו עולם של פוסט-אמנציפציה דגלה גם היא ביציאה למרחב, אך בניגוד לשאיפות ההתבוללות של תנועת ההשכלה ניתבה היא את אותן שאיפות להקמת מדינה לעם על ארצו שלו. הציונות שאפה לשוב אל הטבע והגוף וממילא אימצה את דפוס היחסים המחודש בין היהודי לכלב. גם היא ביקשה להשתחרר מאותו עומס דמוני שהועמס על ראשו של הכלב ושבה ומצאה בו את החיוב: את נאמנותו לבעליו, את כושר שמירתו המעולה, את יכולתו להשיב אהבה לאוהביו, ובכלל את יופיו ואת חיוניותו הטבעית.

ואנחנו? לאן נפנה אנו, בני הציונות הדתית, הנחזור ליחסים העוינים שאפיינו את העולם הדתי זמן כה רב או נאמץ את התפיסה החילונית?

דומני שדווקא הציונות החילונית, כמו במקומות נוספים, אפשרה לנו לשוב אל התפיסה הטבעית הקדומה של עם היושב בארצו, תפיסה שהלכה ונשתכחה ממנו בגלות הארוכה. תפיסה זו אפשרה ואף עודדה שיתוף פעולה בין היהודי לכלב, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בספרות ההלכתית שהבאנו לעיל. תפיסה זו מתרחקת מהמבט הרומנטי המצועף וודאי מטשטוש ההבדל בין אדם לכלב. דווקא ההלכה הקדומה היא שתומכת בגישה טבעית וישרה לחיים, מביטה בכלב בחיבה וידידות אך רואה גם את הסכנות הטמנות בגידולו, מתריעה מפניהן ויוצרת סייגים וגדרות.

בחסדי שמים שבנו אל ארצנו מגלות ארוכה, שבנו אל הטבע הבריא ואיתו שב הכלב לביתו של יהודי.

לזכרו הברוך של יוסף וידרמן, חבר בארות יצחק, אוהב אדם וטבע

הרב איתמר חייקין הוא מנהל התיכון התורני למדעים ולאמנויות, אמי"ת מודיעין

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב,  21.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באוקטובר 2011, ב-גיליון בראשית תשע"ב - 741 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אני מקוה שאתה מתואם עם אלחנן ניר, או שיש עכשיו טרנד חדש בציונות הדתית:
    http://www.haaretz.co.il/magazine/2.395/1.1522652

  1. פינגבק: מאחורי הגדר « מבוא לסיפורת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: