המהירות מנצחת / יהודה וגמן

 

 החשיבה המהירה, התמרון המהיר והמפתיע, היערכות מהירה – הם מפתח להצלחה בשדה הקרב. יש אמנם להיזהר מהחלפת המהירות בפזיזות, אך בעייתו של צה"ל בשנים האחרונות היא החלפתה בזהירות מתקשורת וועדות חקירה

 

נוע כבר, לכל הרוחות – על המהירות בשדה הקרב, אלישיב שמשי; מערכות ומודן, 2011, 222 עמ'

הרמטכ"ל משה דיין היה זה שטבע את האמירה שעל פיה "עדיף סוסים דוהרים שצריך לבלום אותם על פני שוורים עצלים שצריך לרדות בהם". ספרו החדש של אלישיב שמשי בוחן את סוגיית המהירות הנדרשת בלחימה ולא בכדי הוא גם נקרא בשם "נוע כבר – לכל הרוחות". שמשי מוכיח פעם נוספת כי אכן בראשית דרכו של צה"ל הייתה המהירות אבן יסוד בהפעלת כוחו, וכן שתרומתה לתוצאות הלחימה לא תסולא בפז. מהלכי הסיום של מלחמת העצמאות, מבצע "קדש", מלחמת ששת הימים וחלק מהמהלכים המוצלחים במלחמת יום הכיפורים הביאו להכרעת האויב, לקיצור המלחמות ולצמצום משמעותי במספר הנפגעים. 

במלחמת ששת הימים היה אלישיב שמשי מ"פ בחטיבה 7 ובמלחמת יום הכיפורים שירת כמג"ד וזכה לעיטור המופת על תפקודו. עם שחרורו מצה"ל בדרגת תא"ל פנה שמשי לפיתוח הצד היצירתי שבו והחל לעסוק בציור ובעיקר בכתיבת ספרים בנושאים צבאיים. ספרו הראשון, "סערה באוקטובר", נקרא כצירוף שמו של הגדוד שעליו פיקד ושמו של החודש שבו התרחשה סערת מלחמת יום הכיפורים. ספרו השני נקרא "בכוח התחבולה" והוא עסק בחשיבותה של התחבולה כדרך לנצח במלחמה. ספריו הבאים של שמשי עסקו בבעיות ההתמצאות בשדה הקרב ובאתגרי הפיקוד הנדרשים ממפקדי הפלוגות, הגדודים והחטיבות במלחמה.

בספריו מציג אלישיב את הלבטים שבהם מתמודדים המפקדים בלחימה ואת תוצאות החלטותיהם בעזרת דוגמאות מקרבות צה"ל, החל ממלחמת העצמאות. ניתוחי הקרבות וההסברים הנלווים אליהם מצטיינים בשפתם הבהירה, בתרשימים המעולים המצורפים אליהם ובעיקר במסקנות המעשיות שמסיק הכותב בנוגע למה שניתן ללמוד ממה שהתרחש בכל קרב.

הלקחים החיוביים מהצלחות צה"ל בקרבות מהירים לא עמדו בפני המגמות ההפוכות שהחלו להתפתח בתוכו בעקבות הבעיות בתפקודו במלחמת 1973. לקחים שגויים מאותה המלחמה הביאו למחשבה כי לחימה איטית שתתבצע על ידי מסות משוריינות תספק את ההכרעה ובעיקר תביא לצמצום מספר הנפגעים. שני אלה באו במקומם של התחבולה והתמרון המהיר, שהפקת לקחים נכונה, גם ממלחמת יום הכיפורים, הייתה מעמידה אותם במקום הראוי להם.

חלפו עוד כמה שנים עד שחכמי "תורת המערכה" החתרנית, שהשתלטה לפני שנת 2006 על חשיבתם הצבאית של מפקדי צה"ל, הפכו את חובת ההכרעה המהירה לעניין שנחשב כאנכרוניזם לשמו. "תפישת ההפעלה החדשה" של צה"ל בתוספת החשש מנפגעים, שהגיע עד לכדי היסטריה צבאית ולאומית, הביאו למצב שבו המהירות הוחלפה בזהירות. הצורך בניצחון ברור הפך לחתירה ליצירתה של "תמונת ניצחון" וירטואלית והתמרון לעומק שטח האויב הוחלף באש מנגד בלבד.

במלחמת לבנון השנייה נחרדו ותיקי צה"ל, ושמשי ביניהם, להיווכח כי "הסוסים הדוהרים" הפכו ל"שוורים עצלים", על כל השלילה המשתמעת מכך – הן צבאית והן מדינית. המחבר כותב על כך: "ככל שצה"ל התעצם, חלה תפנית בדרך הפעלת הכוחות והאש והגישה הישירה תפסו את מקומם של התמרון והגישה העקיפה.. במלחמת לבנון 2… מצב הדברים הגיע עד כדי כך שהיו ציפיות במטה הכללי להכריע את "חיזבאללה" ולהפסיק את ירי הטילים על ידי תקיפה מאסיבית מן האוויר ואילו הפעלת כוחות היבשה נעשתה בצורה חלקית ומהוססת. האש הייתה לחזות הכל ועם אש בלבד, כפי שההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב, אי אפשר להשיג ניצחון מהיר."

הספר בוחן את תרומת המהירות גם בתחומים חשובים אחרים הקשורים ישירות להצלחת הלחימה. כך למשל מוצגת ההתארגנות המהירה של מערך הרפואה בחטיבה 500 לקראת הקרב בעיר סואץ בסוף מלחמת יום הכיפורים, שהצילה חיים רבים. בתדריך לקראת הכניסה לעיר אמר סגן מפקד החטיבה לרופא החטיבתי ד"ר שטרן כי "הכניסה לעיר תהיה טיול בוקר…". ד"ר שטרן המנוסה והעצמאי לא קיבל את הערכתו הממעיטה של מפקדו. הוא העריך כי הלחימה בשטח הבנוי תעלה בנפגעים רבים ולכן נערך כראוי. יחידת הרפואה שלו נעה בצמוד לגדוד הטנקים המוביל ונפרשה  במבואות העיר כאשר דקות מספר לאחר מכן החל בתוך העיר קרב עז, שבסופו של דבר עלה בעשרות הרוגים. למרבה האירוניה, הפצוע הראשון שנפגע אנושות בראשו ושחייו ניצלו בזכות ההיערכות העצמאית והמהירה של כוח הרפואה היה דווקא הסמח"ט. פצועים רבים ניצלו בהמשך רק מכיוון שטופלו כראוי ופונו מהמקום במהירות לבתי חולים בעורף.

תחום נוסף שבו המהירות היא הכרחית לשם שינוי תמונת הקרב הוא הבנת תמונת המצב, במיוחד כאשר הכוח מופתע. כאן נעזר המחבר בדמותו של דן שומרון, מי שהיה מפקד חטיבה 401 בסיני במלחמת יום הכיפורים. ככל הנראה, היה שומרון המפקד הבכיר הראשון שהבין כי המלחמה המתנהלת בסיני היא שונה לחלוטין מזו שצה"ל וחטיבתו שלו התכוננו לקראתה. כוחותיו הגיעו לזירת התעלה לאחר שחטיבת הקו ספגה מכה קשה. שומרון קר הרוח הבין במהירות כי המשך ההתעקשות על החבירה למוצבים שעל קו המים, לא רק שנידונה לכישלון אלא אף מחמירה את המצב שממילא היה כבר נואש. הוא הציע למפקד האוגדה, אלברט מנדלר, לוותר על קו התעלה ועל המעוזים, לסגת אל מחוץ לטווח טילי הנ"ט המצריים ולפגוע מרחוק בכוחות אויב שיצאו מהפרצות בסוללה שבשטחנו. בדיעבד נראה שהצעה זו הייתה המענה היותר נכון למצב שהתפתח בגזרת התעלה אלא שהיא לא התקבלה ושומרון נאלץ לאבד עוד ועוד כוחות בניסיונות הכושלים לייצב את קו התעלה הקורס על מוצביו. בדיעבד ניתן לקבוע כי אם הצעת שומרון הייתה מתקבלת, הייתה חטיבתו, שאליה צורף גדוד 52  שלחם קודם באותה הגזרה, מצליחה לשבש לחלוטין את הצליחה בגזרה הדרומית של התעלה.

ראייתו השקולה והמאוזנת של המחבר את סוגיית המהירות מביאה להצגת הצד השלילי שבה – זה שכתוצאה ממנו עלולה להיווצר פזיזות, שבכמה מקרים הביאה לכישלונות צורבים בלחימה. האזהרה הטמונה בכך למפקדים היא בדבר חובתם לבצע מהר, אך לא על חשבון התהליכים החיוניים להצלחה כמו מודיעין מספיק, תיאומים בין היחידות ותיאום של גורמי הסיוע השונים. בספר מובאים תיאורים של שני קרבות שבהם הפכה חובת המהירות לפזיזות בהפעלת הכוח, שעלתה במחיר כישלון ונפגעים רבים.

הכישלון הראשון המופיע בספר התרחש במבצע "קדש", בעת שחטיבה 37 ניסתה לבצע את משימתה שהייתה לתקוף ולכבוש את אם כתף שעל ציר ניצנה. הטנקים של החטיבה ויחידות הסיוע שלה התמהמהו להגיע להתקפה והמח"ט גלינקא החליט שלא לחכות להם. כתוצאה מכך כלל הכוח המסתער, שעליו פיקד המח"ט, שתי פלוגות זחלים בלבד. המפקדים המסתערים כלל לא הכירו את השטח ולא עצרו בכדי להסתייע במידע שהיה בידי יחידה אחרת שכבר פעלה קודם בשטח. המח"ט היה משוכנע משום מה שהסתערות מהירה בלילה ובאורות מלאים של כוח קטן תביא להתמוטטות האויב. התוצאה של אותה החלטה הייתה כישלון מוחלט, שעלה בעשרים וחמישה הרוגים וביניהם המח"ט עצמו.

הדוגמה השנייה בספר לנזקי המהירות בעת שהיא הופכת לפזיזות, עוסקת בהסתערותה של חטיבה 179 בפיקודו של רן שריג במלחמת יום הכיפורים על מתחמי חאן ארינבה השולטים על הכביש לדמשק. שריג שהיה מפקד אמיץ ונחוש מאין כמוהו, נפצע ביום המלחמה הראשון וחזר לפקד על חטיבתו המדולדלת ערב הפריצה לסוריה. כמו במקרה המח"ט גלינקא בשנת 1956, גם כאן הרצון לפעול מהר הביא להעדרם של נוהל קרב, של תיאומים עם כוחות החיפוי והסיוע ולשיטת ביצוע ששיחקה לידי האויב. התוצאה הייתה היפגעותו של רוב הכוח וכישלונו בהבקעת המערך הסורי.

בשני המקרים מדובר במפקדי חטיבות מנוסים, אמיצים ומסורים שמשום מה לא עצרו את מפקדיהם ואת עצמם לשם קבלת עוד פרק זמן להשלמת ההכנות ההכרחיות הנדרשות ללחימה. הלקח מפרשות אלה ומדומות להן הוא ראשית שגם מפקדים מצטיינים מועדים ללקות בפזיזות ושנית שהחובה לבצע במהירות חייבת להיות משוקללת היטב ביחס לגורמים נוספים, שגם הם חיוניים להצלחה. המחבר כותב על כך ומסכם כי: "מפקדים שהבינו את יתרונות המהירות והכירו את הגורמים הבולמים אותה פעלו לניצול הזמן ביעילות… מפקדים שלא ניהלו את הזמן כראוי – הסיקו מסקנות פזיזות, נקלעו ללחצים, פעלו להישרדות יחידתם בלבד ולא השיגו תוצאות ראויות."

מלחמה המסתיימת במהירות וההצלחה חד משמעית היא הכרח לישראל. הלקח בהקשר זה הוא חובתה של ישראל לחזור ולנהל את מלחמותיה בתוקפנות, בעוצמה ובמהירות רבה. רק כך ניתן להקטין את מספר הנפגעים, ליצור תחושת הצלחה שתחפה על הכאב שבמותם של הנופלים ולצמצם מאוד את התפתחותה של ההתנגדות למלחמה, הן מצד גורמי פנים והן מצדם של גורמים בינלאומיים.  

ההחלטה על תמרון מהיר לעומק שטח האויב מחייבת תעצומות נפש רבות אל מול אי הוודאות הגלומה בה ומול סכנת הכישלון מצד הבלתי צפוי. כזו למשל היא ההחלטה המתוארת בספר שהביאה במלחמת יום הכיפורים להטסתה של חטיבת צנחנים במילואים אל עומק רכס החרמון על מנת לתקוף מאחור ובהפתעה את מוצבי הסורים באותו המקום. למהלך המבריק מאין כמותו, ששבר את האויב תוך זמן קצר ביותר, קדמה התלבטות קשה, שהסתיימה בהחלטת הרמטכ"ל דדו לבצע את האיגוף בעזרת המסוקים.

בהקשר זה יש לציין שספרו של שמשי איננו מצביע על הקשר המובהק שיש בין האטת קצב הלחימה של צה"ל לבין התמעטות הנכונות של מפקדיו להעמיס על כתפיהם את האחריות לאי הוודאות הגלומה במהלכי תמרון והכרעה. ככל שצה"ל הופך מושא לעוד ועוד ועדות חקירה וככל שמפקדיו יתחשבו יותר בחוות דעתם של פרשנים ותחקירנים בכלי התקשורת כך, בהתאמה, הם יעזו פחות לבצע את המהלכים שהם תנאי להכרעה מהירה. יש לקוות שצה"ל למד ממלחמת לבנון השנייה כי התחליף לתעוזת התמרון המהיר לעומק הוא הדרך החזיתית והפשוטה לביצוע, זו שגם האויב מצפה לה, על כל המשתמע מכך. ספרו של אלישיב שמשי מלמד שוב כי חובתו של צה"ל היא לחזור אל תעוזת התמרון. אין כל דרך אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתשרי תשע"ב, 30.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2011, ב-גיליון האזינו תשע"ב - 738, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: