כשהרמב"ם פגש בריה"ל / בן ציון אוריאל

 

כתביהם של ענקי המחשבה, ר' יהודה הלוי והרמב"ם, עוסקים בנושאי יסוד מגוונים בפיזור רב. פירושו של הרב שילת מפיק מהם תמונה שלמה ומקיפה בעלת השלכות אקטואליות. ספר הגות יהודית חשוב

בין הכוזרי לרמב"ם – לימוד משווה, יצחק שילת; הוצאת שילת מעלה אדומים, תשע"א, רפו עמ'

הספר החדש "בין הכוזרי לרמב"ם" הינו פרי עמל של שנים, שבהן העמיק הרב יצחק שילת במשנתם של ר' יהודה הלוי והרמב"ם, והרצה שיעורים רבים על ספריהם ועל היחס ביניהם. בחיבור מקיף ויסודי זה ממצה המחבר כמעט את כל נושאי הדיון במחשבת ישראל מזווית התייחסותם של שני גדוליה בתקופת הראשונים, ריה"ל בספרו "הכוזרי" והרמב"ם בדבריו הפזורים בחיבוריו ובאיגרותיו.

לא מעט ספרי פירוש, ביאור וסכומי שיעורים כבר נתחברו על ספרים אלה, אך עם כל זה הערך שיש בבירור המסכם והיסודי שבחיבור זה הוא ייחודי, שכן כל מעיין מתחיל בספר הכוזרי נוכח בעובדת הפיזור של הנושאים הנידונים בו ובעמל הנדרש בכדי לקבל תמונה שלמה של גישתו של ריה"ל בכל נושא כמעט. במקביל, גישתו של הרמב"ם ביחס למספר נושאים הנידונים בכוזרי, כמו סגולת ישראל או היחס לארץ ישראל, אינה מוסברת באופן שלם ומרוכז והיא דורשת מלאכת מחשבת של ליקוט דבריו מכל כתביו ואיגרותיו כדי להגיע לבירורה ולמיצויה. את העבודה הזו עשה הרב שילת בספרו זה באופן מרשים. באמצעות ציטוט מובאות רבות מכל כתבי הרמב"ם ומכל חלקי ספר הכוזרי הוא חושף את האמירה השלֵמה של כל אחד מההוגים האלו בכל התחומים הנ"ל (והמפורטים להלן) והציג אותה באופן ממצֵה. לאחר הבירור מגיע תור ההשוואה היסודית בין תפיסותיהם של שני ענקי המחשבה הללו, המייצגים שתי גישות מרכזיות במחשבת ישראל שהדיהן ממשיכים להישמע בבתי המדרשות עד היום.

את הספר פותח הרב שילת במבוא היסטורי, שבו הוא חושף את הקשר שבין ריה"ל לרמב"ם. הוא מוכיח שהרמב"ם ידע ושמע רבות על אודות ריה"ל – שהיה מקורבו של הר"י מיגאש שהרמב"ם החשיבו כרבו – וכן שללא ספק הכיר את ספר הכוזרי ואף הושפע ממנו לא מעט. לאחר מכן פורס המחבר את י"ד הסוגיות שבהן הוא דן בספר על-פי סדר הופעתן בספר הכוזרי.

שש הסוגיות הראשונות ('הדרך לאמונה', 'שלימות האדם', 'סגולת ישראל', 'קדמות וחידוש – טבע ונס', 'המצוות – מטרתן וטעמיהן' ו'תורת הגמול') עוסקות במאמר הראשון בכוזרי, שלוש הסוגיות הבאות ('התארים האלוקיים והרחקת ההגשמה', 'ארץ ישראל' ו'גלות וגאולה') סובבות סביב המאמר השני, עוד שלוש סוגיות ('כוחות הנפש, בחירה חופשית ומוסר', 'יחיד וחברה', ו'תושב"ע') קשורות למאמר השלישי, סוגיה נוספת ('קראות, נצרות ואיסלאם') עוסקת במאמרים השלישי והרביעי, והסוגיה האחרונה ('היחס לפילוסופיה') יסודה במאמר החמישי.

כל בירור סוגיה מלווה במובאות רבות, המאפשרות לקורא ללמוד את הדברים במקורם ולהיווכח בעצמו בדיוקן של מסקנות הרב שילת. סגנון כתיבה זה משדר אותנטיות ומשכנע מאוד את הקורא שאכן למסקנות אלו כיוונו ריה"ל והרמב"ם. אמנם, קטעים אחדים המצוטטים בספר, בעיקר ממורה הנבוכים, קשים להבנה למי שטרם למד אותם בפני עצמם והיה ראוי לבארם יותר.

החיסרון בחלוקת הדיון לסוגיות הוא הכפילות בהזכרת עניינים מסוימים בכמה סוגיות, וכמו כן ישנן סוגיות המשלימות זו את זו שהלומד אחת בלא חברתה נמצא חסר. אמנם החלוקה לסוגיות ממקדת ומגדירה את הדברים במדויק, מקילה על הלימוד ומאפשרת לגשת לכל סוגיה בפני עצמה ולקבל בה תמונה שלמה, כך שהחיוב שבשיטה זו עולה על החסרון.

מעבר לבירור השיטות והשוואתן, הרב שילת מקדיש מאמץ להתחקות אחר מקורותיהם של הרמב"ם וריה"ל במקרא ובספרות חז"ל, וביישוב גישותיהם מול מקורות סותרים-לכאורה. חלק מהמקורות רמוז בדבריהם, אך יש גם שריה"ל והרמב"ם לא הזכירו כלל את מקורותיהם, והרב שילת מציע לקורא מקורות אפשריים ומסבירם. בסיום כל סוגיה ישנו סיכום תמציתי הכולל התייחסות להשלכות הסוגיה על דורותינו ועלינו, ובאמת מאלף לראות עד כמה הסוגיות הללו אקטואליות לימינו.

בנקודות מסוימות יש מקום לויכוח על קביעותיו של הרב שילת. במבוא (עמ' ט הערה 12) מביא הרב שילת את דברי הרמב"ם (במו"נ ח"א פע"א) המבקר את חכמי ישראל שנטו אחר כת ה"מדברים" ומשבח את "האנדלוסיים מאנשי אומתנו, כולם יחזיקו בדברי הפילוסופים ויטו לדעותם מה שלא היה סותר פינת הדת, ולא תמצאם שילכו בדבר מדרכי ה'מדברים', ולזה נטו מדברים רבים לצד דעתנו בזה המאמר בעניינים המעטים הנמצאים לאחרוניהם". בהסברו מונה הרב שילת בין 'אחרוני האנדלוסיים', נוסף לרבי אברהם בן דאוד בעל "האמונה הרמה" ולריה"ל, גם את רבנו בחיי בן פקודה בעל "חובות הלבבות". אולם, לעניות דעתי, דרכו של רבנו בחיי בשער הייחוד, בהוכחת החידוש וביטול הקדמות, הינה בדרך ה"מדברים", בדומה לרס"ג ולהוכחות שמביאים ריה"ל והרמב"ם בשמם, וכן דעתו בעניין ההשגחה היא כדעת כת המועתזילה, כמו שעולה מדבריו בעניין הידיעה והבחירה בסוף שער עבודת ה' (פרק ח) ומשיטתו בשער הביטחון.

בסוגיה י"ד (עמ' ערה-רעו) מסכם הרב שילת את התייחסות ריה"ל לספר יצירה ש"החבר מצטט לו (=למלך) חלקים מסוימים מספר יצירה ומפרשם בקצרה", וש"למרות שהכוזרי (=ריה"ל) מזכיר את ייחוס הספר לאברהם אבינו אין הוא רואה בו חיבור נבואי – אלא חוכמה אנושית הכתובה בלשון מליצית סתומה". בהמשך הוא מוסיף ומביא את דברי ריה"ל כנגד תורת ההתחלות והשתלשלות השכלים שבדברי הפילוסופים "שמניחים את הדעת פחות מספר יצירה", ומדייק ש"משמע שגם דברי ספר יצירה אינם מניחים לגמרי את דעתו". אך לדעתי, נכון שספר יצירה אינו מניח את דעתו של ריה"ל, אך את הבעיה הוא מייחס לעומקו של הספר או לקוצר דעתו שלו עצמו והוא אינו ממעיט בערך הספר; וכדבריו שם: "וזה ממה שאינו מספיק, אם מפני שהמבוקש עמוק משיושג, או מפני שדעתנו קצרה, או מפני שני הדברים יחד" (ד, כה).

נראה שדברי ריה"ל אלו בדבר הקושי בספר יצירה מוסבים רק על העיון האחרון המוזכר שם בעניין בריאת הגלגל יש מאין על ידי צירוף אותיות הו"י, שעל עיון זה הוא אומר שאינו מספיק ואינו מניח את הדעת. ועל עיון זה בלבד מוסבת תשובת החבר: "היטבת לדבר מלך כוזר… אבל אולי היה זה העיון לאברהם אבינו בעת שעמד על אמיתת האלוהות והאחדות לפני שהתגלה אליו, וכאשר התגלה אליו עזב את כל היקשיו…" (וכן הוא בשיעורי הרב הנזיר לכוזרי, וב'קול יהודה' וב'אוצר נחמד'); ולא כדברי הרב שילת (ומפרשים נוספים שמזכיר הרב הנזיר בשיעוריו) שהסבירו שהשאלה והתשובה מכוונות כלפי הספר כולו.

אפשר להביא ראיות לכך שבכלל ספר יצירה אוחז ריה"ל בשתי ידיו ומתייחס אליו ממש כחלק מספרות חז"ל. גם לאחר תשובת החבר הנ"ל ממשיך ריה"ל לבאר מובאה מספר יצירה בעניין עשר הספירות, דבר המעיד שהביקורת הייתה נקודתית. בנוסף, ריה"ל מתפאר בספר יצירה כאחת מחוכמותינו הקדומות (ייחוסו את הספר לאברהם אבינו אינו מתיישב עם המעטה בערכו). במהלך פירושו לקטעים בספר יצירה ריה"ל מתייחס אל הספר ככזה שצפונים בו סודות, מבאר על פיו פסוקים ומסיק ממנו מסקנות; ריה"ל מבאר את מושג רוח הקודש וכבוד ה' על פי הבנתו בספר יצירה ואם כך הוא בוודאי מתייחס לספר כמקור מהימן. במאמר שלישי, בביאור הכוונה בברכת אהבת עולם מצטט ריה"ל את ספר יצירה: "יצייר באהבת עולם התחברות העניין האלוקי בקהל המוכן לקבלו… כמו שהתבאר בספר יצירה… 'והיכל קודש מכוון באמצע והאלוקים נושא את כולם'". אין ספק שציטוט זה מעיד על יחסו הנעלה של ריה"ל לספר יצירה (הרב הנזיר אף לומד מכאן שריה"ל מבסס את יסוד שיטתו – שיטת העניין האלוקי – על ספר יצירה!). גם על דברי הרב שילת ש"החבר מצטט לו חלקים מסוימים מספר יצירה ומפרשם בקצרה", יש להעיר שאותם 'חלקים מסוימים' שמצטט ריה"ל מספר יצירה אינם משפטים אקראיים – אלא הלכות מרכזיות בספר, שביאורם השיטתי והנרחב (ולא 'בקצרה') כולל למעשה את רוב עניינו של הספר.

אסיים בכך שהספר 'בין הכוזרי לרמב"ם' כתוב בסגנון בהיר וענייני, ודייקנות ניסוחיו של המחבר מצטרפת לנעימות הקריאה בו, כבשאר חיבורי הרב שילת. יש לאחל שירבו חיבורים ומחברים שכמותו בישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: