תמונות משדה הקרב / ישי פרנקל

 

ספרו של אנטוני ביוור מתאר בצבעים חיים חיילים מתים. זוועות הקרב ועליבות ההנהגה הצבאית והמדינית מתוארות בפירוט ובאופן ביקורתי למדי. הספרות מתחרה בקולנוע

הפלישה לנורמנדי, אנטוני ביוור; מאנגלית: רפאל קינן' הוצאת בונוס-יבנה, 2011, 538 עמ'

הפלישה הגדולה לנורמנדי החלה באישון לילה, כאשר מאות מטוסים ודאונים הובילו ארבע דיוויזיות עילית להצנחה מאחורי קווי האויב. מפקד הפלישה, הגנרל אייזנהאואר, נפרד בשעת חצות מדיוויזיית העילית ה-101 בדמעות. הוא ידע לאן הוא שולח אותם. מרגע שחצו את התעלה אל תוך צרפת נפתחה לעבר המטוסים אש נ"מ קטלנית. כאשר החלו המטוסים להנמיך לקראת הצנחה הצטרפו גם מקלעי האויב מן הקרקע. הצנחנים היטלטלו מצד אל צד כשהטייסים סובבו את המטוסים בפיתולים חדים בעודם מנסים להתחמק מאש הגרמנים. הכדורים שפגעו במטוסים נשמעו כמו "כדורי ברד כבדים על גג פח". מטוס שנפגע נדמה לכדור אש צהוב זוהר בתוך שדה אדום של קליעים נותבים. הכדור התפוצץ באוויר, מתיז סילונים של דלק בוער, או שצנח אל הקרקע ושם התנפץ ברעש. ובתוך המהומה הזאת, החלו המטוסים בהצנחת החיילים אל תוך חשכת הלילה. רבים לא הגיעו בשלום. היו שנחתו בסמוך לעמדות גרמניות ונורו בעודם מרחפים, היו שטבעו במקווי מים או שנותרו תלויים על עצים. צנחן אחד שנחת בשלום הזדעזע כשמטוס שהגיע אחר כך הצניח את דבוקת שמונה-עשר החיילים שלו מגובה כל-כך נמוך כך שאף אחד מן המצנחים לא נפתח. הוא השווה את הצליל העמום של החיילים המכים בקרקע ל"אבטיחים הנופלים ממשאית".

ספרו של ביוור "הפלישה לנורמנדי" מתאר את הפלישה האמפיבית והאווירית הגדולה בהיסטוריה, זו שבמהלכה פלשו צבאות בנות הברית לאדמת צרפת ביוני 1944 ובכך תרמו תרומה מכרעת למפלתה של גרמניה הנאצית תוך פחות משנה. ספר זה הוא השלישי בשרשרת רבי-המכר של ביוור על מלחמת העולם השנייה. קדמו לו הספרים שכתב על הקרב על סטלינגרד ועל נפילת ברלין. ביוור לא מאכזב את קוראיו, ומצליח לספק תמונה אמינה של ההתרחשויות הדרמטיות סביב הנחיתה והלחימה האכזרית שבאה בעקבותיה. ביוור משלב בין התמונה הגדולה שאותה ראו המנהיגים לבין הסיפורים האישיים, הפרטיים, שהופכים את הסיפור לחי ונושם. מחציתו הראשונה של הספר עוסקת בנחיתה עצמה, והמחצית השנייה בחודשיים העקובים מדם של הלחימה שבסופם התמוטטות הצבאות הגרמניים במרכז צרפת ושחרור פאריס.

ביוור מתייחס באריכות למנהיגות הצבאית בשני הצדדים, ואינו חוסך את ביקורתו הרבה. הוא מביא ציטוט של המפקד הבריטי העליון סר אלן ברוק שאמר: "מפתיע עד כמה קטנוניים וקטנים יכולים בני אדם להיות כשעל הפרק שאלות של פיקוד". ואותו ברוק כתב, בהתייחסו למפקד העליון של כוחות הברית ולימים נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר: "הוא אינו יודע דבר על אסטרטגיה וחסר כל כישורים למלא את תפקיד המפקד העליון בכל הקשור לניהול המלחמה". אייזנהאואר, מצדו, הפנה את חיציו אל הצד הבריטי. על הגנרל מונטגומרי, אחד ממפקדי הכוחות הפולשים, אמר כי "יותר מכל דבר אחר הוא פסיכופט. אל תשכחו את זה, הוא כזה אגוצנטרי האיש הזה – כל מה שהוא עשה הוא מושלם בעיניו".
דווקא אייזנהאואר מתגלה כמנהיג בעל חוט שדרה. הוא קיבל את ההחלטות הקשות ביותר בנוגע לפלישה, וביום הפלישה הכין טיוטת הצהרה קצרה למקרה של כישלון: "הנחיתות באיזור שרבור-אוור לא הצליחו להשיג אחיזה מספקת בשטח, ואני הוריתי לחיילים לסגת לאחור. החלטתי לתקוף בזמן ובמקום האלה התבססה על המידע הטוב ביותר שניתן היה לקבל. החיילים, חיל האוויר והצי עשו כל מה שאומץ לב ודבקות במטרה מסוגלים לעשות. אם יש אשם או שגגה בניסיון הם אך ורק שלי". למרבה המזל לא צריך היה לעשות שימוש בטיוטה.

ההנהגה הצבאית הגרמנית מתגלית גם היא במלוא עליבותה. נטייתו של היטלר, המפקד העליון, לגישה של "הפרד ומשול" יצרה פיצול בפיקוד וחוסר יכולת ליצור תיאום על פני החזית כולה. חוסר היכולת של היטלר ושל הפיקוד העליון להקשיב ולהכיר במציאות כמות שהיא לא איפשרו התמודדות אמיתית. ההנהגה העליונה התמכרה לאשליות ובכך האיצה את תהליכי ההתפוררות של החזית הגרמנית. מי שלחמו בקנאות קיצונית היו גייסות האס-אס. בספר מתואר פצוע מהאס-אס שאושפז במצב קשה בבית חולים שדה בריטי ונטה למות ובמצב זה סירב לקבל עירוי דם שיציל את חייו מחשש שמדובר בדם של "יהודי או כושי".

חודשי קיץ 1944 בנורמנדי הפגישו עמים שונים ותרבויות שונות, וביוור מתאר בצבעים עזים ולעתים בהומור מפגשים שונים. סיפור אחר שמדגים את ההתנגשות הבין-תרבותית שהניבה המלחמה מתאר מפגש בין חיילים אמריקנים לבין אזרחים צרפתים ששוחררו זה עתה. "הם רואים בנו בבירור מפגרים. אחד מהם שאל אותי באנגלית אם ראיתי אי פעם סרט קולנוע", סיפרה אשה צרפתייה שהתגוררה ליד העיר מורטן. כשהשיבה לחייל שהקולנוע – ואפילו המכונית – הומצאו בצרפת, "הוא נותר המום ולא משוכנע", כדבריה. הפערים בין הכוחות הלוחמים הניבו לא מעט בדיחות בין החיילים. אחת מהן לעגה לנחיתות האווירית של גרמניה: "אם אתה רואה מטוסים כסופים – סימן שהם אמריקניים; אם אתה רואה מטוסי חאקי – הם ככל הנראה בריטיים; ואם אתה לא רואה מטוסים – הם ודאי גרמניים".

הספר לא חף מביקורת. ההחלטה של הסופר לפתוח את הספר בפלישה עצמה מעניקה אמנם נופך דרמטי לסיפור, ומזכירה במובנים רבים את הפתיחה הדרמטית והגרפית לסרטו של סטיבן ספילברג "להציל את טוראי ראיין". אולם נראה שראוי היה לפתוח בסיפור ההכנות לפלישה וההתלבטויות הרבות שליוו אותה במשך חודשים ארוכים. ההתרחשות הזו, שקדמה לפלישה עצמה, היא חלק משמעותי ובלתי נפרד מהסיפור והשמטתה שומטת הרבה מהרקע הנדרש. גם תיאור הדמויות המרכזיות לוקה בחסר. ניתן היה להרחיב ולהעמיק, בדומה לספרים אחרים מהז'אנר הזה, ולתת בכך ממד עמוק יותר שמלווה את תהליכי קבלת ההחלטות והדינמיקות הבין-אישיות שהן מרכזיות כל כך בהתרחשות ההיסטורית. לא קל לספר מסוג זה להתחרות על תשומת הלב, בעיקר מול סרטי תעודה, סרטים דרמטיים ושטף המידע המקוון. כל אלה מציבים רף גבוה לסופר, ונדמה לי שהספר שלפנינו לא עומד ברף הציפיות שביוור עצמו הציב בספרו הקודם על סטלינגרד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. כאחד שקרא את הספר וכן את ספריו האחרים של ביוור אני דווקא חושב שהספר בנוי לא רע בכלל והוא מתאר מאוד ביסודיות כל גזרה וגזרה מבין 5 הגזרות שתפסו הכוחות האמריקנים הקנדים והבריטים

    מובן שהיה אפשר להרחיב על הדמויות של הגנרלים וכו' אך אם רוצים להתרכז בעיקר במהלך הקרבות אז כנראה שאין מנוס מלקצר כשצריך וגם בספריו האחרים ביוור כהיסטוריון צבאי מתמקד בעיקר בניתוח הקרבות עצמם -זה סוג הכתיבה הכללי של ביוור ולא רק בספר הזה

    נ.ב

    אם כבר מדברים על התפקוד של היקוד הגבוה במלחמה"ע השנייה אז כדאי לזכור שיחסית הפיקוד הגבוה מכל הצדדים יחסית תיפקד טוב ונראה שבכל הצדדים במלחמה הופקו הלקחים מהמלחמה הקודמת -מלחה"ע הראשונה שם הפיקוד הגבוה בכל הצדדים היה איום ונורא

    די להיזכר באמירה הקולעת המיוחסת ללודנדורף מנהיגה בפועל של גרמניה בסוף המלחמה [הקייזר כבר נראה בשלב זה כשליט בובה] על יריביו הבריטים שהלוחמים שלהם הם "אריות המונהגים על ידי חמורים"

    אמת ויציב רק לודנדורף כגמל שאינו רואה את דבשתו לא שם לב שאותה אמירה בדיוק הייתה נכונה גם כלפי הצבא שלו -צבא הקיסרות הגרמנית

  1. פינגבק: הפלישה לנורמנדי 1944 – תובנות היסטוריות | רגעים היסטוריים

  2. פינגבק: הפלישה לנורמנדי 1944 – תובנות היסטוריות | רגעים היסטוריים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: