רב פעלים / הראל גורדין

 

מעמד הרבנים נשחק דווקא בעידן שבו אולי נדרש קולם יותר מכל. קובץ מאמרים בוחן ביסודיות את אתגרי המנהיגות הניצבים לפני הרב בזמננו. הרב הראל גורדין קורא לרבנות אמיצה, הנושאת עמה משמעות ובשורה חדשה

רבנות: האתגר, עורכים: ידידיה צ' שטרן ושוקי פרידמן; המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011, 2 כרכים, 1028 עמ'

בתקופה שבה החברה הישראלית תרה אחר דרכה בשאלות יסוד על אודות אופייה היהודי, משמעות הצדק ומקומו של האדם במדינת לאום יהודית, טבעי לדון באידיאל של מעצבי חברה ותרבות. העמדת הרבנות כנושא להגות ומחקר מעוררת עמה גם חשבון נפש וחשיבה להתוויית יעדים הולמים לדור. הדיון חשוב לא פחות לקהילות היהודיות שבגולה. אלו נשחקות תחת תרבות המטריאליזם הליברלי והן משוועות למנהיגים רוחניים שיחברום למקורות תרבותם בטרם, חלילה, ייטמעו בעמים. הנה כי כן, במציאות המורכבת של התקופה תפקידם של הנושאים את קול המסורת ומורשת היהדות חיוני ומאתגר במיוחד.

ברכה כפולה נושאת עמה אסופת המאמרים שלפנינו. שני הכרכים מקבצים כותבים מהשדה האקדמי והרבני שחברו יחדיו לרב שיח פורה ומעמיק על אודות תפקיד הרבנות ותרומתה. הספר, בעריכת ידידיה שטרן ושוקי פרידמן, מכיל שישה שערים מגוונים העוסקים ביחסי הרב והחברה והרב והקהילה, כמו גם ברבנות כמקצוע, הרב באספקלריה היסטורית, הרב והפסיקה, ובמודלים של רבנות. חשיבותו היא בעצם הנחת סוגיית הרבנות, שעד לא מכבר נהנתה מהטאבו של 'כלי קודש', על שולחן המנתחים תוך טיפול הגון בסוגיה ביושר ובכובד ראש, בשקיפות ובאומץ.

את הוצאת הספר יש לראות על רקע הסדקים שנפערים במעמד הרבנות עם התמעטות גדולי התורה של הדורות האחרונים ועליית דור ביניים של רבנים הנעדרים את גדולת רבותיהם. אנו עדים לצערנו להיחלשות העוצמה והיוקרה הרבנית, להתרחבותם של קיטובים אידיאולוגיים ולהתרחקות בין עולם הרבנות לבין חלקים רחבים בציבור הדתי. הדבר בולט במיוחד על רקע עליית שכבה של בוגרי ישיבות מלומדים שלא פנו לפעילות רבנית ומאכלסים את הקהילות השונות. חלקם מצוידים בידע תורני עשיר שמציב אותם כגורם תורני בולט בקהילה. אלה מאתגרים את הרב המקומי ולעתים אף עלולים להחליש את מעמדו בנוכחותם המפרה או בביקורתם. כאן יש לצרף את הניידות ואת זמינות הקשר עם רבנים מחוץ לקהילה – כפי שנידון במספר מאמרים באסופה – באמצעות עלונים, אתרי אינטרנט ותקשורת סלולרית. התוצאה המתקבלת היא זירת שוק רבנית תחרותית ונגישה, שהילת הקדושה וההערצה הוסרה מעליה.

נקודה בולטת שחוזרת על עצמה בספר במסגרת מיפוי תפקידי הרב היא הריבוי והגיוון של הציפיות הפרוסות בפני מנהיג הדת של הקהילה. כך למשל, מצפים ממנו להיות תלמיד חכם, מורה הוראה ופוסק הלכה, מופקד על החסד, דרשן צח לשון, עובד סוציאלי, מנהל שירותי דת, מלמד תורה, מארגן ומוביל אירועים ומנהיג ציבור, וזו רשימה חלקית. ממילא עולה השאלה כיצד ניתן להכשיר והיכן נמצא כאלה עילויים כול-יכולים.

הרב יעקב אריאל מציע למקד את עתיד הרבנות בדרג הקהילתי, כשעיקר תפקידו של הרב יהיה הרבצת תורה והדרכה תורנית וחברתית. שאר התפקידים יכולים לטעמו להיסמך על רבנים מחוץ לקהילה או לקבל העדפה מוחלשת. דא עקא, שדבריו נכונים לקהילה הומוגנית הרואה בתרומה המדוברת את העיקר וברב שזה עיקר עניינו. ומה יהיה על קהילות בעלות צרכים שונים? הרב ברנדס, הקשוב לשטח, מציע לקבל את ההנחה כי יחסי רב קהילה הינם יחסיים במהותם והם בעלי אופי חוזי כשקהילה בעלת צרכים מוגדרים מאמצת רב שימלא את צרכיה המבוקשים. שתי ההצעות הללו והצעות נוספות מהוות שיקוף של דפוסי רבנות קלאסיים המספקים את צרכיה המסורתיים של הקהילה. הן אינן מתמודדות עם היחלשות מעמדה של הרבנות שמצופה לגדלות תורנית ותרבותית ולרלוונטיות שלהן זקוקות קהילות רבות.

דגם מעורר מחשבה, המתגבר באופן עקיף על הדרישה הנזכרת, מוצע על ידי הרב ביגמן בקריאתו לשיתוף הקהילה בעיצוב חייה התורניים וההלכתיים. לדבריו, במקום לגבש ולהציע מענה "מבושל" וסגור, על הרב לפרוש את המקורות הנלמדים כמו גם את שיקוליו ההלכתיים בפני הקהל ולהפוך את חברי הקהילה לשותפים פעילים בעיצוב המסקנות התורניות. לגישתו רווחים גדולים: היא מערבת את הקהל, מחנכת לאחריות, מעודדת למידה, מעוררת דיאלוג למדני ואנושי, מעשירה בנקודות מבט חדשות, ומעלה את הסיכוי לקבלה של המסר ההלכתי והדתי על ידי הציבור. גם מעמדו של הרב זוכה להארה מיטיבה. חשיפת המקורות וניהול הדיון מחייבים הכנה וגיבוש חלופות מצד הרב. הם גם מחייבים ענווה, הקשבה, רגישות ושיקול דעת, ובנוסף הם מעלים את הסיכוי להגיע לחקר האמת תוך חיזוק המעורבות הקהילתית וקירוב הלבבות. התרומה של חברים שונים בקהילה יוצרת העמקה של השיח ושותפות של תורה. וכך בחשבון ארוך טווח הוויתור, לכאורה, על עמדת הסמכות של הרב, מפוצה בחיזוק עמדת הרועה הנאמן אשר מחובר לעולמם של חברי קהילתו. בהקשר זה נדמה שדווקא התמעטות גדולי הלכה סמכותיים סוללת את הדרך לפיתוח דרכי חשיבה תורנית יצירתיות ומעמיקות, בשל הצורך לשמוע מגוון דעות וביקורות ומתוך הרצון לחתור להסכמות ולאמת משכנעת ובהירה.

ואולם מעבר ליחסי הגומלין בין הרב לקהילה יש להעלות שאלה חשובה שלהפתעתי כמעט לא ניתנה עליה הדעת בספר, והיא מסלולי הלימוד וההכשרה הרבניים. האם די במסלול הישיבתי המקובל? האם מסלול לימודי ההלכה המקובל הוא הדרך הנכונה או שיש להתאים אותו ולצרף לו מסלולי העשרה תורניים אחרים?  ידידיה שטרן למשל מנסה לשרטט קווים לעיצוב הרבנות 'כמנהיגות רלוונטית', כפי שהוא מגדיר. לדבריו על הרבנים להתמחות בתחומי ידע ועשייה מוגדרים שיעצבו את הפרופיל הרבני הייחודי שלהם, כמו גם לעצב השקפת עולם מגובשת ומקיפה על המדינה, החילוניות והליברליות – על מנת להיות בני שיח מובילים במסגרת הוויית החיים המודרנית.

העיסוק בתפקיד הרבנות בכרך הראשון ממשיך בעיון מפרה בשער 'הרב והפסיקה' בכרך השני.  פסיקת הלכה היא לכאורה פרט משני בעשייה של הרב המודרני. ריבוי ספרי הסיכום המפורטים בתחומי ההלכה השונים והנגישות הקלה לידע ולמשיבים הופכים את תפקידו ההלכתי של רב הקהילה לקל יחסית.

ואולם, בהתבוננות מעמיקה נראה כי דווקא בדורנו, הרווי בנקודות השקה וקונפליקט בין עולם הערכים המסורתיים לבין ערכי התרבות הכללית וחיי המעשה, צפות שאלות עומק שמערערות על יציבותו של עולם ההלכה ומחייבות בירור והצדקה מחודשים נוכח הנגישות הגבוהה לביקורת. המציאות המתהווה משליכה באופן ישיר על מעמדם של רבנים בהתאם למסוגלותם להתמודד עם הנטל המתבקש. מי שחושב כי אתגר זה מונח בעיקר לפתחם של הרבנים המובילים, שהתמחותם בפסיקה ובהגות, אינו מדייק. למעשה רבני החזית המשרתים בקהילות נדרשים לשאלות מגוונות העולות מן השטח ולכן גם הם אינם פטורים מהעמקה בשאלות האקטואליות המונחות לפתחם. הם מצטרפים למעגל של מחנכים ואנשי הגות שאף הם חשופים למבוכת הדור ונדרשים למתן מענה.

כיוון התמודדות פופולרי ובעייתי נבחן למשל במאמרו של אביעד הכהן, הדן בפסיקה הווירטואלית באינטרנט. לדבריו, המהירות, הנגישות, התמציתיות והסגנון האידיאולוגי המרפרף והנעים, על אף יתרונותיהם הגלויים לעין, גובים מחיר של ממש. השואל האנונימי נעשה למדומיין חסר זהות, הפסיקה נוטה לכן לכלליות ולערפול ומאבדת את רגישותה המתחייבת, ולטווח הארוך נוצרת זילות של השיח ההלכתי אשר מרודד ומושטח לטובת ההמון הווירטואלי המיוצג על ידי השואל. רק לשם השוואה, ספרות השו"ת הקלאסית נכתבה בעיקרה עבור תלמידי חכמים ובעלי בתים מלומדים ולכן הדיונים לרוב מבוססים ומנומקים לעומקם. שאלות מן הסוג הנפוץ באינטרנט נשאלו ונענו בעבר בעיקר בעל פה לפי מידתו של השואל ומתוך כך אפשרו מגע חינוכי והוראתי אינטימי משמעותי יעיל ובונה אשר חסר במדיום הוירטואלי.

נשוב  לאתגר הפסיקה. ראויים לתשומת לב מאמריהם של דניאל שפרבר ואבי שגיא, הותיקים בחקר השיח ההלכתי. שפרבר ממשיך כאן את כתיבתו מהשנים האחרונות – שכוחה בבקיאותו הרבה – אשר קוראת ל'פסיקה ידידותית'. הוא אינו מסתפק באמירות כלליות וממחיש בדוגמאות את דרכי השימוש של פוסקים ב'כוח דהיתירא' כשהוא מבקש לשכנע כי ערכי מוסר ועקרונות כ'כבוד הבריות' 'דרכיה דרכי נעם' 'שעת הדחק' ו'חס הקב"ה על ממונם של ישראל' מהווים תדיר חלק אינטגרלי מקוד הפסיקה המסורתי והם מאפשרים במקרים רבים הכרעות רגישות ומקילות שתקרבנה את הציבור להלכה. שגיא מצידו מציע את ההבחנה בין פורמליזם לשיקול דעת בהשראת התיאוריה המשפטית. התפיסה הפורמלית, כפי שהוא מציג אותה, רואה בהלכה מערכת סגורה הפועלת באופן דדוקטיבי בהתאם להגיונה הפנימי. לעומתה, גישת שיקול הדעת המוצעת על ידו, חותרת תחת הסגירות והוודאות של הפורמליזם ומבטאת רגישות והתחשבות במציאות הכללית, בתרבות, ובכוחו הפרשני האוטונומי והיצירתי של הפוסק. לטענתו, הגישה הראשונה התבססה במיוחד בדורות האחרונים כתגובת נגד לחילון ולמודרנה, מתוך מטרה לבצר את חומות ההלכה ואת מעמדה כאמת קשיחה.

נדמה שהצגה זו של עולם ההלכה לוקה בפנייה לקצוות והיא מקבלת את השלמתה ממאמרו של שפרבר. המצוי בעולמה של הלכה יודע כי גם הפורמליסטים מפעילים שיקול דעת וגם הם רגישים לקורה במציאות. במקביל, גם אלו שאינם פורמליסטים אינם כופים ערכים מוסריים ותובנות תרבותיות החיצוניים בעיניהם על הטקסט. הפוסק הממוצע מנהל דו שיח פורה עם מקורותיו והוא מרסן את מידת התמרון שלו אשר מוגבלת לאור חינוכו המסורתי. עם זאת, כפי שהראה שפרבר, המסורת עצמה מכילה מגוון רחב של קולות מוסריים ומבחר של שיקולי מדיניות שמאפשרים פרשנות רחבה והפעלה עשירה של הקורפוס ההלכתי. במובן זה הבחנתו של שגיא חשובה ביותר, ואולם הכתובת אינה מצטמצמת לשולחנו של הפוסק והיא מקיפה את עולמו הרחב של בית המדרש. רק עיון למדני וביקורתי עמוק ופתוח במקורות ההלכה הוא שעשוי להעלות את מגוון הערכים והעקרונות הטמונים בם ואף לזרוע בהם תובנות חדשות. או אז ניתן יהיה להתוודע לרוחב עולמה של ההלכה ולפתיחותה לתובנות חדשות בבחינת 'קבל את האמת מפי מי שאמרה'.

זוהי משימה עצומה שמתדפקת בעוז על דלתות בית המדרש בדורות האחרונים. נדמה שחובה דתית היא לפתוח את הדלתות ולמלא מחדש את בית המדרש בעושרה החבוי של התורה. יש להיזהר מהחשש המשתק  מהתמודדות, מהרחבת מוטת הידע, ומהסיכוי להרחבת האמת והגדלת התורה. על מנת שהרב יהיה מנהיג לא די שיהיה צדיק וישר; לא די שימלא בטנו ש"ס ופוסקים; לא די שיתמסר לצאן מרעיתו באהבה וברגישות; עליו להביא משמעות ובשורה לחייהם הריאליים ולעולמם הדתי. עליו לצלול למעמקי התורה והחכמה ולתור בהתמדה ביושר ובעצמה אחר תורת האמת וקרבת האלוקים ולהציע אותם לדורו.

לסיכום, כוחה של האסופה הוא במאמץ ההגותי המשוקע בה יותר ממאמרי המחקר שפזורים בקרבה. תחושת המצוקה והנחיצות בשידוד מערכות בוקעים מכל פינה ונדמה ששותפים לה כמעט כל הכותבים. הפער בין השאלות המכבידות לתשובות, שלרוב הן פרוצדורליות ומציעות קריאות כיוון כלליות ופתוחות, רק מחזק את ההכרה בחשיבות העניין ובמשימות העומדות בשער. 'רבנות: האתגר' הוא בעיניי פתיחת דיון חיונית להצמחת מנהיגות דתית ותרבותית טובה יותר שתלמד להפיח רוח חיים עמוקה ופתוחה בדרך אמונה מעשירה, מחברת ומעוררת השראה.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתשרי תשע"ב, 30.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2011, ב-גיליון האזינו תשע"ב - 738, יהדות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: