שירת הנשמה של הצדיק מברסלב / הלל צייטלין

 

לא תיאולוג ולא משורר היה ר' נחמן, אלא חוזה, שראה מחוץ לו את שבנפשו פנימה. את היופי שבטבע ראה כביטוי של קדושה, ואת המוסיקה – כשירתה העצמית של הבריאה

ר' הלל צייטלין, תרל"א-תש"ב

כל חכמה וחכמה לפי בחינתה ומדרגתה כן יש לה זמר השייך ומיוחד רק לה, וכן ממדרגה למדרגה, שבחינת החכמה שבמדרגה היותר עליונה יש לה זמר יותר עליון, וכן למעלה למעלה, עד ראשית נקודת הבריאה, שהיא תחילת האצילות ושם אין למעלה הימנה ואין לאותה חכמה שיש שם וכו'. ואמונה יש לה גם כן זמר המיוחד לאמונה. וכמו שאנו רואים שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם יש לכל אמונה זמר מיוחד, וחכמת האפיקורסות יש לה גם כן ניגון המיוחד לה, כמו שאמרו על אחר שלא פסק זמר יווני מפיו. והצדיק משיג את הזמר היותר עליון (לקוטי מוהר"ן דף עט).

אם נסיר מאת הדברים האלה את צעיף הסוד ונעתיקם לסגנון יותר בהיר, יצא לנו רעיון זה:

כל חכמה וחכמה יש לה שירה מיוחדת, יופי מיוחד, אופן מיוחד, סגנון מיוחד, שבכל אלה היא מושכת את לב הדבקים בה והמתעמקים בה. הכפירה המדעית גם היא יש לה קסם מיוחד, יופי נערץ, שבו היא לוקחת גם את לבות האנשים דורשי האמת בכל לבם ונפשם.

והאמין רבי נחמן שיש בכוח שירת הצדיק הבאה מהסתכלות פנימית, שאי אפשר להביעה באומר ודברים, ומעושר רוחני פנימי שהוא למעלה מן השכל, להשפיע על הכופר ולהפכו לאיש אחר.

רבי נחמן ידע היטב את כוחה הגדול של ההשפעה ובה הוא חפץ להשתמש במקרים ידועים ודימה לעשות גדולות על ידה.

אמנם שירת השכל אומרת כך וכך, ולה קסם מיוחד לצוד נפשות, אבל שירת האמונה גבוהה ממנה, לפי שהיא עצם נקודת הבריאה ותחילת האצילות, ומשורר השירה הנשגבה הזאת מושל בלבב משורר הכפירה, להטותו לחפצו.

נשמת המנגן

ידוע הוא עד כמה החסידים מכבדים ומוקירים את הנגינה, אבל הם מדברים על דבר הנגינה דרך אגב ולרוב דברים כלליים המעידים שאחר כל התהילות והתשבחות שהם מפזרים לה, לא תפסה מקום חשוב בחייהם הפנימיים. ואולם הצדיק מברסלב מדבר על הנגינה כעל יסוד היסודות ושורש כל העניינים והמעשים.

הוא הבין היטב, אם לא במדע מבורר, כי הנגינה האמיתית היא עצם נשמת המנגן, שאיפתו, געגועיו, גורלו, תקוותו, חייו ואושרו.

ואף גם זאת הבין, כי ההבדל בין נגינה לנגינה הוא לא הבדל ארעי וצדדי, כי אם הבדל עיקרי, נוקב ויורד עד תהום ההרגשות והדמיונות, המחשבות והמעשים.

דע כי יעקב אבינו, כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עימהם נגון של ארץ-ישראל. וזהו הסוד: קחו מזמרת הארץ בכליכם.

דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה (לקוטי תנינא, דף כט, סימן סג).

עיקר הדבקות וההתחברות להשי"ת מזה העולם השפל והנמוך מאוד הוא על ידי נגון וזמרה (ליקוטי הלכות, הל' נשיאת כפים ה').

עיקר המשכת רוח חיים דקדושה הוא על ידי בחינת ניגון ושיר להשי"ת" (הלכות העושה שליח לגבות חוב ג' כ"ד).

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ועיקר שעשוע עוה"ב יהיה על ידי קול הניגון והשיר שיתעורר לעתיד (ע"פ הל' אבידה ומציאה ח"ג י"ד).

גדול כוח הניגון אפילו בפה, מכל שכן כששומעים הניגון ממנגן טוב ויפה שמנגן ומזמר אותו על כלי זמר טוב ויפה, שאז יש כוח לניגון לשמח את האדם בתוך תוקף דאגה ועצבות שלו (ע"פ הל' פריה ורביה ג,  אות ד, ה).

עיקר חיות הא-להות המלובשת בכל העולמות היא בחינת קולות ודבורים הקדושים, שבהם נברא העולם כביכול ועל כן על ידי קולות ודבורים קדושים מדבקים עצמם בקול ה', שהיא עיקר חיות האלוהות המלובשת בכל העולמות (ע"פ שם אות ט"ז).

כשם ששופנהאור ראה במוסיקה עצם גלוי הרצון העולמי כמו שהוא, בלי כל עצם הופעת הרצון לחיות, כן ראה גם הצדיק הברסלבי במוסיקה עצם גילוי הרצון הא-לוהי, עצם שירת היקום, גילוי הכוחות הפנימיים הא-לוהיים שבכל רחבי הבריאה.

מבואר בחכמת המוסיקה שיש ג' קולות, היינו, כי יש קול פשוט שהוא הקול שהאדם מוציא מפיו במקום רחב שאין מחיצה נגדו, ויש קול החוזר שנקרא בלשון חז"ל קול הברה, שהוא הקול ששומעים ביער או בין ההרים הגבוהים כשמוצאים קול, שאז שומעים כנגדו קול הברה כאלו אחד עומד כנגדו ומוציא זה הקול והדיבור שאדם מוציא מפיו, ועוד יש קול שלישי, שהוא הקול המורכב משניהם, שהוא הקול היוצא מתוך כלי דחוק כשהקול פשוט פוגע מיד בהקול החוזר, עד שהקול החוזר נכלל מיד עם הקול הישר ונעשה משני קולות קול אחד שהוא קול שלישי וכו'. ואלו הג' קולות וההרכבה והצירוף שביניהם הם יסוד מיני נגינה והם בבחינת שיר פשוט, כפול, משולש, מארבע הכלולים בד' אותיות הויה שהיא כלליות העשר ספירות, ימין ושמאל האמצעי, חסד, דין, רחמים, העיקר יעקב (ליקוטי הלכות).

הסתכלות של חוזה

הנגינה הנשגבה היא לפי האמור שירת היקום עצמו, שירת הבריאה עצמה, והיא מרוממת את האדם על כל המעשים ומשחררתו מן כל העניינים השפלים והתכונות השפלות שהוא שוקע בהם. בדרך זה פועל הטבע היפה על האדם, החיזיון היפה, המראה היפה. במידה שהמוסיקה פועלת על השומעים, פועל המראה היפה והנהדר על הראייה.

אין בכל חכמי ישראל אשר הבין ערכו של הטבע ופעולתו על הרגש הדתי כהצדיק מברסלב.

גם אלה מחכמי ישראל שהם נותנים ערך גדול לראייה ולהסתכלות מזכירים רק את ההסתכלות החיצונית.

תצייר לפניך – אומר ר' משה ליב מסאסוב –  את השמים ושמי השמים, הימים וכל אשר בהם; גודל קומתם ורוחב שטחם.

בעל חובת הלבבות בשער הבחינה מאריך הרבה בעניין ההסתכלות בכל הברואים ואולם העיקר היא הבחינה בברואים, כלומר, הכרת החכמה הניכרת בהם, שמתוך ההסתכלות בנפלאות, מבנה הגו של כל יצור ויצור, יבוא האדם לידי הכרת הבורא.

הצדיק מברסלב מדבר בסגנון אחר לגמרי. הוא מדבר על שירת העשבים, על החן השפוך על השדה אשר ברכו ה', על רוח הקדושה והטהרה שהוא מכניס בלב האדם.

הסתכלותו של רבי נחמן בטבע איננה הסתכלותם של התיאולוגים, אף לא הסתכלותם של המשוררים הרגילים.

התיאולוגים מתאמצים למצוא כוונה מיוחדת בכל מין ומין וגם תכלית מיוחדת ולהוכיח על ידי זה מציאות בורא מכוון.

המשורר הרגיל נכון לתת כבוד א-לוהים לכל כוח פרטי, לכל הופעה פרטית וגילוי פרטי. הוא עומד תמיד תחת השפעת הרגע, והוא משתחווה היום למראה זה וחיזיון זה ולמחר – למראה אחר וחיזיון אחר.

הסתכלותו של רבי נחמן בטבע היא הסתכלות של חוזה. הסתכלותו של האיש שאיננו יודע לחלק כלל בין האני לבין הבלתי-אני. איש שהוא נכלל עם כל מה שהוא רואה ומרגיש בהתפעלות שלמה וגמורה, התופס את כל החן והנהדר שבכל מין ומין וממזגם עם שאיפותיו הנפשיות הוא, עם תכונותיו המוסריות הוא, עם הקדושה והטהרה שבנפשו.

החזיונות הרבים והשונים שהחוזה רואה, מצטרפים אצלו לחזון אחד גדול ונשגב מאוד המתאים לאידיאל הפנימי, העצמי והאורגני שלו; אם האידיאל הפנימי של החוזה הוא יופי, אז גם חזון העולם אצלו הוא רק יופי; אם האידיאל הפנימי שלו הוא נשגב, אזי גם חזון העולם שלו הוא רק נשגב, אם גבורה – גבורה, אם חכמה – חכמה. רבי נחמן היה קדוש, שאיפתו היותר גדולה הייתה – הקדושה. המחזה הנשגב, המלבב והקוסם של הטבע עורר בו אפוא את משא הנפש שלו – אהבת הא-לוהים.

בחברת העשבים

אוגוסט קונט, שהיה רגיל בימי ילדותו בהשקפות תיאולוגיות והבין את כתבי הקודש על פי פירוש מוריו הקתוליים, לא הבין את כל השירה הרוממה שבמזמור "השמים מספרים כבוד אל", והוא אומר: לפנים סיפרו השמים כבוד אל, ועתה הם מספרים את כבוד ניוטון, קפלר וקופרניקוס. ואולם, אם היה קונט מיטיב להסתכל בשירת הקודש ובשירת הטבע, כשם שהיטיב להתבונן בחכמה, היה מבין כי הרגש הנשגב הקשור בהסתכלותו של האדם בטבע איננו תלוי בהשקפות תיאולוגיות שונות על דבר כוונות ותכליות, כי אם הוא נולד ישר לרגלי השתוממותו של האדם וחרדת הקודש מן ההוד הנשגב שבבריאה. או אז היה מבין באיזה אופן השמים "מספרים" אף על פי ש"אין אומר ואין דברים": היופי שאין למעלה הימנו וההדר שאין דומה לו מספר הכול בלי אותות ומופתים, ראיות והוכחות.

רבי נחמן לא היה צריך כלל לצייר לפניו את השמים ושמי השמים, מידת קומתם ושטחם. כשהסתכל בטבע היה כולו נתפס ומתייחד ביופי, כולו שקוע בקדושה וטהרה בלי כל מחשבה והתבוננות.

כשם שכינורו של דוד, כשהייתה מגיעה אליו רוח צפונית היה מנגן מאליו, כן היה לב ר' נחמן מתמלא פתאום שירה א-לוהית כשהיה רואה לפניו את הכיכר הרחב, את העשבים הירוקים, את העמקים העוטפים בר, את היער הגדול, את הנהרות ואת המעיינות.

חורף, אומר רבי נחמן, הוא בבחינת עיבור, ואז כל העשבים והצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף ואז הם בבחינת מיתה, וכשבא הקיץ, שהיא בחינת לידה, אזי כולם מתעוררים לחיים, ואז טוב ויפה מאוד כשיוצאים לשוח בשדה. שיחה זו תפלה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשי"ת ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות ולצמוח כולו נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו (ליקוטי עצות, התבודדות ה).

אם היה האדם זוכה לשמוע את השירות והתשבחות של העשבים, איך על עשב ועשב אומר שירה להשי"ת בלי שום פנייה ובלי שום מחשבת חוץ כלל, כמה יפה ונעלה כששומעין השירה שלהם. ועל כן טוב מאוד לעבוד את ה' ביראה ולהתבודד על פני השדה בין גידולי הארץ ולשפוך שם שיחתו לפני השי"ת באמת (שם).

האדם הזוכה להיות רגיל ולהתבודד באמת ולפרש שיחתו לפני השי"ת כראוי, אם זוכה להתבודד בשדות ויערים, אז הוא מרגיש בכל פסיעה ופסיעה שופע טעם גן עדן. גם אחר כך כשחוזר משם אזי כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר חדש לגמרי, ואין עולם נראה בעיניו כלל כאשר מקדם (שם סוף).

דע כי כשהוא האדם מתפלל בשדה אזי כל העשבים באים בתוך התפילה ומסייעים לו ונותנים לו כוח בתפילתו (יט ע"ב).

טוב יותר שההתבודדות תהיה מחוץ לעיר במקום עשבים, העשבים גורמים שיתעורר הלב (נא).

מכל האילנות והעשבים ומכל הדברים שבעולם – מכולם הולכים שליחים מאחד לחברו ומחברו לחברו עד שמגיע לאוזן הצדיק האמיתי והוא מקבל ומבין בהם עצות לעבודתו (שבחי מהר"ן ע"א).

את היחס שבין הטבע הנהדר לבין האהבה לא-לוהים, בין הרגש האסתטי הטהור והמזוכך לבין הרגש הדתי, הביע רבי נחמן באמרה קצרה אחת על העשבים: "עס איז גוט צווישען זיי פרום צו זיין" (זה טוב להיות "אדוק" (פרום) בחברתם. א"א).

השפעה בנעימה

מעין אותה הפעולה הנשגבה שפועל הטבע היפה והבהיר על הנפש המתבודדת, היא גם פעולת האדם היפה והנשגב במובן הרוחני. הוא מטהר ומזכך את כל הסובבים אותו בכל דבר אשר ידבר, בכל רמז אשר ירמוז, בכל אנחה אשר ייאנח ובכל שמחה אשר ישמח.

כל היופי וכל האושר הרוחני הרב אשר בנפשו פנימה נראה בכל תנועות גוו, במדברו, עמידתו, שבתו וקומו, צחקו ובכיו, לעגו והיתולו, אורחות חייו ומנהגיו.

רבי נחמן הרבה להשפיע על תלמידיו לא רק בתוכן העשיר של מנגינותיו, שיחותיו וסיפוריו, ולא רק בצורתם היפה, כי אם גם בנעימה שבה נאמרו.

כפי שיספרו תלמידי רבי נחמן, ידע רבם למשוך אותם בחבלי קסם, להביאם במצב התרגשות עצומה על ידי מילה אחת שנאמרה בשעתה, על ידי תנועה אחת יפה, על ידי אנחה אחת שוברת לב.

כבר נתבאר –  מספר תלמידו – מגודל הבושה והיראה שהייתה מונחת על פניו תמיד, אשר לא נראה כזאת. והרב הקדוש רבי נחום מטשרנוביל ראה אותו בימי נעוריו בקהל מדבידיבקה ונבהל מעצם היראה שהיתה על פניו אז ואמר: מה שנאמר "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – זה רואים בחוש אצלו (מגיד שיחות מ"ג ע"ב).

ועיניו – מספר עוד תלמידו – היו מאירות כשמש וכירח ממש, בפרט בשבת קודש היו עיניו מאירות מאוד מאוד, ופניו היו מאירות ומאדימות מאוד בשבת קודש, ומי שלא ראה עצם קדושתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קודש וסדר הקידוש שלו בליל שבת וסדר השולחן, והניגון שהיה מזמר "אתקינו סעודתא", "אזמר בשבחין", ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות "כל מקדש", "מנוחה ושמחה" ו"אשת חיל" ו"מעין עולם הבא", מי שלא ראה זאת לא ראה טוב מעולם. וכל מי שעמד אז באותו מעמד היה מעיד שלא יהיה נראה כזאת עד שיבוא משיח צדקנו. ואילו כל הימים דיו וכו', אי אפשר לבאר אפס קצהו מעצם היופי והקדושה הנוראה והיראה העצומה וערבות נעימת הדבקות הנפלאה שהיה אז בענווה ובאמת, אשר לא נראה כזאת בעולם" (שם).

ותלמידו רבי נתן, כשהדאגות והייסורים הציקו לו מאוד, כי הציקו לו אויביו וימררוהו ורובו המתנגדים השונים, היה משים אל לבו בין התהילות והתשבחות להשי"ת על שזיכהו לעמוד ולשרת לפני צדיק גדול כזה. אבל הן זאת לא אוכל לכחד, שזכיתי לעמוד לפני הזקן דקדושה ולשמוע מפיו את התורה על הפסוק "אזמרה לך בעודי".

בשביל תורה זו על הפסוק המוזיקלי בלבד היה כדאי בעיני רבי נתן לחיות, לעמול ולהצטער כל הימים.

מקבץ הניגונים

ה"מלחא" – היופי הרוחני – ישנו בלב כל אדם ואדם כל חד וחד לפום שיעורא דיליה.

בנפשו של כל אדם ואדם יש מעט דעת, מעט רצון טוב, מעט אהבה, מעט מסירות נפש, מעט שירה, מעט דמיון, מעט משא נפש, מעט געגועים קדושים, מעט אהבת היופי הנשגב, ואולם הכול בצמצום, במידה זעומה, הכול רק גרגירים, רק פרורים, רק מעט.

ואולם האדם העליון, או על פי מושגו של רבי נחמן "הצדיק", מקבץ את כל חלקי היופי הנשגב המפוזרים בכל רחבי העולם וחוטב מהם חטיבה שלמה, בונה מהם בניין עולם רוחני קדוש ונערץ.

ובדרך זו שהצדיק לוקח הוא גם משפיע: באותו האופן שהוא בונה את ההיכלות הרוחניים הנהדרים הוא מראם גם לאחרים, באותו האופן שהוא סופג אל קרבו את כל ההוד שבאנושיות כולה, הוא מוסרהו אחר כך לאיש איש.

ורבי נחמן מביע את הרעיון הזה בסגנון פיוטי:

יש ניגון אחד עולמי-נצחי, גדול ונשגב מאוד: בנפש כל אחד ואחד מישראל יש חלק קטן מן הניגון ההוא. הצדיק אוסף את כל חלקי הניגון המפוזרים ומפורדים בכל הנשמות ובכל ניצוצי הנשמות, והוא מנגן את כל הניגון.

כשהוא מנגן את הניגון הקדוש והנצחי ההוא, הוא מעורר את כל החלקים, מרנין את כל הלבבות, מעוררם ומקבצם, מרעישם ומחרידם, מרוממם ומקדשם, מייפם ומהדרם.

ונפש כי תשמע חלק הניגון הנעלה ההוא השייך לשורשה, והתרגשה והשתוממה, והיטהרה והתגברה, והתעוררה לחיים חדשים.

וירדה הנפש כי יכבד עליה רפש החיים וזכרה את הרגעים הקדושים ההם, את הניגון הקדוש ההוא ואת המנגן הקדוש ועלתה עוד הפעם והייתה למה שהיא.

ובכל עת שנטל הספקות והדאגות, הרהורים רעים ומרה שחורה מכבידים על לב האדם, צריך הוא למצוא אותה הנקודה הטובה שיש בלבו בלי שום ספק והחזיק בכל עת בנקודה הטובה ההיא לבל ירף ממנה. לבל ימוש ממנה ולהתרומם בעיני עצמו וללכת מחיל אל חיל, ממדרגה אל מדרגה, ממידה יפה אחת לרעותה, ממדרגה אחת יפה לרעותה.

בזכור האדם כי הנקודה הטובה שבלבו היא חלק השירה העולמית הנשגבה, הוא מתמלא חדווה רוחנית ושמחה טהורה מאין כמוה.

ואם גם הכול לוקח מאיתי – כן יחשוב האדם – אם גם רב מאוד הרע והמגונה, הרפש, הכעור והמאוס, הנה על כל פנים נשאר בי מעט טוב, קו אחד מצלם הא-לוהים, קול אחד, נעימה אחת מהניגון הנצחי.

לפיכך "אזמרה לא-לוהי בעודי", ב"עוד" שלי, במה שיש בי, במה שנשאר בי עדיין מהרוחניות העליונה ומידת התפארת העליונה.

וזה הוא תוכן ה"תורה" של "אזמרה לא-לוהי בעודי" (ליקוטי עצות, אות צדיק). שהיא, ביחד עם אותה חרדת הקודש שבה נאמרה, והמנגינות היפות שניגן רבי נחמן אז, נחשבה בעיני רבי נתן תלמידו לאחת מהופעות רוח הקודש, לאחד הרגעים הרוממים, שבשבילם כל העולם כולו עם כל העינויים שבו כדאי הוא.

פורסם לראשונה בספר 'לחסידים מזמור', ירושלים תרצ"ו

הביא לדפוס: אליחן אמיתי

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: