על תשובה שלא מאהבה ודפוסים של גאולה / יואל אליצור

 

מחלוקתם של רב ושמואל בדרכה של הגאולה מתפרשת לאור מחלוקת אחרת שלהם בדין "תעשה ולא מן העשוי". דרשה לשבת שובה

חנה גריזים, פתח לי שער, תשע"א

לפנים בישראל נהוג היה שבכל שבת בשעות הצהרים היה הציבור מתאסף לבית המדרש והחכם דורש בפניהם. בדרשתו היה משלב החכם הלכה, אגדה ואקטואליה, ושוזר אותן עם פסוקים מקריאת התורה של אותה שבת. מדרשי תנחומא וילמדנו מצד אחד והשאילתות של רב אחא משבחא מראשית תקופת הגאונים בבבל מצד שני הם אוספים של עשרות דרשות משולבות מסוג זה. לימים נצטמצם המנהג ועמד על שתי שבתות בשנה – שבת הגדול לפני פסח, ושבת שובה בין ראש השנה ליום הכיפורים. ניסן ותשרי הם שני מוקדי החיים הישראליים הן בהלכה והן במחשבה, ותפקידו של הדרשן להצליח להגיש בדרשתו גם הלכה מעשית בהלכות המועדים, וגם לעורר את הלבבות לתשובה בתשרי ולחירות הנפש בניסן. בנתיב זה אנסה ללכת בדברים שלהלן.

עשייה בעקיפין

שנינו במשנה במסכת סוכה פרק א:

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה.

פשט המשנה הוא שמי שכבר הדלה על סוכתו את הגפן, הדלעת או הקיסוס, יכול להכשיר את סוכתו על ידי כך שיקצוץ וינתק אותם מן הקרקע. כך אכן סובר רב. שמואל חברו סובר, לעומת זאת, שאי אפשר להכשיר את הסוכה בכך משום "חג הסוכות תעשה לך – תעשה ולא מן העשוי". לפיכך הוא מוציא את המשנה מפשוטה ומוסיף לה דרישה שלא הוזכרה במשנה: "צריך לנענע". רב משיב על כך: "קציצתן זו היא עשייתן".

המחלוקת בין רב לשמואל גולשת גם לציצית וללולב. גם בציצית נאמר "ועשו להם ציצית" ולפיכך המטיל ציצית בבגדו בחוטים שלא הופסקו זה מזה ואחר כך פסקן או שהטיל לשתי קרנות כאחת ואחר כך פסקן, לרב כשר ולשמואל פסול. וכן בארבעת המינים (למאן דאמר לולב צריך אגד וילפינן לולב מסוכה), אם היה ההדס אגוד עם הלולב והערבה והיו ענביו מרובים מעליו, לשיטת רב אפשר ללקטן ואילו לשיטת שמואל צריך לפרק את האגודה, ללקט ושוב לאגוד (סוכה יא).

מהי נקודת המחלוקת? לשמואל, כשאתה צריך 'לעשות' פעולה באובייקט מסוים, עליך לעשות את הפעולה בו עצמו; פעולה אחרת שתשפיע בעקיפין על מצבו של האובייקט אינה 'עשייה'. רב לעומתו סובר שגם פעולה עקיפה שמה 'עשייה'.

בניגוד לכללי הפסיקה הרגילים ("הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני") ובניגוד לפשט המשנה פסקו הפוסקים במקרה זה הלכה כשמואל, מכוחה של ברייתא שהובאה בגמרא, המסייעת לשיטתו ומעמידה את רב ב'קשיא'.

כלו כל הקיצין

נעבור עתה לסוגיה אחרת, בעלת אופי שונה לגמרי (סנהדרין צז ע"ב-צח ע"א):

אמר רב: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ובמעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שעומד באבלו.

רש"י מציע שני פירושים לדברי שמואל. נתחיל מן השני: "דיו לאבל – דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין". כלומר, האבל הוא ישראל. הפירוש הראשון, לעומת זאת, משווה דמות אחרת לאבל: "דיו להקב"ה שעומד כמה ימים וימינו אחור! כלומר, אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר". פירוש זה נועז ומזעזע – האבל הוא הקב"ה!

התלמוד מקביל את מחלוקת רב ושמואל כאן למחלוקת תנאים:

כתנאי: ר' אליעזר אומר:אם ישראלעושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר לו ר' יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין?! אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

בהמשך מביא התלמוד ברייתא נוספת שבה מצוי כמעין 'פינג-פונג' של ציטוטים בין ר' אליעזר לר' יהושע:

ר' אליעזר אומראם ישראלעושין תשובה נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם בעבודה זרה ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לר' יהושע והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו ר' אליעזר והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון. אמר לו ר' יהושע לרבי אליעזר והלא כבר נאמר כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו' ושתק רבי אליעזר.

סוגיה זו מעוררת מספר שאלות:

א.      ר' אליעזר הביא ארבעה פסוקים המסייעים לשיטתו, ור' יהושע ענה לו בארבעה פסוקים המסייעים לשיטתו. בכל מקרה אחר מסוג זה, הגמרא דורשת מכל אחד משני הצדדים לתרץ את הפסוקים שהביא חברו. כאן כל אחד מביא את הפסוקים שלו כאילו יש כאן הצבעה בפרלמנט. מה ההיגיון שבזה?

ב.      האם אכן "כתנאי"?! רב אכן אומר דברים זהים לאלה של ר' אליעזר, אבל דברי שמואל אינם זהים לדברי ר' יהושע. לפי ר' יהושע הגאולה תגיע על ידי גזירות קשות ותשובה, ואילו לפי שמואל הקב"ה כביכול מוותר וגואל את ישראל ללא כל מעשה מצידם!

ג.       הברייתא הסתיימה בניצחונו של ר' יהושע. ר' אליעזר שתק וקיבל את דעתו. מה ראה רב למחזר שוב את דעתו של ר' אליעזר שכבר נדחתה, ועוד לרעת עם ישראל?

מחלוקת מקראית

נראה ש'תחרות הפסוקים' של ר' אליעזר ור' יהושע מלמדת שאין כאן ויכוח 'רגיל' שאפשר להכריע בו וליישב את הראיות הנגדיות. יש כאן לדברי הכול כעין מחלוקת בתוך המקרא עצמו. ארשה לעצמי לומר מה שר' אליעזר ור' יהושע לא הרשו לעצמם לומר: נראה שיש בשאלה הזאת מחלוקת גם בין התורה לבין עצמה! ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

בפרשת ניצבים שקראנו לפני ראש השנה, הגאולה היא תוצאה ברורה של תשובה:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ,

וַהֲשבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שמָּה. 

וְשבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ וְשמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשךָ. 

וְשב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ;

וְשב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שמָּה.

לעומת זאת, בשירת האזינו כתובים דברים אחרים:

לִי נָקָם וְשלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם, כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָש עֲתִדֹת לָמוֹ.  

כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם,  כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב … הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. 

וכתב הרמב"ן בצדק: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ובעבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה". אם כן, שירת האזינו אומרת ממש כשמואל – לפי שני הפירושים – דיו לאבל שיעמוד באבלו!

גם דרכו הממצעת של ר' יהושע כתובה בתורה:

אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם (ויקרא כו מא).

הקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא כביכול במבוכה. אנחנו נוגעים כאן בפרדוקס עמוק, בשאלת השאלות הנוגעת לבחירת ישראל. מבחינה הגיונית, כמובן שגאולה בלי תשובה היא בלתי אפשרית ובלתי צודקת. הרי ה' כרת איתנו ברית "אם בחוקותי תלכו", "ואם בחוקותי תמאסו". כיוון שמאסנו, ה' השליך אותנו אל ארץ אחרת, פיזר אותנו בין העמים והביא עלינו את כל הקללה הכתובה בתורה. הייתכן שיוותר פתאום על עקרונותיו ויחזיר אותנו לארצנו בלי שנתקן את דרכינו? ואם התכוון לוותר, למה 'טרטר' לחינם את כל הדורות שלפנינו ולא ויתר להם?

יש כאן כעין 'תקלה במערכת'. הקב"ה ברא את כל עולמו בשביל ישראל – "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". את כל תוקף כוח מלכותו תלה בישראל – "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה… ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' א-להיך כאשר דבר". מצד שני עומד כצוק איתן העיקרון של בחירה חופשית. הקב"ה לא מוכן 'לשחק שחמט עם עצמו' והוא לא יכול לבחור בחיים ובטוב במקומנו. לא נותר לו אלא לבקש או אף להתחנן: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". ככל שההיסטוריה מתקדמת והעם מוליך את עצמו מדחי אל דחי, הבעיה נעשית עמוקה יותר. הרי לעולם שנברא יש מטרה שישראל הוא ליבה ועיקרה, וכמה דורות אפשר עוד לדחות את הגשמת התוכנית?

גאולה מן החוץ

אם נשוב לסוגיה בסנהדרין נוכל לומר שה"כתנאי" שאמרו כאן אין פירושו שרב ושמואל חוזרים על דברי ר' אליעזר ור' יהושע. רב ושמואל מקבלים את מסקנת הברייתא: שתק ר' אליעזר וניצח ר' יהושע. אבל הם מחדדים עד למקסימום את הוויכוח.

כשהייתי בבית הספר היסודי נכנס פעם המנהל לכיתה בשיעור שנתבטל מאיזו סיבה, והציג לפנינו שאלה: נניח שאתה הולך במדבר עם חברך הטוב, ויש בידך מימייה אחת של מים שיכולה להספיק לאדם אחד שישתה אותה ויגיע למחוז חפצו בחיים. אם תנסה להתחלק בה עם חברך – תמותו שניכם. מה תעשה?

המנהל המתין שנחשוב קצת בדבר ואז התחילו התלמידים לדבר. עברו מאז הרבה שנים, אבל אם אני זוכר טוב, לא היה בכיתתנו שום תלמיד שחשב כר' עקיבא, "חייך קודמין לחיי חברך". נדמה לי שגם לדעתו של בן פטורא, "ישתו שניהם וימותו", לא היו בכיתה תומכים רבים. חלק מהתלמידים הציעו לתת את כל המימייה לחבר, אבל הרוב באו בעצות מעשיות: נלגום כמה לגימות קטנות, כל חצי שעה לגימה קטנה ובסוף נתגבר ושנינו נשרוד. נמצא מערה או עץ בודד ונשכב בצל עד שירד הערב ואז נלך כל הלילה ובזכות קרירות הלילה נגיע בחיים למקום יישוב. המנהל שמח על ההזדמנות להסביר לנו שאלה לא פתרונות. המקרה הוא 'מקרה מעבדה', הוא הסביר לנו. הנתונים הם מוחלטים ואי אפשר לתמרן: שניים לא יֵצאו מכאן חיים, זה או אתה או חברך או אף לא אחד מכם. אתה צריך לתת מענה לשאלה בכל מערומיה.

בנידון שלנו, ר' יהושע נתן תשובה דומה לתשובות שנתנו בני כיתתי למנהל. השאלה היא אם הקב"ה יגאל את ישראל בלי תשובה, ור' יהושע אומר שאיכשהו, תבוא בכל זאת התשובה.

רב ושמואל לא מוכנים להישאר בעמימות הזאת והם תובעים מענה לשאלה החמורה: ר' יהושע אמר שהקב"ה מעמיד לישראל מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. ומה יהיה אם יעמוד צר ואויב שגזרותיו קשות יותר משל המן, ש"להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" לא יישאר אצלו בגדר תוכנית, שהאכזריות והעינויים וההשפלה שיסבלו ישראל מידו יעלו על כל דמיון – ובכל זאת לא יחזרו למוטב, מה יקרה אז?

רב ושמואל מנתחים את דבריו של ר' יהושע, כל אחד לפי דרכו ושיטתו. גאולה ותשובה הן בעצם מושגים קרובים, שעניינם חזרה למקום שבו היינו קודם. ומה ביניהם? תשובה היא חזרה שאדם עושה בעצמו, כמו "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". גאולה היא אותה פעולה רק על ידי אחרים: "או דודו או בן דודו יגאלנו", "וגאל את ממכר אחיו". ומאחר שהתשובה כשמה כן היא, מעשה אדם מרצונו ובחירתו, נחלקו רב ושמואל האם תשובה שבאה על ידי גזרות שמה תשובה. לרב הסובר "קציצתן זו היא עשייתן", גם תשובה הבאה מאונס של גזרות ושעבוד היא בסופו של דבר 'מעשה' של האדם עצמו. יוצא אפוא שלפי רב גם ר' יהושע מסכים עם ר' אליעזר שבאופן עקרוני אי אפשר לוותר על התשובה, תשובה מינימלית מוכרחה לבוא, ומכאן שאם לא יזכו ישראל אפילו לתשובה מינימלית – לא ייגאלו. ברם, לפי שמואל תשובה כזאת שבאה על ידי לחץ אויב אכזרי היא בגדר "תעשה ולא מן העשוי". התשובה אינה באמת תשובה. לשיטת שמואל, ר' יהושע מדבר לאמתו של דבר על גאולה בלי תשובה ורק מביע תקווה שהבושה של ישראל והחריגה של הקב"ה לא יהיו קיצוניות.

מכאן נובע שאם למרות הכול לא ישובו ישראל מכוח הגזרות, הקב"ה לא יתאפק עוד ויגאל אותם בלי תנאי. ברור שגאולה כזאת היא בגדר קרֶדיט. הקב"ה לא מתכונן לוותר על עקרונותיו – "כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יתוותרו מעיו". הקב"ה גואל את עמו וכאילו אומר: עם עצמות יבשות וסמרטוטים בלים אינני יכול לדבר. קודם נְשקֵּם אתכם, נבריא אתכם, נחזיר אתכם לארצכם ולשפתכם, נלמד אתכם להחזיק בנשק ולעבד את האדמה, ונקווה אני ואתם שהפעם לא תאכזבו אותי שוב, ותבחרו בטוב.

התלבטות מאוחרת

ארשה לעצמי להפנות את הדיון כאן לשניים מגדולי ישראל שהגישו לנו בצורה מוסתרת ומתוחכמת את ההתלבטות הזאת שבין שני הפירושים המנוגדים לדברי ר' יהושע. הראשון הוא רבנו סעדיה גאון בספר האמונות והדעות (ח, ה). דבריו של רס"ג בקטע זה נמסרו בשתי גרסאות השונות זו מזו רק בכמה מילים שככל הנראה הן, כפי ששיערהרב יוסףקאפח, שתי מהדורות שיצאו מתחת ידי הגאון עצמו. תרגומו של ר' יהודה אבן תיבון נעשה מתוך הנוסחה הראשונה, ותרגומו שלהרב יוסףקאפח נעשה מתוך הנוסחה השנייה. בתרגומו של אבן תיבון אומר רס"ג בהחלטיות שאין גאולה בלא תשובה:

ואם ישלם הקץ קודם שנשוב, לא ייתכן שתהיה הישועה ואנחנו חוטאים, שהוא הגלנו מפני חטאינו וכאשר ארך גלותנו ולא שבנו, ישיבנו קודם שנתקן? יהיה זה בשווא. אבל קדמוננו ז"ל קיבלו שתקראנה אותנו צרות רבות ורעות שנבחר בעבורם התשובה ונהיה ראויים להיגאל, והוא מה שאמרואם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן והם עושין תשובה ונגאלין.

במהדורת קאפח כתוב להפך:

וכאשר ישלם הקץ ולא נשוב, אפשרישתהיה הישועה ואנחנוחוטאים .וכיון שארך הזמן ולא שבנו, יחזירנו בלי תשובה, ויהיה זה בהופעת הגואל, אלא שמסורת הנביאים קיבלה שיבואו עלינו צרות ומצוקות, שעל ידם נבחר לשוב, ונזכה לישועה, והוא מאמר קדמונינו:אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו הקב"ה מעמיד להן מלך שקשין גזרותיו מהמן והן עושין תשובה ונגאלין.

הגדול השני שהציג בפנינו את ההתלבטות הוא רש"י. ידידי מיכאל כהןאיש עפרה הסב את תשומת לבי (בעקבות שעור של הרב אורי שרקי) לרש"י בפרשת בחוקותי על הפסוק "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם" (כו, מא). כפי שציינו לעיל, פסוק זה אומר ממש כדברי ר' יהושע – מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. את הצירוף המיוחד "או אז" מפרש רש"י בשני אופנים: "או אז יכנע. כמו או נודע כי שור נגח הוא – אם אז יכנע. לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם וגו'". מבחינה תחבירית, לפי הפירוש הראשון של רש"י יש כאן משפט תנאי שהסיפא שלו היא הפסוק הבא – "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', ואילו לפי הפירוש השני המשפט נגמר בסוף הפסוק והפסוק הבא – "וזכרתי" וגו' הוא היגד בפני עצמו. זאת אומרת שהפירוש הראשון של רש"י מתאים לרב אליבא דר' יהושע: והבאתי אותם בארץ אויביהם, ואם אז ייכנע לבבם הערל – וזכרתי את בריתי אברהם וגו', ואילו הפירוש השני הוא כשמואל אליבא דר' יהושע: והבאתי אותם בארץ אויביהם, ואני מקווה שמא ואולי אז ייכנע לבבם הערל, ומכל מקום – "וזכרתי את בריתי".

הלכה כמי?

מה ההלכה בעניין הגאולה והתשובה? מסתבר שיש כאן תסבוכת מרתקת. רב היה איש שאיסור והיתר היו במרכז הווייתו ושמואל היה דיין מומחה שהדינים במוקד חייו, ולכן נקבע הכלל המיוחד "הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני".

האם לפי כך גאולה היא 'איסורי' או 'דיני'?

בסיפור גאולת מצרים אנחנו מצווים "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ונחלקו רב ושמואל מה היא 'גנות'. לרב "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ולשמואל "עבדים היינו" (פסחים קטז). כלומר, עיקר גנותנו במצרים היה לפי רב עבודה זרה שהיא 'איסורי' ולפי שמואל עבדות הגוף שהיא 'דיני'. מה פוסקים להלכה במקרה כזה? מבחינת רב הלכה כמותו ומבחינת שמואל הלכה כמותו. לכן אנחנו בסדר ההגדה שלנו מקיימים את דברי שניהם ואומרים גם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וגם "עבדים היינו".

מסתבר שרב ושמואל חלוקים ביניהם בדומה גם על עיקר מהותה של הגאולה האחרונה. ובעצם הדבר גם כמעט מפורש. "אמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" (ברכות לד, ועוד). רב לא חיווה את דעתו בפירוש בעניין זה אבל ב'תקיעתא דבי רב' ההדגשה היא על הצד הרוחני: "ועל כן נקוה לך ה' א-להינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ… וכל בני בשר יקראו בשמך".

כאן אין פתרון קל כמו בהגדה של פסח. אי אפשר גם לגאול וגם לא לגאול. הקב"ה מוכרח לפסוק הלכה כאן. קרה לנו נס ונפסקה הלכה כשמואל ב"תעשה ולא מן העשוי" של סוכה. לפי מה שלמדנו, אם הלכה כשמואל בסכך, הרי בהכרח גם הלכה כמותו בגאולה. לאמתו של דבר, כשהביא הקב"ה עלינו מלך שגזרותיו קשות יותר מהמן היה זה כדברי שניהם, וכשגאלנו בלי תשובה אחרי כל הייסורים היה זה כשמואל: "דיו לאבל שיעמוד באבלו –  דיו להקב"ה שעומד כמה ימים וימינו אחור".

וָאֶחְמֹל עַל שֵם קָדְשִי, אֲשֶר חִלְלוּהוּ בֵּית יִשְרָאֵל בַּגוֹיִם אֲשֶר בָּאוּ שָמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶה בֵּית יִשְרָאֵל, כִּי אִם לְשֵם קָדְשִי אֲשֶר חִלַלְתֶם בַּגוֹיִם אֲשֶר בָּאתֶם שָם. וְקִדַשְתִּי אֶת שְמִי הַגָדוֹל הַמְחֻלָל בַגוֹיִם אֲשֶר חִלַלְתֶם בְתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגוֹיִם כִי אֲנִי ה' נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' בְהִקָדְשִי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִי אֶתְכֶם מִן הַגוֹיִם וְקִבַצְתִי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.

הרב ד"ר יואל אליצור הוא ראש החוגים ללימודי ארץ ישראל במכללת הרצוג – גוש עציון ובמכללה ירושלים לבנות, וחבר-יועץ באקדמיה ללשון העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתשרי תשע"ב, 30.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2011, ב-גיליון האזינו תשע"ב - 738 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: