עולים צפונה עם המניין של ברודר / עוזיה לוי

 

מאוחר יותר יסבירו שהייתה טעות בספר התורה. שהחזירו אותו פנימה והוציאו חדש, ולכן כל השקט הזה וכל העיכוב. אבל בינתיים סרוסי אומר לשם ייחוד, ואבא משחיז את הסכין בפעם הראשונה מאז שזה קרה באמת. וברודר. ברודר עומד על יד הבימה, חסר אונים, בדממה

איור: נחמיה בועז

 

מעולם לא אהבתי את ראש השנה. מדי שנה בשנה אנו קמים בארבע וחצי לפנות בוקר, מתפללים ועולים צפונה, עם החמור. תמיד זה יוצא לנו יחד עם המניין של ברודר מהכותל המערבי. מניין נחמד שמתקיים בשבתות, ובראש השנה הוא אהוב על אבא, אז אנחנו מתיישרים לפיו. מתחילים ללכת קצת לפניו, כדי שהם יגיעו לקרוא את פרשת העקדה כשאנחנו כבר קרובים. אנחנו לא באמת הולכים שלושה ימים, אבל תמיד מגיע הקטע שאבא אומר לנערים "שבו לכם פה עם החמור", והבן הקטן של ברודר ממלמל 'עם הדומה לחמור'. הנערים לא מכירים את הסיפור, אלו לא אותם נערים מהפעם הראשונה. כל שנה אבא מחליף אותם, בשביל לגוון. משם אנחנו הולכים יחדיו לקולו הצרוד מעט של ברודר קשישא, עם המנגינה המיוחדת לראש השנה. ואז מגיע רגע השיא של ההצגה: העקדה עצמה.

במניין הסמוך מתפלל סרוסי, שאוהב להריץ את התפילה הארוכה. בכל שנה, כשברודר כמעט בוכה כשהוא קורא איך לשחוט אותי, מהמניין המהיר של סרוסי אני שומע את הקהל מדבר בשמי: 'אמרו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר נולד לתשעים שנה'. תמיד אני חש צמרמורת בבית הזה. פיוט מזעזע ועוצמתי, גם אם חושבים על כך שלבסוף לא אירע דבר. ברגע הסיום, כשהאיל נעקד במקומי – מדי שנה בשנה שופרו של סרוסי מרעיד את המזבח המאולתר, משתלב בקולו הצרוד של ברודר, הקורא נרגש כולו את 'ויעלהו לעולה תחת בנו'.

השנה העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל. "מה שנה משנתיים?", שאלתיו. מסתבר שברודר היה חולה בשבוע שעבר, ולכן הוא יקרא רק את קטע הסיום של העקדה, ופינקלשטיין יחליף אותו בתפילה ובשאר הקריאה. אני נאנח. פינקלשטיין תמיד מתפלל מהר יותר. נצטרך כמעט לרוץ כל הדרך.

אבא מוותר על תפילת שחרית, ויוצאים. אנחנו משאירים את שני הנערים התמהים עם החמור – הבן של ברודר כבר בישיבת הסדר, ואין מי שיאמר השנה שהם עם הדומה לחמור – אבי ממלמל בקולו של פינקלשטיין שהוא והנער, כלומר אני, נלכה עד כה. לאחר מכן הוא מעמיס עליי את העצים, לוקח בידיו את הסכין ואת הלפיד, ונלך שנינו יחדיו.

אנחנו מחישים צעדינו. עוברים את ארבעת העצים המוכרים במורד הגבעה, עוקפים את המסלעה ועוד רגע ייגלה לעינינו הר המוריה. ההר שעליו ציווה ה' את אבא לשחוט אותי בפעם הראשונה. מאז כל שנה ושנה אני נרגש לראות אותו שוב.

אבי עוצר בפתאומיות. מסמן לי בידו משהו. "מה?", שאלתי ואבי חזר על התנועה נמרצות. נזכרתי.

"אבי!" קראתי.

"הנני", השיב אבי ברוגע.

"הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?", שאלתי מעשה תם.

אבי נאנח קלות ושלח מבט אל ראש הגבעה. "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני", הפטיר, ונלך שנינו יחדיו.

"מה החיפזון?", שאלתי את אבי.

"ברודר כבר התחיל לקרוא, ואנחנו בפיגור. עוד רגע הוא יגיע אל ההר, לפנינו!", פלט במהירות ושנינו החשנו צעדינו לכדי ריצה קלה.

אבי החל בונה את המזבח במהירות, אבן ועוד אבן ועוד אחת. עזרתי לו הפעם, למרות שבדרך כלל הוא לא מרשה. אין זמן. אבא התעקש בכל זאת לערוך לבדו את העצים, ואני הכנתי עצמי לקשירה. "ויקח את המאכלת", חורק ברודר. אבא ממהר לעקוד אותי, ובשקט שהשתרר אנחנו שומעים את ה–

שקט. גם קולו של ברודר, שהשנה הוא צרוד מהרגיל, לא נשמע. סרוסי נדם אף הוא, מן הסתם אומר לשם ייחוד לפני תקיעת שופר. ושקט. שקט נורא מכול, שכמותו לא שמעה עוד הארץ הזאת. עוף לא פרח, ציפור לא צייץ. גבאי לא העלה אנשים לתורה. בעלי בתים לא דיברו בספסל האחורי. אבא לא אמר מילה.

"אולי הוא כבר סיים את קריאת התורה?", שאלתי, ואבא לא השיב. רק הוציא את המאכלת מנרתיקה, והביט סביבו. לא, האיל לא הגיע. ברודר עדיין לא הגיע לפסוק שלו. המלאך לא זינק מן השמים, ברודר לא ציוה עליו לבוא. ורק אבא כבר הוציא את המאכלת, הוא לא מתכוון להמתין לברודר הקשיש.

מאוחר יותר יסבירו שהייתה טעות בספר התורה. שהחזירו אותו פנימה והוציאו חדש, ולכן כל השקט הזה וכל העיכוב. אבל בינתיים סרוסי אומר לשם ייחוד, ואבא משחיז את הסכין בפעם הראשונה מאז שזה קרה באמת. וברודר. ברודר עומד על יד הבימה, חסר אונים, בדממה. אינו יכול לומר מילה באמצע קריאת התורה, מביט באבא בזעקה אילמת. ואני רואה רק את מלאכי השרת אומרים קינה, ואת אבא, משחיז את הצד השני של הסכין. לאט לאט, בתנועות קצובות, מדודות. כמו יודע לקראת מה הוא הולך.

וגם אני יודע.

לא מנסה להתפתל, להתחנן על נפשי. לראשונה הרגשתי את המאכלת מונחת על צווארי. אני חושב על אמי אשר ששונה פנה, עליי שכל חיי פנו. על אבא שנאמן לצו א-לוהים. בעצם, גם אני ממלא רצונו של מקום. חושב שיותר לא אשמע את ברודר, ולא את סרוסי עם השופר. ואולי בכלל לא יהיה יותר שופר, וגם לא ברודר בראש השנה. זה נגמר. אני אמות כאן, מישהו ייאלץ לשנות את ספר בראשית, והארץ תהיה שממה עד שתבוא שוב עת רצון מאת הא-לוהים.

זה נגמר. אבא מניף את המאכלת. אני מביט בסכין המנצנצת לאור השמש שעלתה מזמן, מישיר מבט אל אבי. יודע שסוף סוף, השליחות באה אל קיצה. אבא מברך בקול, אשר קידשנו במצוותיו וציונו על השחיטה. אוהו איך ציוונו, נותר רק להאמין שגם קידשנו.

לפתע נשמע קול השופר. סרוסי תוקע, וספר התורה החדש מגיע אל ברודר שממשיך מהמקום שבו הפסיק, לשחוט את בנו. ומאחורי אבי אני רואה את מלאך ה' צועק אברהם אברהם ואבא לא שומע, וברודר זועק אל תשלח ידך אל הנער והנה איל משתחרר מסבך קרניו ושועט אל אבי ופעייתו באוזניי, אבא לא עוצר כדי לא להפסיק בין ברכה לשחיטה, המאכלת מתחילה לרדת, וקול השופר באוויר חודר, גובר על פעיית האיל ועל המלאך ועל קולו של ברודר. אני עוצם עיניי ולא מרגיש מאום מלבד קול השופר שמנסר, מנסר.

ויותר לא ידעתי דבר.

עוזיה לוי הוא עורך שירה ופרוזה באתר 'ביכורים'

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

פורסם ב-4 באוקטובר 2011,ב-גיליון ר"ה תשע"ב, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: