הנביא שהרים את נס המרד / יהודה טאובמן

 

קריאה זהירה בספר יונה מלמדת כי מוקד סיפור איננו בתשובת נינוה אלא בסירובו האמיץ של הנביא להיכנע לתכתיביו של א-לוהים השוללים את חירותו

גוסטב דורה, יונה הנביא, המאה ה-19

 

תעלומה היסטורית אופפת את הפטרת מנחה של יום הכיפורים. סיפורו הפנטסטי והמרתק של יונה, הנקרא כולו בהפטרה, מאפיל על הקריאה בתורה הן באורכו והן בדמות המצויה במרכזו. מי הוא שהחליט להציב את סיפורו של יונה ברגעים האחרונים שלפני תפילת נעילה, ומדוע? לדעתי נביא "קטן" ואנונימי זה, הנזכר בפסוק אחד בתנ"ך מלבד בספרו שלו, הוא לדעתי גדול הנביאים או לכל הפחות 'גדול הנביאים המתמרדים'. בקריאה אחרת, שתוצע כאן, יונה דווקא מציב סימן שאלה על כשירותם של שאר הנביאים לתפקידם.

בריחה

שאלה קבועה מנקרת במוחו של כל קורא ושומע מדי שנה בשנה: האם ייתכן שא-לוהים לא מצא בכל ישראל מישהו קצת יותר מוצלח מיונה? מישהו קצת יותר נלהב ואקטיבי? פחות נרגן, פחות מיזנטרופ ויותר קואופרטיבי? ושאלה נוספת: למה אנחנו מקבלים את כל הסיפור הזה? הרי אם מטרת הספר היא, כמקובל לחשוב, תשובת נינוה (ומדובר בהפטרה, שהיא לרוב קצרה) – אז למה לא לקרוא רק את החלק השני – יונה הולך לנינוה, מחולל שם תשובה פלאית ושלום על ישראל, או על נינוה?!

אלא ששתי השאלות כרוכות זו בזו. התשובה מתחילה בהבנה העקרונית כי גיבור הסיפור הוא יונה, לטוב ולרע, ועל כן הסיפור הוא יונה ולא נינוה. ומכאן נותרת במלוא חריפותה השאלה על התנהגותו ואופיו של יונה כנביא.

התשובה שמוצעת כאן רואה ביונה פורץ דרך. נביא שהפך את המאבק בא-ל לדרך חיים, האיש שהעניק משמעות חדשה ומהפכנית למושג "יראת ה'". על מנת להבין את פעולתו של יונה לעומק יש לעבור את הסיפור לאורכו ולבחון את התנהגותו של יונה במצבים השונים.

א-לוהים פונה אל יונה בתביעה "קום לך", ויונה אכן קם כמצווה עליו, אך בורח. צריך לקרוא עוד פעם כדי להאמין. נביאים אחרים מוחים, מתמרמרים, מנסים לרפות את ידי הא-ל, ממעיטים בערך עצמם, מנסים להשתמט אך משתפים פעולה בהמשך או הופכים לשליחים מסורים לבסוף. לעומת כל אלה, יונה בפעולתו הראשונה בספר, כבר בפסוק השני, מציג דפוס חדש – בריחה. בריחה שהיא ירידה לצורך ירידה. יורד ליפו ויורד לאונייה ובהמשך עם תחילת הסערה יֵרד עוד יותר לתחתית האונייה.

הים סוער, כולם פועלים בתזזית להציל את עצמם ואת אונייתם ויונה יורד לירכתיים ונרדם. רב החובל, כידוע, פונה אליו באותה פנייה כמו א-לוהים: "קום קרא אל א-להיך…". בתמימותו הוא סבור, כמונו, שכך נוהג כל מאמין כשהוא במצוקה. אבל יונה שכבר יודע כי בשלו הסער והפרץ מסרב. 'אני', מודיע יונה בדרכו הפאסיבית, 'בעיצומו של מאבק מיתולוגי. הא-ל מגייס נגדי את כל הים ואני מגייס את כל תעצומות נפשי. גם אם יש תכנית א-לוהית – האדם איננו פיון. אין בי כוח לשנות את המציאות, אך יש בי העוז שלא לשתף פעולה ושלא לקיים את חלקי'.

יראה

יונה מממש את חירותו כאדם ומוכן לשלם על כך מחיר כבד. יונה, ולכך יש לשים לב, עושה הכול על מנת לחמוק משליחותו אך אינו עושה מאום על מנת לחמוק מהתשלום שיגבה ממנו הא-ל על מרדנותו. וכשהמלחים מבצעים בייאושם הגרלה, שגם בה כמובן מתערב הא-ל, השולט בכל חלקי העולם ובכל רובדי המציאות (חוץ מבלבו של איש אחד חרד ואמיץ), נופל הגורל על יונה. המלחים מתפנים לחקור את האשם ולנוכח שאלותיהם ומן הסתם גם האשמותיהם יוצא יונה בהצהרה שמהווה את גולת הכותרת של כל הספר:

עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה!

החצי הקצר במשפט מוקדש לתיאור עצמו וחציו מוקדש לתיאור הא-ל. אני עברי ואני גאה בכך! לא קיימת סיטואציה יותר מדויקת מזו לדרוש את שאמר רבי יהודה על אברהם אבינו "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ב"ר מב, ח). איש המרידה הבודד ניצב כאן מול כל אחיו בני האנוש, מול הטבע המאיים על חייו, ומעל לכול – מול הא-ל שנמצא ביבשה באוויר ובים, הא-ל שאותו הוא ירא.  

תוך שהשתמש יונה בכל המילים המוכרות לכל קורא תנ"ך, על העברים ועל הא-לוהים, הוא הציב את פשר חייו באור אחר והעניק מובן חדש ועמוק ליראה. יראה היא לעתים סרבנות עד מוות!

בעיצובו האירוני המדויק של הסיפור, המלחים השומעים יראים מיד 'יראה גדולה' פעמיים: פעם במענה ליונה ופעם נוספת כעבור שבעה פסוקים. לנוכח יראתם הבנאלית והרגילה עומד הקורא ומשתאה איך מגדיר עצמו יונה כירא א-לוהים כשהוא עושה ההיפך מהמצווה עליו?

אך יונה אומר 'אני מכיר את הא-ל ואת יכולותיו, ידעתי כל זאת עוד מראש, אלא שיראה אמיתית אין פירושה צייתנות מוחלטת'. המסר הזה יחזור ויתחזק בכל מפגשיו הבאים של יונה עם דמויות, יצורים, ישויות וצמחים, מדג ותולעת ועד קיקיון, מתושבי נינוה ועד רוח הקדים. כולם יצייתו לא-ל בצורה מושלמת כמעין תמונת ראי הפוכה ליונה ש'יראתו', שבאה עם היכרותו את הא-ל, גורמת לו לסרבנות מושלמת ומעוררת פליאה. המלחים המוסריים שאינם מסוגלים בתחילה להשליך את יונה לים לומדים מיונה איך נאבקים בא-ל ומנסים לשוב לחוף, אך הדרך חזרה חסומה, ויונה שהציע את הפתרון כבר לפני כן מוטל אל הים.

סירוב

יעברו עוד שלושה ימים בצינוק עד שיישבר יונה. בחושך, בלב ים, בבטן הדג או הדגה, מבודד מהעולם, מאנשים ומהא-ל, מתפלל יונה אל א-לוהיו תוך תיאור מצוקתו. אך יש לשים לב; חרטה אין כאן. גם תחושת חטא והבטחה לשיפור דרכו לא תמצאו. גם מתוך מצוקתו מחבר יונה תפילה (או בוחר מתהילים קטעי פסוקים) שתוכנה הוא: אני שמרתי ושומר על האמונה וקורא ואקרא לך, גם אם מאסת בי – אוסיף להביט אליך, גם אם תגרשני לא אגורש (לא כמו אדם וקין אחרי שחטאו). הקשר בין יונה לבין הא-ל דו סטרי גם כשאחד הצדדים מתנכר. התפילה פועלת את פעולתה ויונה אחרי שהות קצרה מוקא אל החוף.

בפרק ג', הקצר מבין פרקי הספר, מתרחש שיתוף הפעולה בין הא-ל, יונה ונינוה. מהירות תשובתה של העיר חוזרת ומבהירה לקורא שנינוה היא רק הרקע לסיפור עצמו, שהוא כאמור המאבק בין יונה לא-להים. משוואת ביניים של הישויות מציגה את התמונה הבאה: בצד אחד ניצבים השמים, הארץ, הים, הדגים, המלחים, שתים עשרה ריבוא אדם, בקר, צאן וא-לוהים אחד, ואילו מהעבר האחר עומד בבדידותו יונה העברי.

כזכור, בפרק א' ביקש יונה מהמלחים שישליכוהו אל מותו בים הסוער או לזרועות הא-ל, אבל עכשיו הוא עולה מדרגה ומבקש מפורשות מהא-ל שייקח את חייו כי טוב מותו מחייו. כבר נתקלנו בנביאים, ממשה ועד אליהו וירמיהו, שביקשו את נפשם למות אך אף אחד לא ביקש זאת ברצינות ובהתמדה כמו יונה. לאור נחרצות זו למות ולא לשתף פעולה ראוי לנסות ולהבין את עמדתו העיקשת של יונה להיאבק בא-ל ובציוויו.

אם לכל היקום יש זכות ציות, הרי שצריכה להיות קיימת גם זכות הסירוב. יונה, איש היראה הבודד, נלחם מלחמה חסרת סיכוי כנגד מכונה דורסנית שכל חלקיה פועלים במטרה אחת – לגרום לו לשתף פעולה. אלא שיונה מתעקש על כך שהציות חייב להיות זכות ולא חובה. לא תיתכן עבודת א-להים אמיתית אם היא מגובה בתגמול על קיומה או בסנקציה על אי קיומה! 'יראה', אומר יונה, 'אינה פחד ואינה רצון לשאת חן ואינה מחייבת שיתוף פעולה', וכך הוא מתמיד במאבקו ללא מורא ופחד בצורה מעוררת התפעלות, אלא שהמערכת שמולו אינה מרפה ומתעקשת לשבור את רוחו.

בפרק ד', בפעם הראשונה, חווה יונה רגש חיובי. כל כך דלה התמיכה בו וכל כך גורפת הבדידות עד שקיקיון הצומח מעל ראשו גורם לו 'שמחה גדולה'. סוף סוף חש יונה כי משהו בעולם, ואפילו יהא זה צמח רעיל, מפגין כלפיו יחס חיובי – להציל לו מרעתו. וכך ה'רעה הגדולה' שחש בהינצל נינוה מתחלפת ב'שמחה גדולה' על הקיקיון. אמנם כבר לפני כן היה לו צל מהסוכה שעשה לעצמו (שכן יונה אינו כה פאסיבי כמו שאנחנו נוטים לדמיין אותו). לאדם מורד ומיואש כל כך, גם צל קטן שניתן במתנה יכול לחמם את הלב ולקרר את הגוף התשוש מהחום. כך, לרגע אחד בודד, הרשה לעצמו יונה להיות תמים ולתת אמון בטבע או בא-ל, אך זה עלה לו ביוקר. כבר בבוקר שלמחרת נכזבה ההצלה – תולעת מכה את הקיקיון, השמש מכה על ראש יונה ורוח קדים חרישית מייבשת את רוחו ונפשו. יונה השבור מבקש את נפשו למות בשלישית וזוכה ל"דיאלוג" לגלגני מהא-ל שנועד להעמיד את היחסים ביניהם על מקומם. 'אני השואל ואני העונה', אומר הא-ל, 'ובסופו של דבר אני הקובע'. האם למד יונה את הלקח? האם הפנים את המסר? ייתכן.

אבל האם רק אני מדמיין את יונה מתאושש מחומו ומשיב לא-לוהים בטענות נוספות? לעולם לא נדע. הספר מסתיים או נקטע, והתנ"ך כבר עובר למיכה. גם בחלק מבתי הכנסת חשו כי חסר מימד של סיכום חיובי לסיפור והזעיקו את סוף ספר מיכה על מנת לחתום בו את ספר יונה שככל הנראה לא היה מספיק חינוכי לטעמם.

הפיכה

על מה ולמה נלחם יונה את המלחמה ההירואית הזו שהייתה אבודה מראש? לשם מי או מה השליך את נפשו מנגד? תשובה אחת "פטריוטית" תהיה: נינוה היא בירת אשור שכידוע בעוד כמה שנים תגלה לנצח את ממלכת ישראל שבה נתנבא יונה (ע"פ מלכים ב' יד, כה). אלא שיונה בהסבירו את בריחתו אינו מעלה את הנימוק הזה. בנוסף לכך, המאבק בין יונה לבין הא-ל נמשך עוד הרבה (פרק שלם) אחרי שבוטל גזר דינה של נינוה, וגם אין שום סיבה לספר את כל סיפור הגבורה של המלחים באונייה שכן הוא מיותר למאבק שבין נינוה, יונה והא-ל.

סיבת המרד של יונה תישאר תמיד עלומה וזה חלק מקסמו של הסיפור. אלא שנראה כי מאבקו של יונה הוא סביב ניסיונו הסיזיפי להעלות את האמונה ממישור היראה התועלתנית לדרגת היראה הטהורה. יונה נאבק על זכותו של בן אנוש להיאבק על עולמו, מחשבותיו וחירותו. כאמור, כל איתני הטבע – הים, השמש והרוח – סרים למרותו של הא-ל, כל יצורי הטבע ממונים ומבצעים את שליחותם, מדג ועד תולעת. יונה רואה סביבו את האנשים והם כולם חוששים מזעמו ומעונשו של הא-ל. הם מונעים מאמונה של פחד. החרטה והתשובה שלהם נובעות מחשש. הנביא, שעכשיו כבר מותר לנו לכנותו בהערכה הנביא המורד והאמיץ, נלחם על חירותו של האדם לעשות רע או טוב ולבחור את פעולותיו מתוך אוטונומיה. המלחים יראו מהא-לוהים כשהים סער ואנשי נינוה האמינו שעירם נהפכת. כתגובה, כולם שינו ממנהגם. אך לא כן יונה. הוא אי שלו של יציבות מרדנית לנוכח התנכלויות אינסופיות ולמול תהפוכות האופי האנושי. יונה הנביא, האמיץ מכולם, מוכן למות למען החירות גם אם חייו שווים כקליפת השום ומאבקו חסר תוחלת.

תמצית טענתו של יונה נמצאת בפסוק וחצי שבהם מתפלל יונה בפעם השנייה:

אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.

כראוי לנביא אמיתי ולהוגה מעמיק מתעמת יונה עם הא-ל תוך שהוא מזכיר את שני שיאי הקרבה התנ"כיים שבין אדם לא-לוהים, אלא שיונה משנה את משמעותם מן הקצה אל הקצה. השינוי הבולט הראשון הוא איזכור שלוש עשרה המידות שבהן מתאר הא-ל את עצמו למשה בנקרת הצור. יונה מצטט אותן ומשמיט את המלה "ואמת" המופיעה בפסוק המקורי. הוא טוען כי 'שלוש עשרה המידות' מרוקנות מתוכן כשאין בהן "אמת". כשאנשים מתחרטים מפחד העונש, אפשר להתייחס להתנהגותם ברחמים, בארך אפיים ובחסד, אך אמת אין כאן (מעניין לראות כי נחום בהמשך ישלים את מידות הנקמה על נינוה; ראה נחום א, ב-ג). הפכפכותו של האופי האנושי גוררת בעקבותיה את הפכפכותו של הא-ל והאמת נעדרת. כנגד זה מבהיר יונה בן אמיתי, איש האמת המוכה, לקורא ולא-לוהים, לאורך כל הספר, כי הפחד והעונש לא יסיטו אותו ממטרתו ומתפיסתו.

שיא נוסף של אמונה בתנ"ך נמצא בסיפור העקדה שמתחיל בבקשת הא-ל "קח נא את בנך…" ומסתיים באישור שניתן לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה…". יונה שהגדיר כבר לפני כן את עצמו כ"ירא", למרות שנהג בדרך הפוכה לצייתנותו של אברהם, מזכיר לנו כאן עוד את העקדה באמרו לא-לוהים "קח נא את נפשי…" – אני מוכן להיות הנעקד שלך תמורת היותך עקבי ולמען מתן חירות אמיתית לאדם שפירושה בחירה ללא סנקציה או תגמול. העקדה שלי, מציע יונה לא-ל, נועדה להפסיק את מודל הא-ל ההפכפך, המשחית, ההופך, המתנחם, המתחרט והמשתנה, ולהוות הזמנה לקפיצת מדרגה ולהפיכתו של הא-ל לא-לוהים של אנשים שהאמת נמצאת בליבם ובשמם, כמו "יונה בן אמיתי".

עברי אנכי

קצת אחרי משבר הצהרים, בחום היום של יום הכיפורים, רגע לפני תפילת נעילה, יכול המתפלל לקבל השראה מהנביא הקטן הגדול הזה ולבוא במצב תודעתי קצת פחות שפוף ולומר "עברי אנכי ואת א-להי השמים אני ירא"! לקחת דוגמה מהנביא היחיד שהתפלל פעמיים בתוך ארבעה פרקים קצרים. ירא, מאמין, אך לא צייתן נטול אופי. עמים שלמים יכלו להיות צייתנים וממושמעים, אבל אני חלק מעם מרדן שכל שיתוף פעולה שלו נעשה חרף הסתר פנים היסטורי, ועל אפו וחמתו של הא-ל.

 יונה, כמו אברהם בסדום, כמו משה בסיני, כמו איוב על פני ארבעים וקצת פרקיו וכמו שרידיו של עם שלם מרוסק ומצולק אחרי השואה, עומדים עם הא-ל אך גם לנגדו ומעניקים לאדם מישראל את רגעי האמונה והעוז שמהם הוא יכול להמשיך לצעוד אל תוך השנה הבאה או לפחות עד הנעילה הקרובה, ולצעוק מתוך חירות של קרבה ויראה 'ה' הוא הא-להים'.    

הכותב הוא ממקימי "רוח חדשה" – בית מדרש מעורב לבוגרי צבא בחיפה, מלמד ומנחה באלול ובמכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. צביבןאלכסנדר

    ליהודה.
    מאמרך מבריק.
    קולח, עם התחלה אמצע וסוף מעשי.
    נהניתי עד מאוד. משכנע בטיעוניו , מנומק ושלם.
    בתודה צבי מאלול פ'ח.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: