מתפילים ומתפללים לגשם / דב ברקוביץ'

 

כשהחורף בושש מלהגיע, ניערה השרפה בכרמל אותנו, שביקשנו להחליף את הדיאלוג בין שמים לארץ בטכנולוגיה. המדע והעשייה חשובים, אבל האחריות המוסרית כרוכה בדיאלוג

השריפה בכרמל

על פי הנתונים של השירות המטאורולוגי, שבע השנים האחרונות בארץ ישראל היו שנים שחונות – לעתים שנים של בצורת ממשית. יש הסוברים שתופעה זו קשורה לתהליך כלל עולמי של התחממות כדור הארץ. יחד עם זאת, מציאות זו איננה ייחודית בתולדות ארץ ישראל: מאז תקופת המקרא ולאורך הדורות קיימות עדויות על תקופות ברוכות יותר ותקופות ברוכות פחות – עד כדי רעב. בסיפורי האבות בספר בראשית אנו שומעים על אירועים חוזרים של בצורת ורעב שהביאו את יושבי הארץ לנדוד בחיפוש אחר מקורות מחיה – בעיקר למצרים, מקום שבו שפע המים בנילוס הבטיח בסיס כלכלי יותר יציב.

גם בלי חממה

ארץ ישראל ממוקמת על צומת דרכים אקלימי – מחד, מדבריות יבשים ממזרח, מדרום ומדרום מערב, ומאידך, הים התיכון ממערב ואירופה המושלגת ברוכת הנהרות והאגמים מצפון ומצפון מערב. הטיה קטנה של הרוחות בגובה האטמוספרה המכוונות את המערכות הקובעות את תנאי מזג האוויר באזורנו משנה את המציאות המטאורולוגית מקצה עד קצה – ובעקבות כך את תנאי המחיה בארץ ישראל.

בספרו "גשם ורוח" (עמ' 29-31), כותב פרופ' פינחס אלפרט, ראש החוג לגיאופיזיקה ולמדעים פלנטאריים באוניברסיטת תל אביב, שמציאות אקלימית זו הינה תוצאה של תופעה הקיימת רק בשתי נקודות על כדור הארץ:

ישראל נמצאת ב"צומת" של ארבע מערכות סינופטיות ענקיות ולכן נתונה להשפעות מנוגדות (גשם או יובש). תנאים אקלימיים אלו הופכים את ישראל, לעתים, לחלום בלהות בקרב חזאי מזג האוויר. למעשה, קשה מאוד לחזות ברגע נתון איזה מן הכוחות הללו אשר מצויים בשיווי משקל עדין ישלוט באזורנו. אין אף מדינה אחרת בעולם שנמצאת במצב כזה, הקרוי "אוכף" במינוח המטאורולוגי, ובשכיחות גבוהה כל כך. יש מקום נוסף בעולם הנמצא במיקום יחסי דומה לזה בדיוק ביחס למערכות הלחץ, אולם הוא מצוי בנקודה כלשהי מעל האוקיינוס השקט (קו אורך 180W).

אלפרט טוען שהתופעה האקלימית משקפת מציאות על-טבעית, ההשגחה המיוחדת שזוכה בה ארץ ישראל כפי שהמקרא מעיד:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ
לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ
אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר יְי אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ
תָּמִיד עֵינֵי יְי אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא, י -יב).

תחושה תמידית של חוסר ביטחון ותלות בחסדי שמים הייתה מנת חלקם של תושבי הארץ. בישראל העתיקה לא היה מצרך חיוני יותר מהגשם. היבולים שהיוו תשתית למחיה היו תלויים בכמויות המשקעים, ברצף ובאינטנסיביות שלהם. בימים שמיד לאחר חג הסוכות הפנה החקלאי את עיניו כלפי השמים מתוך הידיעה הברורה שהחיים במובנם הראשוני ביותר תלויים בברכה שתרד משם. ועוד – בלי ימי גשם רצופים ומשמעותיים בורות המים שנחצבו בסלע נשארו ריקים, מה שהשאיר משפחות וקהילות שלמות ללא מי שתייה בימי הקיץ הלוהטים.

תרבות האשמה והפתרון

בתפילת המלך שלמה ובדברי נביאים אפשר לחוש שוב ושוב את אימת הבצורת והמוות שלעתים היה בא בעקבותיה. אנו מכירים עדויות קשות של נוסעים, גם בתקופת ימי הביניים, שבהגיעם לירושלים מצאו אנשים מתים בגלל שהבורות היו ריקים ופשוט לא היה מה לשתות. הסיפורים שבתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי על אודות "מורידי הגשמים" – המפורסמים שבהם הם סיפורי חוני המעגל – ממשיכים את מסורת המקרא בלבוש חדש, אבל בשמירה על שורש התובנה: התנהגות האדם במיוחד בכל הקשור למוסר החברתי היא הקובעת את השימוש של בורא העולם במפתח הגשמים.

באיזו מידה עדיין רלוונטיים הדברים הללו בשבילנו?

מדינת ישראל המודרנית עדיין תלויה במידה לא קטנה בירידת גשמים. נכון להיום נשאר הגשם המקור העיקרי למים שאנו משתמשים בהם לצרכים ביתיים, תעשייתיים וחקלאיים. המסע ממי הגשם לברז הביתי אורך בדרך כלל בין שנתיים לשלוש שנים. אם ארץ ישראל תסבול מבצורת במשך כמה שנים ברציפות המאגרים העיקריים באקוויפרים ובכנרת – מאגרים שהתחדשות מימיהם תלויה בגשמי החורף – ילכו ויצטמצמו, ואיכות המים בברזים תרד במקביל.

אך על אף שאנו תלויים בגשם, אין אנו נמצאים במצב של חיים ומוות כאבותינו. כתוצאה מכך אין אנו מודעים לתלות זו. יתר על כן: אנו, אנשי המודרנה, חשים שלכל בעיה יש פתרון, שהתחכום הטכנולוגי יגן עלינו מכל צרה. במצבים שבהם אבותינו פנו לבורא עולם בתפילה, אנו מחפשים פתרונות. מחלה מדבקת? אנטיביוטיקה! עקרות בנשים? הפריית מבחנה! איומי בצורת? התפלת מי ים!

יכולת האדם המודרני לתהות אחר התהליכים המתרחשים ברמה הקוסמית וברמה המיקרוסקופית, והיכולת לשלוט בתהליכים אלו במידה הולכת וגוברת, צמצמו את תחושת התלות בכוחות גדולים ממנו. ככל שהאדם נחשף לסודות הבריאה שבמשך דורות הצטיירו כנעלמים מהשגתו, וככל שהוא מצליח לארגן את תהליכי הייצור הכלכליים והטכנולוגיים במערכות רציונליות, חש הוא את עצמו בטוח יותר בעולם פחות מבהיל ומפחיד. האדם המודרני חווה לראשונה בהיסטוריה מידה מסוימת של תחושת מוגנות מאירועי טבע אימתניים.

בדצמבר 2010 שריפה נוראה כילתה יישובים ויערות בכרמל. כאשר התפשטה הידיעה בציבור כולנו היינו דבוקים לכלי התקשורת השונים לקבלת מידע על המתרחש שם. הכתבים נשמעו שלא כדרכם המומים, מחפשים את המילים שיוכלו לבטא את האימה שהתעוררה בנפשם מול מהירות ההתפשטות של הלהבות ועוצמתן הנוראה. ממש באמצע אחד הדיווחים מהשטח, אחד הכתבים פשוט הפיל את המיקרופון שלו וברח. אחד הפליטים שהתפנה מקיבוץ בית אורן ריגש את כולנו במילים פשוטות וחודרות שבהן הוא ביטא רגשי תודה על שהוא נשאר בחיים על אף שעמד לפני ביתו העולה באש.

אך בתוך שעות מעטות השיח הציבורי השתנה. במקום השתאות ואימה בפני עוצמת האש וחוסר האונים שלנו בפניה, נשמע צליל אחר לחלוטין – "מיהו האשם?". כלי התקשורת התמלאו בניתוחים של שורש "המחדל" – תקציבים מצומצמים, ציוד מיושן, פוליטיקאים שלא פעלו כראוי. לאחר זמן קצר הצלחנו להפוך את תחושת חוסר האונים בפני כוחות טבע גדולים מאיתנו לכעס על כך שלא הצלחנו להתגבר עליהם.

מה בהווי הקיומי של האדם הישראלי המודרני אמור להיות היחס בין ההשתאות ותחושת התלות לבין הביטחון ביכולת האדם להתמודד עם כל מצב ולמצוא לו פתרונות מעשיים? מה נותר מאותה הכרעה קיומית של אבותינו שחיו כאן מתוך תחושה שהקיום הפיזי בארץ תלוי בפנייה כלפי שמים ובמענה שיבוא אלינו משם? האם גם אנו אמורים להיות קשובים לדיבור הא-להי הנשמע ברוחות השמים, בעננים ובאירועי הטבע הפוקדים אותנו?

הכרמל מצית מחשבה

שאלות אלו התחדדו בעקבות המציאות האקלימית המיוחדת שהיוותה גורם מרכזי באירוע השרפה בהר הכרמל. חודשי הקיץ והסתיו היו חמים ויבשים במיוחד. שררו בהם תנאי מזג אוויר שכמעט לא נמדדו מאז תחילת המדידות בתקופה המודרנית. לא היה כמעט לילה אחד שבו זכינו לראות את ברכת אגלי הטל הנאגרים על הצמחייה. בחודש נובמבר לא ירדו גשמים כלל, תופעה מיוחדת במינה שהתקיימה רק במספר בודד של שנים במאה השנים האחרונות.

תנאי החום והיובש המיוחדים הגיעו לשיאם לקראת חג החנוכה, כאשר נשבו רוחות מזרחיות חזקות, במיוחד בהרים ובפנים הארץ. רוחות אלו גרמו ליובש קיצוני, גם באוויר וגם בצמחייה שממילא הייתה יבשה מאוד כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו בחודשי הסתיו. תופעה זו יצרה מציאות שבה גפרור אחד היה עלול להדליק בערה שלא ידענו כמותה. והנה הגפרור נדלק, הבערה הוצתה והיא כילתה שטחים גדולים בהר הכרמל, יישובים שלמים ואף חיי אדם יקרים.

מיד בתום השרפה הנוראה השתנו המפות המטאורולוגיות מקצה לקצה. המערכת שחסמה את דרכם של השקעים שנוצרו באירופה מלהגיע למזרח הים התיכון במשך חודשיים זזה ממקומה ופתחה את הדרך למערכות גשמים שמיד הגיעו. ועוד – בשבוע לאחר מכן פקדה את הארץ סערה שאת עוצמתה בכמויות גשם וברוחות לא ידענו שנים.

רבים מאיתנו שאלו את עצמם: האם כל זה היה "מקרה"?

אבותינו שחיו כאן היו מתייחסים לאירועים אלו, לעוצמה שלהם ולעובדה שבאו אלו מיד בעקבותיהם של אלו מתוך תנועת נפש של ניסיון להקשיב לדיבור הא-להי ולהבין את תכניו. אך אנו מיד מסתפקים ושואלים את עצמנו – האם גם אדם מודרני החי מתוך מודעות נוקבת של טבע בר מדידה הפועל על פי חוקים ידועים והמאמין ברציונליות שבתשתית הבריאה ובכישרון האדם – האם גם הוא יכול להיפתח להנחה שא-להים דיבר אלינו דרך האירועים החריגים הללו? האם יחד עם פרופ' פינחס אלפרט – גם נחקור את תופעות הטבע בכלים המשוכללים ביותר וגם נחזיק באמונה התמימה שתוצאות המחקר הינן ביטוי למה שכתוב במקרא על אודות השגחת א-לוהים?

עולם בריא ומוסרי

היהדות איננה דת פסיבית. בעומק העמדה הקיומית של האדם הישראלי בהיסטוריה נמתח חוט של אקטיביזם. לאורך הדורות ייצגו עמדה זו דמויות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית על כל גווניה – כולל לעתים רבנים ואנשי רוח מובהקים. יחד עם זאת אפשר לטעון שבמרבית המסורות המאפיינות את החשיבה היהודית, הגישה האקטיביסטית מסויגת במידה זו או אחרת. בכל הקשור להבטחת מקורות המחיה והקיום של האדם, מוטלות עליו החובה להכיר בצמצום כוחותיו והמוכנות לקבל על עצמו את גבולותיו בעולם שאינו שולט בו.

מהי הרלוונטיות של גישה מורכבת זו למציאות חיינו?

הישראלי המודרני איננו חשוף לאסונות טבע כאבותיו שחיו בארץ ישראל. מכות הארבה והדבר, חיות רעות והתמוטטות בתים בגשמים – כל אלו, והדומים להם, אינם מאיימים היום על מחייתו ועל עצם קיומו כבעבר. אך נדמה שהשריפה הגדולה בהר הכרמל – ואסונות הטבע הרחוקים באסיה, למשל – חשפו מחדש את תחושת הפגיעות שאבותינו חשו על בשרם. ייתכן שאין אנו חיים בצלה של אימת הרעב כבדורות ראשונים כאשר עוברות עלינו שנות בצורת, אך מחלחלת בנו התחושה שעל אף הפיתוח הדרמטי של טכנולוגיות חדשות, וכתוצאה מכך הרחבת יכולתנו לצמצם את השפעת הסכנות האורבות לנו מאסונות טבע, אנו עדיין חשופים ופגיעים – גם אם לא נרצה להודות בכך.

התגובה המיידית של האדם הדתי לשאלה שכזו היא שיש להתפלל לא-לוהים. אין ספק – תפילה הינה פעולה מרכזית בתגובה המסורתית היהודית לסכנה, כבקשת ישועה מצרה. אך באופן מפתיע תפילה על מצב משבר איננה התגובה הראשונה המתחייבת מדיוני התלמוד העוסקים בשאלות אלו בעיקר במסכת תענית. אכן, קידום של פני הרעה משלב שימוש נבון בכל הכלים המעשיים הנמצאים בידי אדם, יחד עם התפילה. אך עיקר הדגש נמצא במקום אחר – בהבנה שהאיום והסכנה, כמו הישועה מהם, הנם חלק מהתרחשות רחבה שבה נמצאים יחד במרקם אחד האדם, הבריאה והבורא.

ברכת החיים שממנה נהנה האדם, והימנעותה המביאה עליו סבל, קשורות באופן מובהק ליכולת לראות את קיומו כחלק מהתרחשות זו. מערכת היחסים בין האדם והבורא נתפסת כמציאות חיה, דינאמית כל העת; הבריאה על כל חיוניותה משמשת כמעין פלטפורמה להתקשרות, וליתר דיוק התקשרות מתוך מחויבות מוסרית.

ראיית הבריאה כמרקם של יחסים חיים וציפיות הדדיות שבו שותפים האדם, הבורא והבריאה מחייבת חשבון נפש רצוף על אודות מידותיו של האדם, על אודות הנורמות החברתיות הקובעות את היחסים בין בני אדם לבין עצמם ובין בני אדם לחיים כולם. מובן מאליו שעושק וניצול לעומת פרגון ונתינת מקום, עשיית חסד וויתור לעומת הדחף הלא מבוקר של רכישה אובססיבית מתוך אינטרס פרטי,  ובעיקר, ידיעת גבולות האגו מתוך היענות לאחר – הם אשר יקבעו רבות בעיצוב אישיות הפרט ונורמות החברה בכל הקשור להשפעת האדם על מערכת זו.

חברה

בנקודה זו נמצא אתגר תודעתי לא מבוטל בחברה כמו בישראל, הנמצאת בתהליך מאומץ של התחדשות הכוחות היצירתיים. באופן בלתי צפוי דווקא המחקר המדעי בדור האחרון יצר סדקים באמונה החילונית הפוזיטיביסטית. העצמת הידע בתחומים רבים והכרת האדם ביסודות הקיום ביש הביאו אותו לענוותנות חדשה, להכרת מימדיו האמיתיים במרחב העצום שהולך ונחשף לפניו. האדם הפוסט טכנולוגי הבין את הבעייתיות באמונתו הבלתי מסויגת בכוחותיו המדעיים והטכנולוגיים, ובכך שהשפעתם על הבריאה היא תמיד חיובית. נקודה זו מזמינה התמודדות מחודשת עם מגבלות האדם, וחשבון נפש מבוקר מתוך הכרת מצבו הקיומי החדש כשותף אקטיבי עם הבורא בשמירה על החיים ובהעצמתם.

בתקופה המודרנית "מלכות האדם" החליפה את מלכות הבורא על כדור הארץ. התודעה הדתית נסוגה, וצמחה במקומה תודעה פוזיטיביסטית שהאמינה באדם, באחריותו וביכולתו לפתור כל בעיה בכלים הטכנולוגיים שהוא פיתח כדי לשלוט במרחב קיומו ובשורש מחייתו. המסורות הדתיות נחלשו וקרסו מול דת חדשה שבמרכזה האמונה באדם. במקום תחושה של תלות בא-לוהים והאמונה שמוטל על האדם לחיות איתו במשא ומתן מוסרי, התעצמה תחושת הביטחון הקיומי של האדם מול הטבע. היא נבעה מהאדרת כוחותיו ומהעוצמות הכלכליות והטכנולוגיות שיצר במו ידיו. גם הקומוניזם הטהור וגם הקפיטליזם הטהור, למרות ההבדלים המשמעותיים ביניהם, שיקפו תמורה זו בדעת האדם, במיוחד בכל הקשור למקום שהשאירו לא-לוהים בעולם האדם.

בתקופה ה"הפוסט טכנולוגית" שבה אנו חיים נוצרה הזמנה לעיצוב "דתיות" אחרת, כזאת שמכירה ביכולותיו ההולכות ומתעצמות של האדם אך גם מכירה ביוהרה שהכשילה אותו פעם אחר פעם. ההכרה בסגולות האדם כשותף לבורא ביצירת חיים ובניהולם תכיר כעת גם בצמצום ידיעותיו ביחס לחכמה האדירה שהוא הולך וחושף, הטמונה במערכות החיים עצמן. תודעה דתית זו תחייב את האדם להתנהל במוסריות יתרה ובאחריות גדולה בגין כוחותיו החדשים – לשמור על החיים, להקפיד הקפדה יתרה על שמירת גבולות נאותים בפעילותו בבריאה, גבולות המתחייבים מחיוניותן של מערכות החיים.

במציאות חדשה זו ההתנהגות המוסרית של האדם, כפרט וכחברה, שוב נראית כמכרעת בכל הקשור למתרחש בעולם שמסביבו. גם אם על ידי ייבוא כמויות אדירות של מים או התפלת מי ים נשתחרר מהאיום הקיומי של רצף של שנות בצורת, השאלה הקיומית שמעמידים בפנינו מקורותינו הראשוניים תישאר בעינה, והיא: מה צריכה להיות המדיניות החברתית כלכלית ביחס למשאבי הטבע המבססים את יכולת קיומנו היום – שדות הגז, ייצור החשמל, האנרגיות החדישות, התפלת מי ים? על פי מקורות אלו יש לגשת לשאלות אלו מתוך מחויבות לקיים את מרקם החיים המתאפיין בתכונת ההיענות – היענות בין אדם לאדם ובין אדם לשורש החיים עצמם, בורא העולם א-להי ישראל.     

לא מדובר במסגרת של היענות כפי שהייתה מוכרת כאשר האדם היה תמים. בתרבות האנושית היום יש לקיים את המשא ומתן התמידי עם הבורא מתוך הכרה בחיוניותם של כוחות היצירה באדם. ניתנה לאדם כעת ההזדמנות לקיים ביתר תוקף את השותפות המוסרית בינו לבין בורא העולם לשם קיום החיים בבריאה.

אבותינו עיצבו תודעה של תיקון עולם האדם שלדעתם מסוגלת לשנות את מרקם יחסי החיים בין האדם, הבורא והבריאה בעולם של היענות. תודעה זו איננה באה להחליף לא את התפילה ולא את יכולות היצירה של האדם ואת אחריותו לשמירה על החיים מול עוצמות הטבע, אלא להעצים את כוחות החיים והברכה שבהוויה.       

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

פורסמה ב-13 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: