מברכים על המוגמר, וגומרים את ההלל / יעקב עציון (לסוכות)

 

"יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים לג י)

שמחת תורה בקהילה בגאזי

במשך ימי החג הבאים עלינו לטובה יזכו המתפללים בבתי הכנסת לגמור את ההלל מדי יום – ובשמחת התורה, בשמיני עצרת, יברכו על המוגמר עם סיומו של מחזור הקריאה בתורה, ועם פתיחתו המחודשת מבראשית.

האם יש קשר בין שני מטבעות הלשון שנזכרו בפסקה הקודמת – "לגמור את ההלל" ו"לברך על המוגמר"?

על פני הדברים, התשובה שלילית. כיום משתמשים אמנם בביטוי 'לברך על המוגמר' בהקשרי סיום והשלמה – אך במקורה הברכה על המוגמר היא ברכה על הריח הטוב שהיו נוהגים אבותינו להעלות בהזדמנויות שונות, באמצעות פיזור חומר ריחני על גחלים לוחשות.

בערבית הגחלת נקראת בשם גֻּ'מְרָה (פתגם ערבי קורא למי שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו – "לָא יַמְיַזֻ בַּיְן תֻמְרָה לַגֻּ'מְרָה", לא מבדיל בין תמר לגחלת). אף בארמית שמן של הגחלים נגזר מן השורש גמ"ר. כך למשל, תרגום אונקלוס לפסוק המופיע בסדר העבודה של הכהן ביום הכיפורים: "ולקח מלא המחתה גחלי אש" – הוא "ויסב מלי מחתיתא גומרין דאישא".

בלשוננו כיום אמנם איננו קוראים לגחלים גמרים, אך זהו יסודו של המוגמר המוכר לנו מלשון חכמינו. כך מובא לדוגמה בתוספתא במסכת ביצה: "של בית רבן גמליאל היו מכניסין את המוגמר במגופה. אמר ר' לעזר בי ר' צדוק, פעמים הרבה אכלנו בבית רבן גמליאל ולא ראיתים שהם מכניסין את המוגמר במגופה אלא ערדסקאות מעשנין מערב יום טוב, כשאורחין נכנסין היו פותחין אותן".

על פי ר' אלעזר, בבית רבן גמליאל לא היו מכניסים ביום טוב את המוגמר, היינו את הגחלים שעליהם החומר המעלה עשן וריח, אלא היו מכינים את המוגמר כבר בערב החג בתוך ארונות סגורים – וכשמגיעים האורחים למחרת היו פותחים את הארונות וכך היה מתפזר הריח העָרב בחלל החדר.

ברכה על המוגמר פירושה אפוא ברכת "בורא עצי בשמים" על ההנאה מן הריח. כך נאמר בגמרא במסכת ברכות (דף מג): "אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים".

בתור מליצה, השתמשו הכותבים בביטוי "לברך על המוגמר" בהקשר של סיום וגמר מלאכה – וכך התקבל המובן הרגיל בינינו כיום. כך למשל כתב בנו של ר' יחזקאל לנדא שעסק בהדפסת ספרו של אביו, 'נודע ביהודה':

כרך ראשון שהוא דיני ש"ע או"ח ויו"ד נגמר כולו ב"ה, ובכרך השני שהוא דיני ש"ע אהע"ז וח"מ הגעתי ברחמי ה' ליותר מחציו… ואקוה ברצות ה' לברך על המוגמר תוך שני חדשים.

ייתכן שסייעה להתקבלות הביטוי במובנו זה גם העובדה שהמוגמר היה מובא בדרך כלל לשולחן בסוף הסעודה – וכך התאחדו בתודעה המוגמר שמקורו בגחלים עם ענייני גמר וסיום.

כליל העיר

בברכת משה לשבט לוי בפרשת 'וזאת הברכה' נאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ". נזכרו כאן שני תפקידים של הלוויים: הוראת תורה ומשפט, ועבודת הקודש. מה פירוש המילה כליל? המפרשים מבארים כי הכליל הוא כינוי לקרבן העולה, שהיה עולה כולו לה'. אכן, כך נאמר למשל על שמואל במצפה: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד ויעלה וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה'".

כך גם עולה לכאורה מתרגום אונקלוס, המוסר במקום המילה כליל "גמיר" – היינו העולה הקרבה בשלמותה, עד גמירא.

ברם, ייתכן להציע שהכליל האמור כאן הינו מקביל לקטורת הנזכרת בתחילת הפסוק, שהרי מצאנו גם כליל שעניינו עשן. כך נאמר בסוף ספר שופטים לגבי שרפת גבעת בנימין, בעת המלחמה שאחר פרשת הפילגש: "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה"

נראה שבשל העובדה שהאש שורפת ומכלה כליל את שהיא פוגשת בו – העשן העולה מן השרפה נקרא בעצמו כליל.

ואולי ניתן ללמוד מן הכליל גם על מקבילו הארמי – הגמיר. כשם שהכליל פירושו (גם) העשן הנותר לאחר השריפה, שמא אף הגומרין, הגחלים, נקראו כך בשל העובדה שהם שנותרים בסיומה של השרפה, בגמר הבערה.

ייתכן אפוא שיש לקשור כאן את המעגל, ולחבר בין המוגמר שבו פתחנו – קטורת המפוזרת על גחלים – לבין ברכה על המוגמר במובנה המחודש, מעניין סיום וגמר.

גמר שאינו סיום

גם הביטוי "לגמור את ההלל" מעורר עניין. במשנה במסכת פסחים, המפרטת את סדרו של ליל הסדר, נאמר: "מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. רביעי, גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר" (במאמר מוסגר: בלשון חז"ל התייחסו לכוס בלשון זכר – כוס שלישי, רביעי וכו' – ולא כנקבה כבלשון המקרא. על דרך צחות, היו שהסבירו שדרכו של איש בשתייה ואין דרכה של אישה בכך). במקרה זה כבר החלו הסועדים באמירת ההלל לפני כן, על הכוס השנייה, ו"גמר ההלל" פירושו השלמתו וסיומו. ברם, במקומות אחרים השתמשו חכמים בלשון "גמר" גם כשמדובר על הקריאה כולה ולאו דווקא על סיומה. כך למשל לשון הגמרא במסכת ברכות בעניין זמן קריאת שמע:

"ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום". הבנה מקובלת היא ש"גומרין אותה" פירושו "מסיימים אותה", וביאור הדברים שצריך להתחיל את הקריאה מעט לפני הנץ החמה כדי שתסתיים בדיוק בעת הזריחה. כך לדוגמה פסק הרמב"ם בהלכותיו: "ואי זה הוא זמנה ביום – מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש".

ברם, מפרשים אחרים הבינו שהביטוי "לגמור" פירושו כאן פשוט "לומר", וביאור הדברים הוא שיש להחל בקריאת שמע בזמן הנץ החמה, ולא לפניו. כך עולה למשל מלשון התוספתא, המובאת גם היא בגמרא בברכות: "מאימתי קורין את שמע בשחרים? מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה תפילה ונמצא מתפלל ביום". הביטוי "גומרין אותה עם הנץ החמה" מקביל כאן ל"מצותה עם הנץ החמה", ולכאורה יש ללמוד מכך שגומרין פירושו אומרין ולא מסיימין.

דוגמה נוספת לתופעה זו ניתן לראות בסוגיה אחרת הקשורה לקריאת שמע. בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (כד ע"ב) מסופר:

רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי קריאת שמע [= היה הולך אחרי ר' יוחנן, והיה קורא קריאת שמע]. כי מטא במבואות המטונפות אשתיק [= כשהגיע למבואות המטונפים, שתק]. אמר ליה לרבי יוחנן: להיכן אהדר? [=להיכן אחזור?] אמר ליה: אם שהית כדי לגמור את כולה – חזור לראש!

בתלמוד הירושלמי מובאת גרסה קרובה לדו שיח שבין ר' אבהו לר' יוחנן:

רבי אבהו שאל לרבי יוחנן: בגין דאנא קרי שמע ועבר במבואות המטונפות ומפסק נפיק אנא ידי חובתי? [במקרה שאני קורא שמע ועובר במבואות המטונפים ומפסיק – יוצא אני ידי חובתי?] אמר ליה:  אבהו בני, אם מפסיק את כדי לקרות את כולה, לא יצאת ידי חובתך.

אין מחלוקת הלכתית בין הסוגיות שבשני התלמודים, אך ניתן לראות שבבבלי נכתב "לגמור את כולה" ובירושלמי "לקרות את כולה" – כשהמשמעות היא אחת: לקרוא מהתחלה ועד סיום. כשם שמלאכה נקראת על שם גומרה – לעתים משתמשים בלשון גמ"ר אף שהכוונה היא לפעולה כולה, מתחילתה ועד השלמתה. כיוון דאתינן להכי, יש להעלות את האפשרות שלפיה יש קשר בין הגמר שאנו עוסקים בו לבין המשמע השגור של גמ"ר בארמית, במשמעות לימוד – כמו במילה גמרא.

לא ניכנס כאן למחלוקת ההלכתית ולהבדלים שבין העדות בשאלה האם יש לברך על ההלל "לגמור את ההלל" או "לקרוא את ההלל" – אך רק נציין כי לפי דעת כמה מחכמינו, אין הבדל משמע בין שתי הלשונות – וגמירת ההלל היא היא קריאתו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: