אמת מה נהדר היה כהן גדול / שמיר שיינטופ

 

הרב עטור בטלית, לבוש בבגדי לבן, מחזור שחור בלוי וישן בידו ועיניו מאירות כשני לפידים. זיכרונות מעבודתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל בתפילות הימים הנוראים

הרב אברהם שפירא עם הכותב

כשהתיישבתי לכתוב ולתאר את עבודת הכהן הגדול מאחיו, מורי ורבי הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל בתפילות הימים הנוראים, עלו במוחי כמה וכמה תמונות, אך לנגד עיניי ניצבה תמונה של ממש, תמונה ממוסגרת שניצבת בביתי, תמונה של הרב ממוצאי יום הכיפורים, עטור בטלית, לבוש בבגדי לבן, מחזור שחור בלוי וישן בידו, ופניו לבנות ומאירות, 'מראה כהן'. תמונה זו צולמה לאחר קידוש לבנה, כשבחורי הישיבה היו מתאספים סביב הרב לברך ולהתברך, מלווים אותו בשירה וריקודים, "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מן הקודש". לכאורה כדאי היה להתחיל לכתוב מן ההתחלה, והנה אני מתחיל דווקא מהסוף, אבל אותו מעמד מיוחד אכן נהדר היה, ממש ככהן גדול בצאתו מהקודש. אווירה מיוחדת, מעין השתקפות של העם המלווים את הכהן הגדול לאחר עבודת יום הכיפורים, ובת הקול מהדהדת באוזניהם "סלחתי".

כולו אומר כוונה

הד קולו של מרן מתנגן ועולה בכל עת שבה אני ניגש למחזור, ניגון מיוחד, ניגון של רגש, של חרדה – חרדת הדין. קולו זועק היה ומתחנן, מרעים ומבקש, קובל על הצרות, כביכול מתווכח עם קונו, כאותם 'אנשי אמנה' הבאים מכוח מעשיהם, עומדים בפרץ ודוחים את הגזרות. לעתים היה מזכיר את דברי ה'שיטה מקובצת' (ריש בבא קמא) שלפיהם דברי הנביאים מכונים 'דברי קבלה', על שם שהיו הנביאים קובלים בתפילתם על הצרות. נדמה שאף שהוא מן הפוסקים וראשי הישיבות, מכל מקום בחינה זו של 'מקובל' שילב בתפילתו.

כשהגעתי לישיבה, מקומו ליד עמוד החזן באותן שלוש תפילות שבהן עבר לפני התיבה היה ידוע ומפורסם לרוב באי בית המדרש. בודדים זכרו את קודמיו בעבודת הקודש זו, אף הם באים היו בכוח מעשיהם, הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין והרב מרדכי פרום זצ"ל. לנו הצעירים נדמה היה כאילו זהו הסדר וכך היא העבודה. וכי אפשר לה לעבודת כהן גדול שתיאמר על ידי מי שאינו כהן, על ידי מי שאינו גדול? כך הורגלנו, 'וכך היה מונה'. באזכרה שנערכה בישיבה במלאות שנה לפטירתו דיבר הרב יעקב אריאל על זיכרונותיו כתלמיד צעיר מתפילות הימים הנוראים בישיבה, זיכרונות שלפני שנות דור. אז ישבו בכותל המזרח הרצי"ה, הרב הנזיר והרב רענן, כשלפני העמוד ניגש הרב אריה לוין. התפילה התקיימה אז בחדר לא גדול בישיבת 'עץ חיים' (שכן בבית הרב, מקום משכנה של הישיבה, הייתה קביעות למניין של בעלי בתים). והנה, כשנכנס הרב שפירא, באותו מרץ ובאותה חיוניות שהיה ידוע בהם עד זקנה ושיבה, כל התפילה עברה לקצב אחר. קולו ותנועותיו, מראה פניו וההדגשות שהיה מדגיש, הורגשו בכל האולם הקטן.

כששמעתי את התיאור של הרב אריאל הכול היה ברור ומובן, חי ונושם. הרי כך היה הרב שפירא, כניסתו מעוררת רושם, הולך בצעד מהיר, לבוש בקיטל, אוחז ביד ימינו במחזור 'שערי רצון', ועיניו כשני לפידים. תפילתו הייתה בחיוניות ובערנות גדולה, תפילותיו בימי חול כבתפילת נעילה. לא היה מרים עיניו מן הסידור, גם לא בחזרת הש"ץ. בקטעים שבהם היה יושב, הייתה ישיבתו על כיסאו בדריכות, לא היה נשען על המשענת, אלא רכון קדימה כלפי הסידור או המחזור, אוחז בסטנדר שלפניו, וכולו אומר כוונה.

מחליף את בגדיו

לגבי הרב שפירא היה יום הכיפורים יום של עבודה ותפילה. מתאמץ היה בתפילתו. לא רק מאמץ רוחני עליון, אלא מאמץ פיזי של ממש. בני ביתו מספרים שכמה פעמים במהלך היום היה מחליף את כל בגדיו ואפילו את הקיטל, מרוב זיעה ממאמץ התפילה.

באחת השנים, במהלך עשרת ימי תשובה נפגשו כמה מתלמידי הרב שפירא עם הרב יצחק קוליץ, רבה הראשי של ירושלים, שאף הוא כמו הרב שפירא למד ב'ישיבת חברון'. תוך כדי השיחה סיפר להם הרב קוליץ של'צעירים' בישיבת חברון הייתה 'עבודה' מיוחדת בהפסקה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה ביום הכיפורים. מתיישבים היו 'הצעירים' כמה ספסלים מאחורי הרב שפירא, ופשוט מתבוננים בו, כיצד שולף הוא מן התא שלפניו מסכת יומא, וגומע במרץ, בקול ובמהירות בלתי נתפסת דפים שלמים מהסוגיות הסבוכות של עבודת הכהן הגדול. "ונשלמה פרים שפתינו" בעומק העיון. וכששמענו אנו את המעשה, הבנו למי ראוי לעמוד ולתאר את עבודת הכהן בתפילת המוסף.

שנים אחר כך, כשהיה הרב בשנותיו האחרונות ונבצר ממנו לעמוד במשך כל תפילת מוסף, נאלץ הרב, ונאלצנו אנו עִמו, לוותר על תפילתו המיוחדת במוספי ראש השנה ויום הכיפורים. בשנה הראשונה שבה הרב לא ניגש לתפילת מוסף, לאחר שהסתיימה התפילה ניגש הגבאי אליו לסכם איתו את השעה לתפילת מנחה. הגבאי בתמימות הציע הפסקה באורך שהיה מקובל כל שנה, אלא שהרב, שלראשונה מזה כמה שנים לא היה מותש בעצמו מתפילת מוסף, תמה בקול 'למה הבחורים צריכים הפסקה ביום כיפור, וכי הבחורים הולכים לישון?". באותה שנה שבה הפסיק לגשת לפני העמוד לתפילת מוסף, כשהוא כבר מתקרב לגיל תשעים, לא עשה לעצמו כל הנחה. למרות שסבל מכאב עז ברגלו, התאמץ ועמד כמעט בכל התפילות, והקל לעצמו לשבת כשהציבור שר קטעים שהחזן עתיד לחזור עליהם.

מכוח מאמץ זה, בסוף יום כיפור עלתה בידו סגולה. ברגע האחרון הרב ניגש בעצמו לתפילת נעילה, וכעין חשמל של התרגשות עבר בבית המדרש. הרב, שכהן היה, מוטרד היה טרדות של כהנים, חרד היה תמיד בתפילת נעילה מהשקיעה הממשמשת ובאה ומברכת הכהנים שמא תידחה. ולא שנדחתה אי פעם, אלא שאפשר שרק בשל חרדה זו לא נדחתה. בשנה זו, כשסיים תפילת עמידה של נעילה, הביט בשעונו ונלחץ מן השעה המאוחרת. מיד עקר את רגליו במהירות לעבר הכיור לנטילת ידיים לפני החזרה, ומני אז נשכח ממנו הכאב ברגלו, סגולה מיוחדת השייכת רק לכהן המוכרח בחרדה לברך את עמו ישראל באהבה.

לא אוהבים בינונים

הרגל זה שלא לעשות הנחות לעצמו ליווה את הרב כל חייו, ובמיוחד בימים הנוראים, שכן מרגלא בפומיה בשם הריטב"א שלמרות שבעצם אפשר היה לחמול על הבינונים כבר בראש השנה, מכל מקום ניתנו לנו עשרת ימי תשובה, 'כי בשמים לא אוהבים בינונים' ומעדיפים שהאדם יתאמץ ולא יישאר בינוני.

זכורני, בשנה האחרונה לחייו, שבועיים לפני פטירתו, הרב היה חולה בביתו ולא היה בידו לבוא להתפלל בישיבה. כל חייו הקפיד על תפילה בימים נוראים בישיבה, והיה מזכיר כי פעם אחת לפני עשרות שנים נענה לבקשת אחיו והלך לשמוע אותו בתפילת מנחה של ראש השנה, והיה מתאונן על כך, 'עדיין תפילה זו חסרה לי'. גם בשנה זו היפך באפשרויות לבוא כך או אחרת. למעשה, בקושי רב עלה בידו לבוא לתפילת הלילה הראשון של ראש השנה בישיבה, אך בשאר הימים התפלל מניין מצומצם בביתו. זכיתי ונתבקשתי לעבור לפני התיבה בתפילת שחרית בביתו של הרב. ומחזה מופלא נגלה לעיניי – אחרי שסיים הרב תפילת לחש וצעד לאחוריו שלוש פסיעות, נשאר עומד על עומדו. בניו סימנו לו שיחזור לשבת במקומו ליד השולחן, והוא מסרב; הרי לא עוזבים את המקום עד שהחזן מגיע לקדושה. בקושי רב התיישב על הכיסא שלא ליד השולחן, מבלי ללכת למקום אחר. הוא החזיק את המחזור קרוב אליו, והמשיך לעקוב כפי שהיה עוקב כל ימיו. הקושי היה ניכר ונשימותיו היו כבדות מרוב מאמץ, אך הוא בשלו, במאמץ עילאי, מבלי לשנות מהרגליו דבר.

מי שזכה לראות את הרב בתפילתו, מי ששמע את קולו המתחטא בתפילת 'הנני העני ממעש', מי שהרגיש עד כמה היה 'נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל', יודע עד כמה חסרה תפילתנו, וכמה עלינו להתאמץ להשלים ולו במעט את מה שהיה בידינו.

  שמיר שיינטופ הוא אברך בישיבת 'מרכז הרב'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: