עולה כמטאוריט / חבצלת פרבר

 

סיפור "גברי" על קשייו הפיזיים והנפשיים של מדען צעיר היוצא למסע בצפון הנורווגי השומם. נחוש להשלים את הפרסום שאביו לא זכה לו. הרהורים על חברות, קבלת הזר, מדע ותאולוגיה

לא לישון לעולם, וילם פרדריק הרמנס; מהולנדית: רן הכהן' מחברות לספרות, 2011, 283 עמ'

"נדמה שלא הייתי אלא ילד… המשתעשע במציאת צדף יפה מן הרגיל, בשעה שלפני משתרע אוקיינוס האמת האדיר, עלום כולו…". הציטוט הזה מכתביו של ניוטון, המשמש כמוטו לספר ומציג את המדע כאיסוף מהנה של פרטים קטנטנים מתוך אוקיינוס גדול של "אמת" נסתרת, מייצג פן אחד של הרומן המורכב הזה.

סיפור העלילה עצמו פשוט ולא קשה לתמצת אותו: אלפרד איסנדורף, דוקטורנט הולנדי, מגיע לנורווגיה. הוא מצויד בהמלצה מטעם המנחה שלו בלימודי הגיאולוגיה באוניברסיטה, ומטרתו לבחון ולהוכיח תזה גיאולוגית מסוימת ולבסס עליה את עבודת הדוקטורט שלו. במרכז התזה עומדים המטאוריטים, ומכאן השאלה: האם תצורות גיאולוגיות מסוימות בנוף הפיזי של אזור הקוטב הצפוני הנורווגי, נוצרו כתוצאה של נפילת מטאוריטים? כדי לבחון את התזה שלו יוצא אלפרד עם עוד שלושה נורווגים למסע קשה ומפרך בצפון הריק כמעט מאדם, השומם, מוכה היתושים, שסודותיו חתומים בפני מי שאינו מיומן מספיק ומי שלא מכיר את המפתחות הפותחים את מנעולי הסודות.

בנורווגיה מסתבך אלפרד ברשת של שקרים והסתרות, או במילים פשוטות: חשדנות כלפי זרים. המרדף שלו אחרי צילומי אוויר, שיוכלו להקל ולפשט את החיפוש, מתואר כמרדף קפקאי וציני, וככזה מסתיים בכישלון ובגילויים לא נעימים של אנוכיות וחוסר יושר. ביו היתר מתברר לאלפרד, שהפרופסור לונדל – שאמור להיות איש הקשר המדעי ונותן החסות שלו – לא רק שאיננו עוזר לו, אלא הוא בעיקר מתגלה כזקן סנילי-למחצה ועיוור, שאי אפשר לדעת עד היכן הוא דובר אמת ומאיזו נקודה הוא משקר את אלפרד או את עצמו. למרות העדר הסיכויים, דווקא אלפרד הוא זה שמצליח, בזכות כישורים שהביא איתו מן הבית, מהולנד, למצוא את דרכו ולחזור בשלום, בעוד שתאונה מקפחת את חייו של חבר אחר במשלחת המדעית.

השקרים וההדרה של זרים בנורווגיה הם הנושא המרכזי השני בספר, זה שבמידה מסוימת מניע את העלילה ומביא אותה למקומות שאליהם היא מגיעה. ברור שנורווגיה היא כאן בגדר משל לארץ קטנה, בעלת אוכלוסיית רוב שקשורה בתוכה בקשרים חברתיים הדוקים, הלוקה בסגירות ובשנאת זרים. מבחינת המחבר, נורווגיה  בוודאי משמשת כתחליף למולדתו, הולנד, אבל מובן שאפשר להשליך את המשל הזה על עוד מקומות בעולם, ועל התופעה של שנאת זרים בכללותה.

מצד שני, יש התייחסות נרחבת בספר לשאלת הפרובינציאליות – רגש הנחיתות של ארץ קטנה לעומת ארצות הברית: "גם אם המקומי יודע טוב יותר, כשנורווגי בא עם איזה רעיון חדש, כולם אומרים: זה לא יכול להיות, הרי עוד לא קראנו על זה בספר אמריקני…". גם הדאגה לגורלה של שפתו של עם קטן מול לחצי האנגלית-האמריקאית מתגנבת לספר.

המטאוריט, שאלפרד יוצא לחפש את עקבותיו, עומד במרכזו של פן נוסף של הספר: הפן הזה נוגע לקשר הכואב של הצעיר לאביו הביולוגי שנהרג בתאונת מחקר מוזרה, כשאלפרד היה בן שבע. צילו של האב, שלא הצליח לממש את יכולותיו ולזכות לפרסום שהיה (אולי) ראוי לו, מונח על בנו, ואלפרד רדוף על ידי הצורך להוכיח את עצמו למען שניהם, למענו ולמען אביו: "אין לי שליטה על זה, למרות שאני יודע מאיפה זה בא. אבא שלי היה בוטניקאי מבטיח… כמה ימים אחרי (התאונה) הגיע מכתב שבישר על מינויו למשרת פרופסור. אמא שלי גידלה אותי מתוך מחשבה שאני צריך להשלים את הקריירה שהוא לא היה יכול להשלים…".

פן נוסף של הספר הוא סיפור הקשיים, הפיזיים בעיקר אבל לא רק, שנלווים למסע הזה. נוסף לצורך לשאת משאות כבדים במסלול שמבחינת הקושי שלו דומה לטיפוס על ההימלאיה, ישנו הקושי לישון: ארצות הצפון, המכוסות בהמוני אגמים, שורצות יתושים שעוקצים ואינם מרפים. ויתר על כן: המסע מתבצע בעונת הקיץ, וזוהי העונה של שמש חצות שאיננה שוקעת ושל האור שאינו נעלם. "אני עוצם עיניים, אבל דרוש מאמץ כדי להשאיר אותן עצומות. אור שמש חצות חודר אדום לתוכן. אני מציץ עוד פעם בשעון. השעה אחת… אני מפהק אך איני יכול לישון. שק השינה חם מדי… אני יוצא משק השינה ומתיישב. מיד נוחתים מאות יתושים על ירכי החשופות…". העייפות מחלישה את הגוף ופוגעת בערנות. מכאן הסיכוי לתאונות הולך וגדל, וגם הסיכוי לחיכוכים ומריבות בין האנשים. אבל בצפון הרחוק של נורווגיה יש מרחבים עצומים – והאנשים יכולים להתפזר ולהתרחק זה מזה. ההתרחקויות האלה מגבירות את האפשרות והסכנה של הניכור החברתי בין האנשים וגם את סכנת התאונות, ומציבות אתגר בפני מי שהוא אנושי במיוחד ובעל תכונות של חמימות ושל חברוּת. ארנה, שותפו לאוהל של גיבור הספר, הוא הדמות החיובית ביותר בסיפור, האדם שתומך ומסייע, שמגלה סבלנות וסובלנות. הוא אינו חף מחולשות ומפגמי אופי, אבל באנושיות שלו הוא הדמות שמאזנת את האנוכיות והניכור של האחרים.

התיאור המפורט של הקשיים הפיזיים והקשיים הנפשיים הנלווים אליהם, הופך את הספר לגברי מאוד, משהו דמוי סיפורי הטירונות אצלנו. ומבחינה זו נראה לי שגברים ייהנו מן הספר יותר מאשר נשים. עם זאת, לא נראה לי שנכון לראות אותו כספר ש"בוחן את האדם הצעיר העומד לעשות את צעדיו הראשונים כמבוגר בעולם המערבי," כפי שהוא מוגדר בטקסט הגב של הספר. התכונות הנדרשות בסביבה המיוחדת שבה מתרחשת העלילה, אומנם מתוארות מן ההיבט הפיזי יותר מאשר מהיבטים אחרים, אך הן תכונות אישיות אוניברסליות, ולא דווקא תכונות של צעירים בגיל או בגוף: בגרות, חברות, קבלת הזר, "סוף מעשה במחשבה תחילה" ועוד.

בתוך סיפור העלילה ישנן בספר גם סטיות לנושאים עקרוניים-רעיוניים שונים. הסופר מצליח בדרך כלל לעסוק בהם במידה הנכונה מבלי שיהפכו למשעממים, כבדים או זרים מדי לעלילה. בין השאר הוא עוסק ביחס בין צעיר להוריו ובעיקר ביחסי אב-בן, בדרך לבנות מוניטין ולזכות בפרסום בקרב מדענים, באופייה של "ההיסטוריה של המדע" ובנטייה לשים דגש על התוצאה ולא על התהליכים – הקשים לעיתים, המתישים, המלאים מאבקים ואבק, יתושים, חבּורות ושריטות. יש גם דיון על מחשבים ועל עתיד המדע ודיון ארוך בתיאולוגיה, האם יש אלוהים ומה היה "בהתחלה". פרט לדיון התיאולוגי, שלטעמי נמשך קצת יותר מדי, רוב הדיונים האחרים היו מעניינים וקצרים מספיק כדי להשתלב יפה בסיפור ולהוסיף לו ערך.

שעשע אותי במיוחד התיאור של אמו של אלפרד, מבקרת הספרים. היא מקבלת בכל חודש 30 או 50 ספרים וכותבת עשרות ביקורות בחודש עבור עיתונים וכתבי עת שונים. איך היא עושה את זה? היא כמובן לא קוראת את הספרים – אלא רק ביקורות שכתבו עליהם בעיתונים אחרים. במקום את הספרים, היא שומרת את קטעי העיתונים. ויש לה גם נוסחאות: "כשמדובר בספר אנגלי, היא כותבת שהסופר שולט היטב בטכניקת הכתיבה, שיש לו הומור נפלא… כשזה ספר צרפתי היא כותבת שהסופר אינטליגנטי…". כאן אולי המקום להישבע, שהמבקרת שלפניכם קוראת את הספרים שהיא כותבת עליהם.

"לא לישון לעולם" הוא ספר יוצא דופן בנוף הספרותי. הוא ספר לא קל , וכמו שכבר ציינתי – אולי מכוון יותר לקוראים מאשר לקוראות. התיאורים של הצעידה בנוף המוזר של הצפון הקוטבי מיוחדים במינם, ומזכירים את הצילומים מן הצעידה על הירח – ונדמה שיש להם מאפיינים דומים מבחינה פיזיולוגית (קשיי הנשימה, למשל). ספר למיטיבי לכת. התרגום של רן הכהן הוא, כרגיל, מעולה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתשרי תשע"ב, 30.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2011, ב-גיליון האזינו תשע"ב - 738, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: