בשפה אחרת / זאב שביידל (ספטמבר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

אלה הרעיונות, טמבל!

תפיסת 'התנגשות הציוויליזציות' מבלבלת את המערב ומונעת ממנו לראות שאת האסלאמיזם מניעה דווקא אידיאולוגיה סדורה, מהסוג המוכר כל כך במערב

נושא מרכזי בכותרות ספטמבר הוא ציון עשור לאסון התאומים והפקת הלקחים ממנו. רשימתו של פול ברמן ב'ניו רפבליק' עוסקת בבחינת ההיבטים הרעיוניים של ההתמודדות עם האסון. ברמן עצמו הוא דמות ייחודית בעולם הפרשנים האמריקאי, בשל היותו ליברל שלאחר אסון התאומים תמך תמיכה נלהבת בפלישה לעיראק והפך בן לילה ל"נץ טורף" מבחינת מדיניות חוץ. רבים מקוראיו הרימו אז גבות. כיום, עשור מאוחר יותר, ברמן מנסה לארגן את דעותיו על הטרור העולמי ואל קעידה לכדי מסד רעיוני אחיד.

בניגוד לחלק מהחוקרים, הרואים באסון התאומים התנגשות בין הציווילזציה הנוצרית לזו המוסלמית, ברמן מדבר על התנגשות בין טרור לליבראליזם. מבחינה זו, אין בתנועות האסלאמיות העכשוויות חידוש. הליבראליזם, כלומר צורת משטר המעודדת את האזרחים לבחור את הבחירות שלהם ולחשוב בשביל עצמם, תמיד היווה איום בעיני רבים, שניסו להתארגן לקבוצות פוליטיות –  בשמאל וגם בימין – שמנסות להשיב על כנו סדר פוליטי אוטופי כלשהו מן העבר או מן העתיד. אירופה של שנות השלושים במאה שעברה היא זו שקמה לתחייה כעת במזרח התיכון. לכן גם, לדעתו של ברמן, שורשי הקיצוניות המוסלמית אינם נמצאים במדרסות האיסלאמיות של קהיר או פינג'אב, אלא דווקא בבתי הספר לרפואה של אוניברסיטאות יוקרתיות באירופה. משם שואבים הארגונים המוסלמים הקיצוניים את כוח האדם המשמעותי שלהם. הדבר הזה לא נלקח בחשבון ע"י כוחות ארה"ב שפעלו בעיראק ובאפגניסטן, מתוך הנחה שמקור הסכסוך נמצא עמוק בלב הטריטוריה האיסלאמית.

עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות לדעתו של ברמן הן שלא מדובר באנשים אטומים לגמרי שלא ניתן לנהל איתם דיאלוג, כביכול בני תרבות אחרת לגמרי ומנטאליות שונה באופן מהותי. להיפך, אלו אנשים שמזה זמן מנהלים בינם לבין עצמם שיח משמעותי ואינטנסיבי עם הליבראליות המערבית, גם אם מתוך כוונה להוכיח את נחיתותה. וכך ייתכן שיום אחד יקרה לתנועות האסלאמיות מה שקרה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית- שהייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה בעולם המערבי ונהנתה מתמיכה רחבה. יום אחד היא החליטה לנתק את עצמה מהטבור של ברית המועצות ולהתכחש לאידיאולוגיה הקומוניסטית, והפכה לתנועה סוציאל-דמוקרטית. קבוצות השוליים הרדיקליים שהתפלגו ממנה מצאו את עצמם עדיין עם אמצעי לחימה, אך ללא אידיאולוגיה מאחדת.

טענתו המרכזית של ברמן היא שכשאנו מדברים על האסלאמיזם הקיצוני, מדובר לא בדת האסלאם ואף לא בקבוצת בריונים עם כאפיות, אלא בתנועה רעיונית. הוא דוחה בתוקף את הטענות שמדובר בארגון הצומח בטבעיות מתוך התנאים הכלכליים-חברתיים במזרח התיכון. מדובר בתנועות שהמנהיגים שלהם יושבים ומגבשים משנה רעיונית סדורה שמושכת את תומכיהם לשדה הקרב. חשוב אפוא שאנשים מן האופוזיציה לאותן תנועות יגבשו משנות רעיוניות סדורות משלהם, ולא יתייאשו מראש מהיכולת להשפיע 'מבחוץ' על המרחב האסלאמי – והאירועים של החודשים האחרונים במדינות ערב, בו אנשים יוצאים לרחובות ומפילים משטרים רודניים, יוכיחו.

ברמן מסיים בתקווה שמנתחי המדיניות יצליחו לראות מבעד המשקפיים המטריאליסטיות גם את כוחן של הרעיונות בעיצוב עולמנו.

 ————————————————————————————————

שהיד? לא תודה

אילו יותר מוסלמים היו נכונים להתגייס למלחמת הקודש, היינו רואים פיגועים לאין ספור בכל הערים במערב. אבל הם לא

ועוד קצת על טרור. רשימתו של הסוציולוג צ'ארלס קורצמן ב'פוריין פוליסי' עוסקת אף היא בטרור, אלא שלמחבר יש נגיעה אישית מסוימת לעניין. בשנת 2006, באוניברסיטה של צפון קרוליינה, בה קורצמן מרצה, סטודנט בשם מוחמד טאהרי-אזאר ניסה לבצע פיגוע דריסה, שהסתיים ממש מתחת לחלון משרדו. הדבר דרבן את קורצמן להתעמק בסוגיות הקשורות לסוציולוגיה של טרור וספציפית לשאלה של גיוס מצטרפים חדשים לשורות המתאבדים.

גם קורצמן נושא בחיקו חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות הן שכיום ביצוע של פיגוע התאבדות הוא משימה קלה וזמינה לכל דורש, שאינה מצריכה כל הכנה מיוחדת או ציוד מתוחכם. באתרי האינטרנט של ארגוני הטרור ניתן למצוא רשימות של "14 צורות פיגוע שכל אחד יכול לעשות בבית", שכוללות דריסת עוברי אורח והצתה של מקומות מגורים או מעונות. טאהרי-אזאזר היה אדם פרטי ששעה לעצתם: הוא לא השתייך לשום ארגון טרור ולא עבר אימונים במחנה באפגניסטן. למעשה, הוא קרא את הקוראן רק בתרגומים כי לא ידע ערבית ובמיילים שלו רשם (באנגלית) את שמו של ארגון אל-קעידה עם שגיאות כתיב. מדובר באדם שהיה מוכן למות למען אידיאולוגיה שהוא בקושי הבין בה משהו. מובן שאין לאיש שליטה שעוד אדם כזה יופיע בכל רגע נתון בכל קמפוס בארה"ב או בעולם.

מדוע מוסלמים קיצוניים לא מבצעים פיגועי התאבדות מדי יום ביומו? השאלה הזו עוברת כחוט השני בדרשות חוצבות הלהבות של רבים ממנהיגי ארגוני הטרור- הם נואשים מהעובדה שחלק מזערי בלבד מאחיהם המוסלמים מוכנים באמת ליטול נשק לידיהם על מנת להילחם בכופרים. ככל שמחשבים את המספר הריאלי של המתאבדים הפוטנציאליים או לוחמי אללה שאכן מוכנים להקריב את עצמם על מזבח האסלאם – מגיעים למספרים של עשרות או אולי מאות אלפים בעשורים האחרונים. אלה כמובן מספרים מדאיגים, אך הם מעידים על כך שיותר מ-99% מהמוסלמים אינם שותפים למאבק. לפי חישובים של קורצמן עצמו, ב-25 השנים האחרונות, ארגוני הטרור הצליחו לגייס פחות מאחד מתוך 15 אלף מוסלמים ומאז אסון התאומים- פחות מאחד מתוך מאה אלף. מספר המשתתפים בפיגוע התאומים היה 19, כי לפי הודעתם של ראשי הארגון הם לא הצליחו לגייס יותר אנשים מתאימים למשימה.

קורצמן מונה מספר סיבות לכך: רוב המוסלמים מסתייגים מטרור וגם אלו שלא, רחוקים מנכונות להקרבה אישית משמעותית. בנוסף, ארגוני הטרור נוטים להיות מסוכסכים ביניהם, וכן אלימים כלפי תנועות אסלאמיות מתונות יותר, וככל שיותר מוסלמים הופכים לקורבנות של אלימות מוסלמית, יותר מוסלמים גם מסתייגים ממנה ומארגונים אלו. הנה: לאחר פיצוץ של בית קפה בקזבלנקה, שיעורי התמיכה באל קעידה במרוקו צנחו במחצית.

 ————————————————————————————————

והיה אחרי הפוסט

הריקות של הבשורה הפוסט-מודרנית הביאה את הזרם הזה אל סופו, שאלמלא כן הוא היה מביא לקיצוניות שמרנית, ולעולם שיש בו רק אינטרסים כלכליים

כותרת יומרנית של אדוארד דוקס (Docx) ב'פרוספקט' הבריטי מבשרת לנו – לא פחות ולא יותר – על סיומו של העידן הפוסט מודרני. תרשמו ביומן את התאריך: 24 לספטמבר 2011. ביום הזה נפתחת במוזיאון לאומנות ויקטוריה ואלברט בלונדון תערוכה ששמה: "פוסט מודרניזם: סגנון וחתרנות, 1970- 1990". שני תאריכים. רק התחלנו לדבר על זה וכבר נגמר.

בנימה רצינית יותר, דוקס מנסה להבין את מקומו של הפוסט מודרניזם בתרבות העכשווית – כמו גם את הסיבות שהביאו אל מה שהוא רואה כסופו. דוקס פותח בהשוואה של הפוסט מודרניזם לזרם המודרניסטי שקדם לו. ובכן- מה אפיין את המודרניזם באמנות? התכנון, ההיררכיה והמיומנות, בעוד שאמנים פוסט מודרניים נטו לאקראיות, אנארכיה וחזרתיות. במקום עומק ומטפיזיקה באו שטחיות ואירוניה. במקום צורניות (פורמליזם) הגיע פירוק (דה קונסטרוקציה). ובעיקר – באה הפרובוקציה, התגרות מכוונת על ידי ערבוב סגנונות.

שני הדברים החשובים ביותר בפילוסופיה הפוסט מודרנית הן, לדעתו של דוקס, הביקורת על הסדר החברתי השולט והתובנה לגבי הבניית הזהות. ביקורת זו אפשרה לנו הבנה של קבוצות מיעוט שונות שעד עתה קולן לא נשמע או לא נשמע בבירור במרחב הציבורי ותרם לכך שכיום החברה בה אנו חיים שוויונית יותר. מובן שאיש לא יאמר מילה רעה על כך.

ההבנה לגבי הבניית הזהות שינתה את כל התפיסה העצמית שלנו. הפוסט מודרניות עקרה את ההבנה העצמית להבנת ההבניה העצמית – אני מובנה משמע אני קיים. אם כן, מה קרה לתפיסה עצמה והאם נכון היא הגיעה אל קיצה?

לאו דווקא. פשוט היום אנחנו לומדים לתת מקום לתפיסה הפוסט מודרנית מבלי להיות נשלטים על ידה. כולנו הושפענו ממנה, אבל ההשפעה הזו אין פירושה מונופול רעיוני, ורובנו לומדים בהדרגה לחיות בעולם של שתי אמיתות משלימות- האחת היא שאף מערכת משמעויות אינה אמת מוחלטת והשנייה היא שעלינו עדיין לשאוף לאמת דרך מערכת מושגים משמעותית עבורנו.

לדעתו של דוקס הדבר קורה כתוצאה מכך שלאחר קריסת הקומוניזם, מערכת הערכים היחידה שנשארה היא מערכת של קפיטליזם, אותה הפוסט-מודרניות תוקפת בכלים של אירוניה והטלת ספק בכול. כתוצאה מכך, הציבור אכן נוהג להטיל ספק בכל דבר. הכוח היחיד שנשאר פעיל במצב הזה הוא כוחו של השוק החופשי, שמסגל את עצמו לכל מצב. לכן הגענו למצב שבו הויכוח על ערכה האמנותי של היצירה הנו חסר משמעות והדבר היחיד שלגיטימי להגיד זה שיצירה מכרה מיליון עותקים. הנה כך, בניגוד לכוונתו, הפוסטמודרניזם העניק לקפיטליזם את ניצחונו הסופי.

אותה תוצאה אירונית ניכרת גם בפוליטיקה- מכיוון שאיננו יכולים לנקוט כל עמדה או דעה כעדיפה על דעה אחרת, הרי שהדבר היחיד האפשרי – כדי שלא להתפרק לאנרכיה – הוא לשמור של הסדר הקיים, כלומר לשמרנות בצורתה הקיצונית. וכאן הפרדוקס: בני אדם אינם רוצים עולם שיש בו רק שוק, צרכנות וסדר ציבורי. הם רוצים אמנות. הם רוצים קשר אנושי.

הדור הפוסט מודרני התקומם נגד הניסיון לומר לו מה לעשות. הדור שלנו מתחיל להתקומם נגד זה שלא אומרים לו מה לעשות. אולי נקרא לעידן התרבותי הבא "עידן האותנטיות".

 ————————————————————————————————

על שוטרים, גנבים ועניים

כיצד להסביר את הירידה בפשיעה בארצות הברית בעידן של משבר כלכלי? לאבי תיאוריית ה'חלונות המנופצים' יש כמה תשובות מעוררות מחלוקת

חוקר המדיניות הציבורית הידוע והוותיק, ג'יימס וילסון, מקדיש את רשימתו ב'סיטי ז'ורנל' לסוגיה מרכזית בקרימינולוגיה- הקשר בין פשיעה לעוני. רבים נוטים להניח שעוני מוביל לפשיעה, ואף גוזרים על סמך זה המלצות למדיניות ציבורית: על מנת להילחם בפשיעה מן הראוי ליצור מקומות עבודה ולשפר את ההכנסה של האוכלוסייה. זו דעתו, למשל, של הכלכלן חתן פרס הנובל גרי בקר.

אלא שהמשבר הכלכלי האחרון מערער את התיאוריה הזו. מאז 2008 מספר המובטלים בארה"ב הכפיל את עצמו- בעוד שיעורי הפשיעה נמצאים בירידה. לדעתו של וילסון, שהוא אחד מאבות של "תיאוריית החלונות השבורים" בקרימינולוגיה – הגורסת כי שמירה על סדר ציבורי תקין והפגנת נוכחות משטרתית בכל מקום מגבירה את הסדר הציבורי ומורידה את הפשיעה – הירידה בפשיעה היא תולדה של מספר גורמים. הרבה מאוד אנשים בארה"ב נמצאים בכלא, אומר וילסון, וזה שומר על הסדר, למרות שהרבה ליבראלים טובים מדוכאים מזה; שנית, ייתכן שקורבנות פשעים פוטנציאליים היום מגנים על עצמם טוב יותר; סיבה שלישית שניתן לתת לירידה לפשיעה היא הטקטיקה של פטרול משטרתי מתמיד באזורים מוכי פשע, וסיבה אחרונה היא ירידה משמעותית בצריכה הכבדה של קוקאין.

כאן וילסון מעיר שתי הערות שעלולות לגרום עילפון לחובבי תקינות פוליטית. הראשונה היא שהקבוצה הדומיננטית בעולם הפשע בארה"ב היא – עדיין – השחורים (ולא, הוא לא כותב "אפרו אמריקאים"). ברם, גם בקרבם חלה צניחה משמעותית בפשיעה הודות לכליאה מוגברת ונוכחות משטרתית. גם השחורים עצמם אומרים היום שהם מרגישים הרבה יותר בטוחים באזורים שלהם. וילסון גם מציין שכנראה רבים מהצעירים הפנימו רתיעה מנרקומניות, לאחר שראו את תוצאות השימוש המסיבי בקוקאין של דור ההורים.

ההערה השנייה של וילסון קשה עוד יותר לעיכול. בהתבסס על הכלכלנים סטיבן לויט וג'ון דונוחיו, וילסון טוען כי אחת הסיבות לצמצום הפשע בקרב השחורים בארה"ב הוא לגליזציה של ההפלות, המובילה להולדתם של פחות ילדים לתנאים סוציו אקונומיים קשים לכתחילה. נימוק כזה מפיו של וילסון, איש ימין שמרני המתנגד באופן מסורתי להפלות, הוא כשלעצמו מעניין ומלמד שחשוב לאתגר תקינות פוליטית בכל המחנות והזרמים.

אבל את ההשערה המאתגרת ביותר שלו וילסון שומר לסוף המאמר. ואולי, הוא כותב, הפשיעה בארה"ב לא עלתה למרות המשבר הכלכלי – אלא בגלל שנעשינו בני אדם טובים ותרבותיים יותר?

zeeviksh@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתשרי תשע"ב, 30.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באוקטובר 2011, ב-בשפה אחרת / זאב שביידל, גיליון האזינו תשע"ב - 738 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: