כנביא בדורו / אהרון צייטלין

 

הוא היה כספר החתום לבני הדור, דור של התמוטטות האמונה החיה, הדינאמית, אף בקרב המאמינים עצמם. אהרן צייטלין כותב על אביו, ר' הלל, שנהרג בערב ראש השנה תש"ג

מתוך המאמר "במעלות קדושים וטהורים (על אבי זצ"ל)" בספרו של אהרן צייטלין "בין אמונה לאמנות", תל אביב תש"ם

מי שהכיר אותו – אף הוא לא הכיר אותו, קל וחומר מי שלא הכירו כל-עיקר.

אודה ולא אבוש: אף אני, בנו בכורו, רק מקצתו הכרתי, כולו לא הכרתי. לאמיתו של דבר היה האיש אחד הנסתרים.

היה תמיד מגלה טפח ומכסה טפחיים. היה מצניע לכת עם א-לוהיו ודבר-סתר יצוק בו ובהליכותיו, אף שהוא פשוט כל כך בחיי יום יום, גלוי ללא שיור, אוהב את הבריות ומקרבן, "דמוקרט" ואחד העם. עם כל זאת הוא כאן ואינו כאן. מביט בך ורואה חזיונות מעבר לך ומעבר לעולם. יושב ומשיח עמך, משיח בפשטות, באוֹמן, בהתגלות-הלב, ואף על פי כן דומה עליך שהוא חוזר מנסיעה רחוקה ועומד הוא בקרוב להיפרד מעמך ולשוב לאותו מחוז נעלם, שממנו חזר זה עתה.

כספר החתום היה לבני-דורו. אף כי עשרות שנים היה עומד בשורה הראשונה של המערכה כסופר לוחם, כפובליציסטן המגיב דבר יום ביומו על חיי השעה של המון בית-ישראל, כעמל עם הציבור, שאינו מניח בעיה קלה כחמורה מבעיות-הזמן.

בן דורו ותקופתו, מקשיב לדופקו של הרגע – והוא מושרש ומעורה במה שהוא למעלה מן הזמן, כולו דרוך לקראת נצח, מאזין למנגינה שהיא "לעילא מן כל ברכתא ושירתא".

לא ראשו בלבד היה "מוזר ונהדר" (כדברי י"ד ברקוביץ ב"הראשונים כבני אדם") – כל דמותו מוזרה ונהדרת וכיוצא בה כמעט שלא "איכא בשוקא" כלל.

בסידרה שפרסם ז' שניאור בשנות המלחמה ב"פארווערטס" הניו יורקי על "הלל צייטלין וחוגו" נאמר בין השאר כי היו לו לאבי עיניים חציין בוכות, חציין צוחקות. היטיב שניאור לראות מעין סמל יש כאן. האיש כולו – אונן ושמח כאחת, קודר וזוהר, וניתן להמליץ עליו כי בכייה תקועה בלבו מסיטרא דא ושמחה מסיטרא דא.

הופעה מופלאה

אף הדמות החיצונית העידה על המתרחש בקרב האיש, נרקם לפניי ולפנים ונותן אותותיו כלפי חוץ. לא הייתה כאן "הדרת-פנים" רגילה. כל הבא במחיצתו של האיש מיד הוא מרגיש במופלא שבהופעתו. אמנם, לא כל עין היטיבה לראות. הנה, למשל, כותב אחד המשתתפים ב"ספר צייטלין" (ירושלים, תש"ה) על "שערות צהובות המסתערות על פניו גם מלמעלה", ואינו כן, ראה ולא ראה. שערות זקנו, שהפכו לעת זקנה לבנות כשלג, צבע של ארגמן כהה היה להן, ואילו שערות-הראש, לפני שהפכו לבנות גם הן, שחורות היו, שחורות ביותר. צבע התכלת הבהירה היה לעיניו ולא כל אחד הבחין בצבען, לפי שתכופות היה עוצם עיניו למחצה, מסתכל לתוכם של דברים, מציץ לפניי ולפנים.

והואיל והוא איש ההשראה ורוחו שופך ממשלתו על כל יצורי-גנו, גם שמתוך כאב עמוק על המתרחש בישראל וכאדם – קומתו הגבוהה נכפפת והוא נראה קטן משהוא, קטן בהרבה. כשיצאתי לאמריקה, כחצי שנה לפני מלחמת העולם השנייה, והוא בא ללוותני – נדמה לי זעיר כולו, מצומק ושח, לפי שמדוכדך היה ביותר, רואה בחוש ממש קרבת השואה. ואילו כשנזדקף היה משכמו ומעלה גבוה, גבר בעוז אף לעת זקנה, תמיר ורחב כתפיים כאחת, דמות איתנה שגבורתה נובעת מבפנים, מחביון, דמות של מוכיח בשער – ושוחר רזי עליון, צועק חמס – וטועם טעם החסדים הכמוסים, מורתח – מתפלץ כל היום – ושוכן בחצרות ח"ן.

שח לי פעם איש מהימן, כי באחד הימים הוא בברלין, באותה תקופת-מעבר של שגשוג ספרות פתאומי, נקלע לחברתו של ביאליק ודרויאנוב ושמע את ביאליק אומר: כל ימי מתאווה הייתי לדעת מה היה מראהו של נביא בישראל.

נענה דרויאנוב: ידעתי. בדמות מראהו של הלל צייטלין.

אכן, הוא היה איש הרוח במובן הישראלי הקדמון, הנבואי. איש ריב ואיש מדון לכל הארץ, איש אשר חמס ושוד יראה, בהגיעו תבער אש ושאגה לו כלביא, בסופה ובסערה דרכו, והוא מדוכא ומחולל וקורא לתשובה, ופתאום – והנה קול הדממה הדקה מגיע לאוזניו, קול הדממה שמעבר לפרגוד.

איש אשר כזה, איש אשר "קרבת א-לוהים לו טוב", אין פלא שהוא מרגיש בכל פגם ובן-פגם מתוך חריפות יתרה, ולא את דורו בלבד, אף את נפשו הוא, ואת נפשו הוא בייחוד, הוא רואה בסימן הכישלון והחטא. דברים שאליבא דכולי עלמא אינם בגדר חטא כלל, שאפילו שלומי-המאמינים דשים אותם בעקבם יום-יום ושעה שעה, דווקא הוא, השרוי בעליונות, מגלה אותם בקרב נפשו כעוונות ופשעים. והוא משווע מיוון-מצולה אף בשעה שהוא נמצא בגובה הנקודה. הן זהו הפאראדוקסון הא-לוהי של הרליגיוזיות האמיתית: ככל שהיא הולכת ומתקרבת אל נקודת-הגובה שלה, כן תעצם הרגשת-החטא שלה וכן תגבר תחושת-האשם אשר לה. כי מה שלגבי הנמוך יותר אינו פגם כלל ועיקר, לגבי המורם יותר – מום הוא, פיגול לא יירצה.

תפילה שלמה

והכול תלוי במדרגה. ומשום כך, כל מקום שאתה מוצא ששון-ישעה ועוצם טהרתה של הנשמה הדתית, אתה מוצא אף גודל-צער שלה, רוב תהייתה על עצמה, המון נכאיה ומרירות קובלנתה על ריחוקה. כן, על ריחוקה דווקא – ממקור החיים של א-לוהותה-איילותה. וכבר אמר ר' נחמן כי דווקא הקרוב לא-לוהים יותר – מרגיש יותר בריחוקו ממנו, הואיל ואין סוף לגדולת הבורא. העולה בהר רואה את המרחקים. הנה האשמת-עצמו של אדם, האשמה נוקבת, סוערת, יוקדת כמוקדי עולם: "פגמתי בשורש נשמתי, קלקלתי הצינורות, סתמתי את הבארות וסילקתי השפע" ("תפילות", "התקופה" י"ב. על מפתן היום הששי). ואני לא ידעתי איש אשר מנעוריו ועד יומו האחרון יהיו צינורות-נפשו פתוחים כל כך, פתוחים וערוכים בכל עת ובכל שעה לקבלת השפע העליון היורד בצינורות של מעלה לצינורות של מטה.

ואולם – היא הנותנת. הא בהא תליא. מי שיקבל אותם דברים כפשוטם וייתן אותם, דברים רבים כיוצא בהם, עניין לתשובה, במובן המקובל והשטחי, יגלה פנים שלא כהלכה וייכשל בהערכה. אנשי-אמונה כמחבר ה"תפילות" הנ"ל (אגב, אף איש כנחום סוקולוב, שהאמונה לא הייתה נשמת אפו לכל הדעות, נתן דעתו על אותן "תפילות" והזכירן מתוך הערצה), כן, גדולי אמונה אשר כאלה כל רגע ורגע ממש הם חוזרים בתשובה ומתוודים כלפי המוות, ואף שטחיות היא לקרוא להם בעלי תשובה, לפי שהם בעלי תשובות שאין להם סוף – אנשים שאינם פוסקים מלשוב כל הימים והם קוראים את הדור כולו, אף את המאמינים במשמע, לתשובה. תשובה אף על התשובה עצמה, שאינה כיאות ורחוקה היא מן השלמות ויש להעלותה תמיד עילוי אחר עילוי ולצרפה צירוף אחרי צירוף ולבדוק אחריה בכל מיני בדיקות.

בפרט זה (ולא בפרט זה בלבד) היה אבי יורשו הרוחני של סב-סבו, ר' יוסף שליח-ציבור, יהודי של להבת-שלהבת, מתלמידיו-מקורביו של הרב מלאדי ומראשוני החסידים ברייסין, זה שערך פעם יום כיפור שני מיד לאחר יום כיפור, הוא והחסידים שומעי רינתו ותפילתו. התפילות, לדעתו של ר' יוסף, לא עלו לשערי שמים, הואיל וחסרה בהן ה"נקודה", ומשום כך ראה צורך לחזור בתשובה על התשובה, שלא הייתה שלמה כל-צרכה…

נינו, הלל בר' אהרן אליעזר, היה מתרכז שעות על שעות בתפילה של כלות הנפש, של ייחודי-ייחודים, ואני, שלא העזתי להפריעו מתפילתו, תפילה בחינת פעולה דתית עליונה, מחדר שני הייתי מטה אוזן לזמרת-יה שהייתה זורמת מפיו אותה שעה, ולדממה הדקה-הדקה, שהייתה נמתחת בין מנגינת-ייחוד לחברתה, דוגמת גשר בין עולם למשנהו. ניגונים חדשים לבקרים היה ממציא תוך תפילה, וחוויה אדירה הייתה זאת להטות אוזן חרדה למתרחש בחדרו, לאותן עליות מתהום דומייה למרום מנגינה ולאותן חזרות ממרום מנגינה לתהום דומייה, בחינת "והחיות רצוא ושוב".

חלום בני עלייה

רבים שאלו: פובליציסטן ומקובל, מעשים בכל יום ועומק-רז – הא כיצד? והשטחיות פסקה: סתירה. וכי מה סתירה היא זו לגבי מקובל, שיהא הולך ומצרף תמיד את הרגע לנצח, בסוד ייחוד ובסוד התכללות? אף מאמר פרוזאי שבפרוזאים, שבו הגיב על מעשים בכל יום, היה בו משום העלאת ניצוצות. ברזא דייחודא הכול חד – ממרום תופעות כתר ועד לבעיות "הפרוזאיות" ביותר של ציבור ויחיד.

העומד מלבר רואה סתירה במקום שיש בו ייחוד, סינתזה, התכללות. ומשום כך – "וימררהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים". השטחיות, מתוך שאינה חודרת לפנימיותם של דברים, זה דרכה להטיל דופי באנשים ובתופעות שאין בכוחה להבין להם. כך היה וכך יהיה. חוסר-הבנה זה אף מן העובדה כי היהודי החדש, הלאומי, על-הרוב אינו אלא המשכו וגלגולו של המשכיל – ואבי היה ממש היפוכו של משכיל. אף זאת: שונא היה לשנאת-חינם הקרויה מפלגתיות וניחרו בו אנשי המפלגות למיניהן. מלחמה הייתה ביניהם ובינו. ואשר לאמונה – אף כאן היה כספר החתום לבני הדור, דור של התמוטטות האמונה החיה, הדינאמית, אף בקרב המאמינים עצמם.

תופעה דתית בה"א הידיעה – ואיך יבין לה דור שוקע במפלגתיות מזה ובספרותיות מזה? גם סערת-רעמיו, גם דקות דממתו לא מצאו אוזן, אף כי רבים רבים מאוד שתו בצמא את דבריו וייחלו אל מוצא פיו כאל מלקוש. מה שכתב באידית (ומן הצורך לתרגם את כתביו האידיים עברית) מצטרף לכדי ספרות שלמה בפני עצמה, ומה שיצא מדבריו בצורת ספר אינו אלא טיפה מן הים. ספרים שלמים הושקעו בדפי העיתונות האידית שבפולין, ואף כתביו העבריים עדיין לא כונסו; כמעט שאין להביא בחשבון כלל את "הכינוס" הדל והמקרי שיצא בחייו בשם "מחשבה ושירה".

לא היה כמוהו נודע בשערים ולא נודע כאחת, לא נודע ולא-מובן, אף כי נשמת העם, עם ישראל אשר בפולין, הכירה את ערכו מתוך הרגשה עמומה-עמוקה, מסתורית כמעט… קרוא קראו את דבריו – ולא נענו. כמה חלם על תלמידים חברים, בני עלייה ובני היכלא! וכמה חלם על מתפללים, שיבואו ויתפללו איתו, יבואו ויתנפלו עמו לפני המקום, ישימו נפשם בכפם ויערכו תפילות-הצלה, תפילות תשובה עילאה, בשם הגוי כולו; ואיש לא בא. לא מצא ציבור לשליחותו זה הנין ונכד לר' יוסף שליח-ציבור, אותו ר' יוסף החוזר בתשובה אף על התשובה.

————————————————————————————————-

איני רואה דרך אחרת, אלא להתפלל /  שמחה בונם אורבאך

צוואת החיים האחרונה של ר' הלל צייטלין

היה זה חודשיים לפני הרעש. כשני חודשים לפני פרוץ המלחמה נקראתי, כאחד מתלמידיו ובאי ביתו, אל מעונו של צייטלין לאספה מיוחדת, ובפתקת ההזמנה היה רשום שזה עניין "הנוגע לכל קיומו של ישראל".

מופתע מאוד מדברים אלו באתי לביתו ולפניי נגלה מחזה שגם בעיניי היה בלתי רגיל ושהוסיף הפתעה על הפתעתי…

על יד השולחן ישב צייטלין ומסביבו חבורה של עשרה בני אדם, ביניהם הסופר הדתי, איש הפלא, ישראל שטרן, מקובלים ידועים מוורשה, ואחדים מחסידי ברסלב. בקול חרישי, עמוק וחם, ספוג פאתטיות כבושה, בטון של חוזה חזיונות ומראה פניו באיש אשר לא כאן, אמר לפנינו צייטלין: ידידיי, הנני רואה לפני קטסטרופה גדולה, המתקרבת ובאה אל שערי מדינת פולין; הולך ומתקרב האויב הנאצי אשר יעשה כלה חס ושלום בכל המרכז היהודי שעל גדות הויסלה. הוא ילך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מקהילה לקהילה, וישחוט את כולנו, יערוףף את ראשי הזקנים, ינפץ את גולגלות הילדים ויכלה אותנו כולנו, ללא השאיר שריד ופליט…

דומייה עמוקה שררה אחרי דבריו. פתאום קם שטרן מזועזע, מפוצץ ושאל בהתרגשות: ובכן מה עלינו לעשות לקדם את פני הרעה?

אין אני רואה דרך אחרת, ענה צייטלין, כי אם להתפלל, להתפלל ולחזור ולהתפלל!

הוא קרא אותנו, הוסיף, לייסד חבורה של עשרה בני אדם 'מכוונים', אשר יתאחדו בלב אחד ויתנפלו לפני השם בתפילה הבוקעת רקיעים, תפילה שתפתח את השערים הסגורים…

ואז קם צייטלין והתחיל לקרוא פרקי תהילים, בהתרגשות וחרדה עמוקה, ועיניו ירדו פלגי דמעות: "תפלה לעני כי יעטוף… א-לי א-לי, למה עזבתני"… ישבנו כולנו נרעשים ונדהמים, תפילתו של צייטלין זעזעה את כל מיתרי לבנו… (את כל הדבר הזה, שהיה בעיניי, גם בעיניי, מחזה אקזוטי, הסחתי מדעתי, ועל זה אני מכה על לבי: על חטא…).

זאת הייתה פגישתנו האחרונה. אולם כעבור חודשיים הייתי עד ראייה לקטסטרופה אותה חזה צייטלין בעיני רוחו, שהתחוללה על ראשי יהדות פולין.

ראיתי בעיניי קהלות קדושות שעלו בלהבות אש, עיירות ישראל שנהפכו לבתי קברות, ראשי זקנים שנערפו, גולגלות ילדים שנופצו, ובאוזניי הדהדו הדי קריאתו של צייטלין, שהייתה אז קול ערער בערבה… אז, בימי נדודיי על פני עיירות ויערות פולין החרבות, נזכרתי בתפילתו של צייטלין…

להתפלל, ולחזור ולהתפלל, זו היא צוואת החיים האחרונה של ר' הלל צייטלין זצ"ל, זה הוא האקורד האחרון של מנגינות חייו.

מתוך הספר 'תולדות נשמה אחת – הלל צייטלין, האיש ומשנתו'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: