ידיו החמות, ידיה החרדות / עינת רמון

 

עדויות מרתקות מתארות את ברכת ההורים לילדיהם בערב יום הכיפורים כאירוע שהותיר בכולם חותם עמוק. תהייה על היחלשותה של מסורת זו ועל מהותה של הורות היום

מוריץ דניאל אופנהיים, ברכת הרב, 1866

 

אם נעצור רגע וננסה לשאול את עצמנו מה בסיפור החיים האישי של כל אחד מאיתנו עיצב את הזהות שלנו כיהודים, מה עודד אותנו להמשיך את דרך החיים של אבותינו ואמותינו, של סבינו וסבותינו, ובמקרים נדירים להצטרף, מתוך רצון, אל דרך החיים הלאומית והדתית של האבות והאמהות הקדמונים של העם היהודי – מן הסתם יעלו בראשנו זיכרונות הילדות הקשורים בהורינו, אותם זיכרונות שהובילו אותנו להחלטה להמשיך את דרכם, כך או אחרת. ההיו אלו טיולים או סיפורים, תפילות, או שולחן השבת? שיחות על זהות יהודית, שולחן החג או ליל הסדר? לכל אחד זיכרון ילדותו הקרובה או הרחוקה.

רגעי ההגשה

דומה שילדים יהודים באירופה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים (שחלקם לא שהו בבית הכנסת במהלך יום הדין) ניזונו רוחנית מברכתם האישית נוטפת הדמעות והרגשות וממגע ידם הרוטטת של ההורים או של הסבים שעה שבירכו אותם בערב יום הכיפורים. הזיכרונות אינם כוללים את תוכן הברכות, שכן אלו היה אישיות והשתנו משנה לשנה. מה שנחרת בזיכרון היה הרגע המרגש שבו ניגשו לקבל את הברכה. מיטיב לתאר רגע זה המשכיל יחזקאל קוטיק (1847-1921):

סבא החל לברך את הילדים בצד אחד של החדר, וסבתא בצד האחר. הוא קרא לכל הילדים בשמם, על פי הסדר, קודם כול הבנים הבוגרים, הבנות והכלות; אחר כך – הבנות של בנותיו והכלות של כלותיו. לטקס הברכות הביאו אפילו עוללים קטנים בני שבועיים. סבא החל קודם כול לברך את הגברים, למן הגדול ועד לתינוק בן השבועיים, שאמו עדיין נשאה אותו בזרועותיה על כרית קטנה. הוא שם את ידיו על ראש הילד ובירך. אחר כך בירך גם את הנשים, שוב לפי אותו הסדר.

בזמן הברכות געה סבא בבכי מר ונורא, שיכול היה להמיס אפילו אבן. כולם, כמובן, בכו עמו, הגדולים עם הקטנים. באוויר נישאה מין ערבוביה של קולות בכי שונים ומשונים – עבים, דקים וצרחניים. מתבונן מן הצד יכול היה לחשוב שהעיר נחרבה.

מיד לאחר שסיים סבא לברך עברו כולם אל סבתא. גם מעיניה זלגו דמעות, אבל שום קול לא נשמע. היא רק הניחה את ידה הכחושה על ראש הילד ודמעותיה זלגו חרש, חרש, חרש…

טקס הברכות נמשך יותר משעתיים.

כך מתארת את המעמד בלה שאגאל, אשת הצייר מארק שאגאל, בת למשפחה שנמנתה על חסידי חב"ד:

ההורים מניחים ידיהם על ראשו של כל אחד ואחד ומברכים אותם. אפילו האחים הגדולים נראים כילדים קטנים תחת כפות ידיהם הפרושות של ההורים. אני, בת-הזקונים, ניגשת באחרונה. אבא, עיניו מושפלות, מניח ידו על ראשי, ואני מיד נחנקת מדמעות. כמעט שאין אני שומעת את ברכותיו. קולו כבר צרוד.

נדמה לי שכבר אני דולקת בנר השעווה שקלעה אמי. כמזוככת אני יוצאת מתוך מעגל האש של ידיו החמות, המאירות כנרות בשעת הברכה, ואני נכנסת תחת ידי אמא החרדות.

כשאני נמצאת תחת ידיה, נרגעת אני במקצת. דמעותיה קרובות לי יותר. שומעת אני את תפילותיה הפשוטות והלבביות. אין אני רוצה לצאת מתחת ידיה. כיוון שמסתיים רחש הברכות מעל לראשי, מיד יורדת עלי צינה.

מה קרה למנהג מרגש ויפהפה זה? ספרי ההדרכה שנכתבו לציבור הלא-אורתודוקסי על שמירת החגים אינם כוללים אותו, והחוקרים והפרשנים החילונים של המסורת היהודית בישראל פסחו עליו לחלוטין. גם בקרב ספרי ההדרכה בעלי הגוון האמוני האורתודוקסי הוא לא קיבל את המקום הראוי לו. בספרו של הרב י"מ לאו (1978, 1988) 'יהדות הלכה למעשה' נכתב כך:

נהוג לפני היציאה לבית הכנסת שראש המשפחה מברך את ילדיו, כל אחד לחוד בנוסח הנקרא "ברכת הבנים".

גישה זו מייצגת את היחס של הרבנים האורתודוקסים לברכה שנהפכה לעניין טכני ורשמי, מעין עוד מנהג שיש לבצעו. כך התבטלה המשמעות החינוכית והפילוסופית של המעמד הנדיר הזה, אותה הזדמנות לומר לילד בדרך רכה ואוהבת מהו מהלך החיים שאנו מאחלים לו או לה, מהו מהלך החיים התואם את ערכינו.

איבוד הסמכות

מה הביא לכך שהמנהג רב המשמעות הזה הפך לחסר משמעות או שנעלם לחלוטין?

ייתכן שאת הסיבה להיעלמות הרגע הקסום של הברכה האישית לבנים ולבנות, שאיננו תלוי באמונות או דעות, רגע שגם אתיאיסט יכול לציין אותו, יש לחפש במקום שבו נפגעה הסמכות ההורית כתוצאה מן התרבות החוגגת את המהפכנות במאה השנים האחרונות. תופעה זו הינה חוצת תרבויות וארצות אך מכנה אחד משותף לה: הורים אינם מאמינים עוד בערך העברת המסר שלהם לדור הבא ואילו הדור הבא אינו בא לבקש מפיהם הכוונה, כל שכן ברכה. ייתכן שניכור זה החל במרד של שנות השישים או כבר בזמן המהפכות הסוציאליסטיות והלאומיות של סוף המאה התשע עשרה.  בראשית הדרך מרדו "הבנים באבות", אך בסופה גם ההורים הפסיקו להאמין בצורך להנחיל את דרכם שלהם לבנים ולבנות. תמונה מרתקת של הקרע הזה תיארה בזיכרונותיה בערב ראש השנה תשס"ח העיתונאית הישראלית החילונית נרי ליבנה:

אבי, על ראשו כיפת סאטן כחולה שקמטי הקיפול הניכרים בה מעידים שזה עתה יצאה מהאריזה, והוא לבוש חולצת אל-קמט לבנה, יושב לבדו ליד שולחן האוכל מעץ טיק בחדרון הקרוי "ההול המואר" […] על אף חולצת החג והכיפה הנדירה כל כך שעל ראשו – פניו עצובים מאוד.

בחדר הסמוך, המכונה "הסלון", על הספה הנפתחת למיטה כפולה, יושבים שני ילדיו – אחי הבכור ואני. אמי, בפרצוף מאשים, מדלגת בין השולחן שבהול לכורסתה שבסלון הממוקמת מול טלוויזיית הגרונדינג. אחי, בן 14, נמצא בעיצומו של המרד בהוריו, ונלחם במה שהוא מכנה צביעות וכפייה דתית. בהתאם לכך הודיע כבר שבוע לפני החג שאין לו שום כוונה לשבת ליד כל שולחן חג שבו ייאמרו מלותיו של טקסט יהודי כלשהו. אני, בת עשר, חסידה שוטה שלו, ממלאת את הוראותיו.

זו הסיבה שבאותה שנה נאלצו הורי לסרב להזמנה הקבועה להצטרף לארוחת החג אצל הדודים בקיבוץ, וגם את פניהם של סבי וסבתי שחפצו להצטרף לבתם בחג השיבו ריקם, והנה אנו כולנו כאן, בדירתנו שבשיכון עובדי העירייה, מטעמי עיקרון שעליו הכריז פנאט אנטי דתי ומאוד כריזמטי בן 14, הופכים את חגו של אבינו, נצר למשפחה חרדית, לאסון מוחלט. […]

ההתחמקות מחגים בחיק המשפחה הפכה לספורט אצלי ואצל חברי, ופעם אחת אפילו ערכתי סעודת חג מרובת משתתפים לכל חברי שכמוני, תוך שימוש במניפולציות או סתם שקרים גסים, התחמקו מהצורך לחגוג בחיק משפחתם והכריזו על עצמם כעל "יתומים מתוך בחירה". חשבנו שאנחנו מקוריים, שנונים וגם נאמנים לעצמנו. לא באמת תפסתי שיום אחד יהיה מאוחר מדי.

כולם ימותו, אבל אף אחד לא באמת מאמין שההורים שלו, יסודות העולם שהיו גלויים לפניו כשהגיח אליו, הם בני חלוף. אף אחד גם לא יכול לשער תחושת יתמות מהי לפני שהוא מתייתם באמת, בכל גיל שהוא ("עונת היתמות", נרי ליבנה, 'הארץ').

את התופעה הזו מסכמת הפסיכולוגית היהודייה מלוס אנג'לס וונדי מוגל בספרה 'ברכתה של ברך חשופה' (Wendy Mogel, The Blessing of a Skinned Knee, 2001). הספר עוסק בילדה הנוהגת בדרך של זלזול בקרובי משפחתה המבוגרים, אך הוריה, יוצאי מרד שנות השישים בארה"ב המצטערים על כך, אינם מוכנים לעוצרה. "מחשבותיי חזרו לכפתורי המחאה ולחולצות הטריקו שהיה כתוב עליהם 'העמידו בסימן שאלה את הסמכות' (question authority), של שנות השישים וראשית שנות השבעים", כותבת מוגל. "אל תסמכו על איש מעבר לגיל 30".

לתופעה זו מוסיף הסוציולוג האמריקני כריסטופר לאש הסבר בספרו 'מקלט בעולם חסר לב' Haven in a Heartless World, Christipher Lasch, 1977)). ההפרדה בין סמכות ואהבה ביחסים בין הורים וילדים בוגרים, הוא סבור, הביאה לכך שהורים החלו לקבל את "היותם מיותרים בעדינות מרבית […] הורים הופכים ל'חלק מעבר שאבד עליו הכלח'". 

עניין של כבוד

האם השוליות – עד כדי התבטלות – של מעמד ברכת ההורים בערב יום הכיפורים נובעת מהמרד בסמכות שהפך את כולנו למתבגרים מתוך החשש להיות מבוגרים? מה נדרש על מנת שהורים וסבים יפרשו את חופת תקוותיהם וחלומותיהם על הדור הצעיר ויאצילו עליהם ברכות? המסורת היהודית מלמדת שנדרשת פנייה של הדור הצעיר לקבל את הברכה.

הגם שבמדרשים מזוהה עשו עם אדום ועם רומי ומתואר כ"שונא לישראל", דווקא דמותו היא שהייתה למופת לערך של כיבוד אב ואם. ספר בראשית אינו מיחס לעשו תכונות של אכזריות וערמומיות ועם זאת הוא מלמדנו כי גם ללא נטילת הבכורה לא היה עשו כשיר להנהיג את הנתיב הדתי-מונותיאיסטי המצריך עמידה איתנה בפני לחץ חברתי בלתי פוסק לעבוד עבודה זרה בכל דור מחדש. יעקב אבינו התברך בכוח זה ועל כן ירש את הבכורה. ואולם, לשיטת חז"ל בכל הנוגע לכיבוד אב ואם לא היה אח ורע לעשו; הוא האדם שלימדנו מה פשר הידור מצוות כיבוד אב ואם. המדרש הבא מן התנחומא מתאר זאת כדלקמן:

בוא וראה מצוות כיבוד אב ואם כמה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, בין צדיק בין רשע. מנלן? מעשו הרשע, על שכבד את אביו נתן לו הקדוש ברוך הוא את כל הכבוד הזה […] אימתי, בשעה שבירך יצחק את יעקב, שנאמר וישא עשו קולו ויבך […] ומה אם רשע זה על שכבד את אביו מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, המכבד את אבותיו ועושה מצוות אחרות, על אחת כמה וכמה (תנחומא, קדושים, טו). 

ועל כך כתב הסופר ש"י עגנון:

לעולם ישתדל אדם ויתעקש שיהיו אביו ואמו מברכין אותו בכל שכן בערב יום הכיפורים. בוא וראה בשכר צעקה שצעק עשו ברכני גם אני אבי, שלוה נתן לו הקדוש ברוך הוא.

עם פרוס השנה החדשה נותרים אנו עם השאלה האם נשכיל גם אנו להאציל את ברכותינו האישיות על ילדינו – ובמקרה שהורינו עודם בחיים, האם נרהיב עוז לבקש מהם את ברכותיהם-הם בטרם יפריד המוות בינינו – כחוט מקשר ומחבר בין הדורות, השוזר אותנו כולנו ליריעה אנושית יהודית אחת? 

ד"ר עינת רמון היא יוזמת ומדריכה בתוכנית "מרפא" לתמיכה רוחנית ומורשת ישראל במכון שכטר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: