על תרנגולות, דגים ושדים / אלה ארזי

 

מבט היסטורי מאגי על הכפרות והתשליך

המזיק הקטן לקח תרנגול כפרות ורוכב עליו, הו הענק לו אלוהים חיים מאושרים וכתוב לו חיים ארוכים, ורשה 1910

חקר המנהג הוא מלאכה קשה במיוחד. המנהג הרי אינו פרי יצירתו של אדם אחד, אלא פריין של חברה ושל תקופה. לא זו בלבד, אלא שלרוב לא ידוע לנו מתי, למה ואיך נוצר מנהג, ואנו פוגשים אותו במקורות לאחר שהוא כבר מושרש וסיבתו נשכחה.

בחקר המנהג מרבים לחפש אחר שורשים מאגיים, כאלה הקשורים במלחמה בשדים ובכוחות אופל. הסברים כאלה קיימים לכמה ממנהגי הימים הנוראים בכלל – ולמנהגי הכפרות והתשליך בפרט.

השדים והמזיקים מאיימים במיוחד בזמני מעבר, הזמנים הקריטיים שבהם יציבותו של האדם מתערערת. עלות השחר, למשל, זמן המעבר בין הלילה והיום, נחשב כשעת פעילות של השדים – וקריאת התרנגול מגרשת אותם. גם הימים הנוראים הם זמן מעבר: יצאנו מהשנה החולפת אך גזר דיננו עוד לא נחתם. בזמן זה אנו פגיעים במיוחד, ולכן יש מנהגים רבים בימים הנוראים שתפקידם להילחם בשטן. למשל: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן" (ראש השנה ט"ז ע"א). או: "וששאלתם על ענין תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים … דומה כי הוא זכר ליובל … או כדי לערבב את השטן" (תשובות הגאונים – שערי תשובה ס"ז).

בתקופת הגאונים מתואר מנהג הכפרות כך: "וששאלתם שאנו רגילין לשחוט ערב יום הכיפורים תרנגול … רגילין כאן, אוחז שליח צבור תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ומניחה על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה, זה חלופי זה, זה תמורת זה, זה מחול על זה … שלשה פעמים … וישחוט לאלתר … ואף על פי שיש לעשות תמורה בבהמה גסה שדמיהם יקרים יותר מתרנגול, אף על פי כן תרנגול מובחר מפני ששמו גבר" (תשובות הגאונים החדשות, מהדורת עמנואל, סימן י'). נראה שבזמנו של הגאון מנהג תרנגול הכפרות כבר מושרש והוא מנסה למצוא הסברים לאחר מעשה. מדוע דווקא תרנגול? למה לא פרה? הרי היא יקרה ומשובחת יותר! שמא נציע גם כאן הסבר מהתחום המאגי: השדים מפחדים מרעש ולכן כלי הנשק נגדם הם לחשים, רעשנים, וגם חיות רעשניות כמו תרנגולים. ובכן, אם התרנגול עוזר לנו במלחמתנו בשדים למה שוחטים אותו? כי זו העסקה שלנו עם השדים: אנו שוחטים את התרנגול שנוא נפשם, ובתמורה הם לא יפגעו בנו. ייתכן שאין זה נאה לנהוג כך בבן בריתנו התרנגול אך במלחמה כמו במלחמה. התרנגול המסכן משלם את המחיר והולך כפרה עלינו.

הניסיון לרצות את השדים לא נגמר כאן, שדים יש גם במים! רש"י מתאר: "בתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה. וכ"ב או ט"ו יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית. וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח. ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר" (שבת פ"א ע"ב). וכך נהגו לזרוק אוכל לשדי המים כדי לרצות אותם. מנהג זה הוא כנראה אביו הקדמון של מנהג התשליך וכפי שאנחנו רואים הוא דומה למנהג הכפרות. במאה ה-14 כבר שכחו את מפלצות המים והגלגול הבא של המנהג היה השלכה מטפורית של החטאים. ומה עם השלכת האוכל? באופן טבעי עברו להאכיל דגים. בספר מהרי"ל (רבי יעקב בן משה מולין, 1360-1427) מתואר המנהג, וניכרת שם ההתנגדות לטקס האכלת הדגים: "מה שנוהגין לילך בראש השנה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו… כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות… גם אם יזדמן לו גוי אצל הנהר אל יקח ממנו לחם להשליך אל הדגים".

ניעור הבגד, ראשית המאה ה-20

המנהג היה חזק יותר מדברי מהרי"ל, כפי שמעיד ציור ה'תשליך' של המומר מרגריתה (גרמניה, 1530). בציור רואים נשים וגברים צוררים בשמלותיהם אוכל לדגים שעולים מהים.

במאה ה-17 יש לראשונה תיאור של מנהג התשליך המוכר, בספר חמדת ימים של יעקב צמח (שייך לאסכולה של קבלת האר"י): "ואחר תפילת המנחה יום א' של ראש השנה קודם שקיעת החמה יש ללכת אל הים או אל באר המים או מעין אשר מחוץ לעיר … וגם במקום שיש בו דגים … ויגביה שני צידי הגלימה מחציה וכשיגיע לתשליך במצולות ים אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". אולי ניעור הבגד הוא שריד להשלכת הלחם לדגים.

הנה כי כן, השדים והמזיקים קצת נעלמו מאחורי אופק חיינו; אך חלק מהמנהגים שנוצרו כנגדם עודם חיים וקיימים, גם אם לבשו פנים חדשות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מקור ה"כפרה" נלקח מאותו טקס "מאגי" אותו ערך כהן גדול בעבודת יום הכיפורים לאחר שהטיל את הפיס ולקח את העז, את אותו 'שעיר', מבית המקדש אל מדבר יהודה שם בהר העז, הקשה, השליך את השעיר לערוץ הנחל היבש 'לעזאזל'.

    בתקופת המשנה לאחר חורבן הבית בו היה אסור להקריב קורבנות ולא לשלוח את השעיר לעזאזל כי התבטלה עבודת כהן גדול, מצאו תחליף המסמל את הקרבת הקורבנות.

    כדי להימנע מטעות ולחשוב שהכפרה היא משמשת כקורבן כפי שהיה נהוג בבית המקדש החליטו חכמים לקחת בתור כפרה בעל חיים שאסור היה להקריב בבית המקדש ובמקומו לקחת תרנגול או דגים.

    כנראה שהיה קשה לעשות כפרות עם קרפיון והעדיפו לעשות ממנו גפלטפיש אחרת אני לא מבין למה החליטו להישאר עם התרנגול.

    כך נוצר מנהג הכפרות בו נוטלים עוף חי מברכים ברכה לאחריה מסובבים את התרנגול סביב הראש ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני ילך לחיים טובים ולשלום"

    כך חוזרים על סיבוב שלוש פעמים מברכים ושוחטים את התרנגול ואת הכסף על קניית התרנגול היו נותנים לצדקה.

    התרנגול המאגי שמחוץ לגוף, תפקידו האחד והיחיד הוא להראות לי מה היה קורה לי לולא הקב"ה לא היה סולח לי על חטאי ולהעביר את חטאי אל האובייקט מחוץ אלי ולגרום שאקבל מחילה על עוונותיי.

    "כפרה" הוא לא רק אותו מעשה טקסי דתי אלא הוא גם ביטוי לאהבה של איש לאישה ואימא לבנה.

    אחי להפתעתי הרבה אימץ את הביטוי הזה ומשתמש בו להנעתו ולסבל אבי שרואה בו ביטוי פרימיטיבי וחשוך, עם צליל מזרחי של ערוץ 24.

    מהו משמעות השימוש במילה "כפרה" כביטוי לאהבה ביחס לאותו טקס דתי בערב יום הכיפורים?

    הביטוי יותר משהוא מעיד על משמעות האהבה כדבר שיש בו מן הקדושה שנהפך למעשה דתי.

    הוא ביטוי המעיד על אותו 'אהוב שלי' ההופך מהיות 'אדם' לדמות פלאית שיביא איתה סליחה, רחמים תיקון וגאולה.

    האדם המשתמש במילה "כפרה" משליך את הוויותיו , חלומותיו, פחדיו אל אהובו הנמצא מחוץ אליו, אהובתי היא כפרתי.

    האהבה הופכת עם השימוש בביטוי "כפרה" למסכת ייסורים כמו אותו תרנגול חי הנשחט לאחר סיבובו לקראת מטרה טרנסצנדנטלית.

    יש באהבה אצל האדם המשתמש בביטוי "כפרה" הרבה סבל סבלם של מי שאהבתם לא נענתה, לא נענית ולא תיענה לעולם והדרך להשליך את אותו סבל הוא לכנות את האהוב "כפרה".

    הוא לפחות יאכיל את הסבל והפחדים שלי כמו אותו תרנגול המקבל באופן מאגי את חטאי .

    "כפרה" עליך .

  2. למר גולדן
    ההבדל הגדול בין תגובתך לדברי כותבת המאמר הוא שאתה משתמש בדיעותיך כאילו היו עובדות.
    בין השעיר לעזאזל לכפרות המרחק רב.
    עובדה היא שחכמי התלמוד לא מזכירים את מנהג הכפרות.
    ברור הוא שגם בתקופת המקרא וגם בתקופת חז"ל נהגו מנהגים מיוחדים שיש בהם אלמנטים של עבודה זרה, אך אימוץ של מנהג נוסף כזה דורש הסבר, וזאת עשתה בצורה מעניינת ומחכימה הכותבת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: