מאורחים לשותפים / אבי גז

 

שורה של בתי כנסת תל אביביים 'גילו' מחדש את הציבור החילוני שחי סביבם, בזכות צעירים מהישיבה הגבוהה בתל אביב ששינו גישה. לקראת יום הכיפורים הם הוציאו דיסק

יהונתן יעקובי באולפן ההקלטות של הדיסק

 

ליל יום הכיפורים, תפילת 'כל נדרי' בנעימה מסורתית מתנגנת באוויר, שמונה מאות איש ואישה ממלאים את חלל בית הכנסת, מפזמים את המילים המוכרות. תל אביב, תשע"א.

המנוע המרכזי שדוחף לקיומם של המניינים ההמוניים והמרגשים הללו, שמיועדים לכלל תושבי העיר, נמצא בישיבת "מעלה אליהו" שהוקמה לפני כארבע-עשרה שנה על ידי הרב חיים גנץ. אחד הפעילים המרכזיים בארגון התפילות הללו הוא מיכאל סיטבון (31), שמשמש גם כחזן.

מספר המתפללים הוכפל

סיטבון משתף אותנו בלידת הרעיון: "לפני שלוש שנים התחלנו לקיים את התפילה באולם בבית ספר, על מנת שלא ליצור אנטגוניזם מצד הציבור שלא מרגיש טבעי בבתי הכנסת. כבר אז התקבצו לתפילה כמאה וחמישים מתפללים, מה שהפתיע אותנו לטובה. אחרי שעיכלתי את התחושה הטובה, התחלתי לחשוב מכיוון אחר. הרי בשנה שלפני כן, כשהתפללתי באחד מבתי הכנסת באזור, התפללו לצידי כשלוש מאות אנשים, כמובן כאלו שלא מגיעים במשך השנה לבית הכנסת. הבנתי שעם כל השמחה על מה שעשינו, הפוטנציאל הוא גדול הרבה יותר. מעבר לכך, כשזכרתי את אותה תפילה בבית הכנסת בתל אביב הייתה לי צביטה קטנה בלב, הרגשתי שהביקור של חלק מן המתפללים אינו מהווה עבורם חוויה באמת משמעותית".

כתוצאה מכך ביקש סיטבון להעביר את הפעילות בשנה שלאחר מכן לבית כנסת, ולנסות לשדר מסר שדווקא בית הכנסת אמור להוות מרכז של קהילה, מרכז יהודי. עם הזמן החלו הוא וחבריו למקד את פעילותם לעבר יצירת קהילה ששייכת לבית הכנסת באופן רחב הרבה יותר מאשר התכנסות סביב תפילות. הם יזמו פעילויות מיוחדות לחגים, קבלות שבת, הפעלות שונות לילדים וגם תפילות עם חיוניות ושיתוף של הקהל. כל זאת בשלושה בתי כנסת. בנוסף, מופץ עלון פרשת שבוע לכל תושבי הסביבה המעוניינים.

"גבאי של אחד מבתי הכנסת התקשר אליי לאחרונה", מספר סיטבון, "והיה חשוב לו לספר לי שבדיוק הוא ספר את המתפללים לא מזמן ומצא שאוכלוסיית הבאים בשערי בית הכנסת הכפילה עצמה בשנה האחרונה". באחד המקומות יש גם משחקייה שהישיבה מפעילה בצמוד לבית הכנסת. גם זאת תחת אותו המסר – בית הכנסת קשור לכלל חיי הקהילה, הוא שייך לאנשים והם שייכים אליו.  

בשנה לאחר מכן מיכאל וחבריו עשו שיעורי בית, הפיצו פרסומים על התפילה המודרכת, הכינו הסברים תמציתיים ורלוונטיים לפני התפילות ודאגו שבעלי התפקידים בתפילה יבואו מקרב הקהילה עצמה. "באותה שנה כבר הגיעו קרוב ל-600 אנשים", מספר מיכאל, "אני זוכר סיפורים רבים של בנות שירות לאומי שאמרו לי שנשים שישבו לידן בבית הכנסת פרצו בבכי.

"אבל עדיין", ממשיך סיטבון, "התחושה הייתה שאנשים מצויים מבחוץ. באותה שנה הקלטנו באופן חובבני שתיים או שלוש ממנגינות התפילה, והצענו לכמה אנשים בסביבתנו לשמוע את השירים על מנת שיכירו אותם לפני בוא המועד. מדובר היה אז במעגל מצומצם של אנשים, אבל אנשים התלהבו מאוד מהרעיון".

לשמש כתובת

נראה שעצם החוויה של התכוננות בטרם בוא יום הכיפורים, בנוסף למנגינות היפות ולהגעה לתפילה כאשר המנגינות כבר שגורות על הלשון, תפסו את האנשים. מה שהוביל לשלב הבא. "בשנה שעברה קפצנו למים והחלטנו להוציא דיסק שלם", מספר סיטבון. "זה היה הרבה מעבר למה שתכננו, הן מבחינה תקציבית והן מבחינת התוצאה. התמקדנו בדיסק בתפילות המוכרות ביותר של האשכנזים".

מאיפה בעצם הגיעה הדחיפה לפעילות עם תושבים בעיר? האם סוג כזה של פעילות מאפיין את הישיבה?

"בהחלט. הישיבה מראשיתה הייתה מוכוונת לפעילות עבור התושבים ולחיבור בין היהדות לעם ישראל. אמנם בתחילת דרכה, בהיותה הישיבה הציונית היחידה באזור (כיום יש כבר מעל עשרה גופים ציוניים דתיים בעיר), הרב גנץ אמר שעלינו קודם לבנות ישיבה ורק אחר כך נוכל להתרחב לפעילות משמעותית בחוץ, אך תמיד דיברו על הנושאים האלו בחלל הישיבה. כעבור כמה שנים ועם התבססותה של הקהילה שסביב הישיבה הגיע השלב שבו שאלנו את עצמנו כיצד ניתן לרתום את הכוח שיש לנו כאן, כשישים משפחות כבר, למטרות חיוביות בסביבה.

"בתחילה פתחנו בפעילויות שונות סביב החגים. עשינו הפנינג גדול לקראת סוכות, שסחף אנשים רבים מהאזור. בהמשך ארגנו פעילות חנוכה גדולה בקניון באיכילוב. אני זוכר שהאחראית על הפעילויות שם שאלה אותי מה בעצם אנחנו רוצים לעשות כאן, מה הרעיון שלנו. אמרתי לה שתשים לב שכל הפעילויות שמתפרסמות סביב חנוכה, אף לא אחת מהן קשורה לתוכני החג. הצענו לעשות פעילות ערכית ומהנה. אותה אחראית התלהבה מאוד והפעילות יצאה לדרך. בסוף האירוע ניגש אליי אדם אחד שצפה בפעילות, והתברר שמדובר במנכ"ל הקניון. הוא הפציר בנו להגביר את הפעילות הזו פי כמה. ברגע שהוגדרנו כגוף שאינו מאיים על אף אחד, מבחינתם מילאנו להם משבצת חיונית מאוד. בהמשך עשינו פעילויות בכיכר רבין במהלך שוק ארבעת המינים שמתקיים שם, פעילויות לילדים עם תכנים הקשורים לחג, ידע, ערכים של אחדות ואמונה".

הישיבה בתל אביב גם מציעה לתושבים שיעורי הכנה לחתונה, ולהבדיל, גמ"ח למשפחות הנפטרים, בשיתוף עם חברה קדישא. "אחד הדברים המרכזיים שהבנו בפעילות שלנו כאן", מסכם מיכאל, "הוא שאנשים פשוט מחפשים יהדות, ומגע אנושי בגובה העיניים. השלב הראשון מבחינתנו הוא פשוט לשמש כתובת, כאפשרות לדיאלוג ולמענה".

מה התוכניות לעתיד? יש רעיונות להתרחב? באילו מהפעילויות אתם מנסים להתמקד יותר?

"ראשית, השנה אנחנו מבקשים להעלות את מספר המתפללים במניינים שלנו. כאמור, בשנה שעברה היו כ-800 אנשים, רובם המכריע אנשים שאינם דתיים, תושבי האזור. השנה אנחנו מבקשים להעמיק ולהרחיב את השפעתו של המיזם שלנו, סביב הדיסק והתפילה. גם העירייה התגייסה השנה לפרסום של מיזם בתי הכנסת, תחת הכותרת 'הופכים מאורחים לשותפים' ו'מתכוננים יחד לתפילה'. אנחנו גם עומדים בקשר עם בתי קפה בעיר, ומעודדים אותם להשמיע את הדיסק".

זעם על הכתומים

הכול נראה כל כך אופטימי. בעיר כמו תל אביב, אתם לא מצליחים לקומם עליכם אף אחד?

"האמת שכמעט ולא. הזיכרון היחיד שלי ליחס עוין הוא מהיום שהגעתי לעיר", הוא מחייך. "באותו יום, כל הדירה שלי הייתה מלאה בדברים, היה בלגאן אטומי. התברר שהציוד שלי איכשהו חסם את הדלת למקלט, כזה שאף אחד לא נכנס אליו. לפתע ראיתי שכן שהתקרב אליי, והוא התחיל להוציא את כל זעמו על ה'כתומים' האלו… בכל אופן, לאורך השנים היו מעט מאוד התנגדויות מן הסוג הזה. אני כן חושב שיש לעתים פחד מן הצד החילוני כלפי הפצה של יהדות, אבל ברגע שעוברים את המשוכה הזו, כשמבינים שבאמת אין כאן שום כפייה או תכנים בעייתיים, יש הרבה רצון ושיתוף פעולה".

יש לך מסר לקהילות אחרות שמבקשות לשתף את תושבי עירן בתפילות הימים הנוראים? זה יכול לעבוד בכל מקום?

"אמנם פה בתל אביב אני מרגיש שהפעילות שלנו היא סוג של פיקוח נפש להחייאת בתי הכנסת, אבל זה ודאי מתאים גם לכל מקום. אם קהילות היו מרחיבות את המודעות שלהן ליצירת קשר עם כל מי שנכנס בשערי בית הכנסת, להתעניין בשלומו, זה ודאי היה מחולל מהפכה בכל מקום. אני כל הזמן אומר לאנשים שיחשבו על מאות אנשים שבאים לבית הכנסת, מתפללים ושרים בעוצמה יחד. זה עולם אחר. מבחינתי זו התגשמות של חזון".

בהקשר הזה מיכאל משתף בסיפור: "בחג השבועות האחרון עשינו פעילות בבתי הכנסת בנושא מתן תורה, עשרת הדיברות וביכורים. הכנו הצגות ופעילויות מגוונות, ויצא מוצלח מאוד. לאירוע הגיעה אישה שנראתה לא כל כך קשורה לתושבי המקום. היא סיפרה שהיא הגיעה מאוסטרליה, שם היא למדה בבית ספר של חב"ד. היא לה מאוד קשה עם העובדה שבארץ בעצם מכריחים אותה לבחור לאיזה מגזר היא שייכת. 'בוא נעשה חוג יהדות לכל הילדים בגן של הילדים שלי!', היא אמרה לי בהתלהבות. באמת יצרנו קשר עם אותו גן, וכרגע אנחנו נמצאים בשלבי גיבוש של תוכנית לגן. למדתי ממנה שבחו"ל בית הכנסת מהווה מוסד עבור כל היהודים, לאו דווקא עבור הדתיים, וחבל שפה המצב כל כך שונה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: