היהדות כרעיון נועז / נתן לופס קרדוזו

 

העולם התרגל למידע מיידי ושטחי ולבריחה מרעיונות גדולים. גם היהדות הופכת ללא רלוונטית, מתרכזת בשימור ונמנעת מחשיבה יצירתית. ראש השנה מזמן ביקורת עצמית נוקבת ומקום להתחדשות מרעננת ולחשיבה בגדול

גוליבר

ראש השנה הוא יום שיש להרהר בו על הצורך ברעיונות יהודיים כבירים. יום שיש לחשוב בו בגדול. לצאת מחוץ לקופסאות החשיבה הממודרות. היום הרת עולם: היום נולד העולם. בראש השנה העולם אמור להיברא מחדש. הדבר חשוב באופן מיוחד בדורנו למען עתידה של היהדות.

פחד מרעיונות גדולים

רוב הציבור הדתי איננו מודע לכך שהיהדות נהפכה לבלתי רלוונטית. הוא סבור שהיהדות מסתדרת נהדר. ככלות הכול, יש לנו יותר לימוד, יותר בתי ספר יהודיים, יותר ישיבות, סמינרים של נשים, תוכניות של קירוב רחוקים ויותר ספרים על היהדות מאי פעם. אך למרות זאת, היהדות סובלת ממחלה חמורה. למען האמת, לא רק היהדות סובלת מהמחלה הזו; כל העולם סובל ממנה. חסרים לנו רעיונות נועזים.

התאהבנו בהיצע הבלתי נגמר של מידע מקיף-כול אך פסיבי, שלא מעובד אלא רק ממוחזר, וגם הוכנענו על ידו. יכולה להיות לנו גישה לטריליוני מסרים החושפים אותנו לכל סוג של מידע ומספקים לנו את כל הידע שרק יכולנו לחלום עליו. הבעיה היא שמידע נגיש וקל זה החליף את החשיבה היצירתית. הוא הרחיק את אפשרות קיומם של רעיונות גדולים; פיתחנו פחד כלפיהם. אנו מאמצים ומעריצים רעיונות נועזים רק כשהם מגיעים בצורה של המצאות מניבות רווח, כשאנחנו מרגישים את הכיסים הריקים שלנו, אבל לא כשהם מעִזים לאתגר את הנשמות הריקות שלנו.

אנו לא דנים ברעיונות גדולים, מפני שהם יותר מדי אבסטרקטיים ו"אווריריים". חידוש תמיד נראה כאיום. החדש תמיד נושא עִמו תחושה של ביזוי; סוג של חילול הקודש. הוא דורש מאתנו לחשוב, לאמץ את מוחותינו – דבר הדורש יותר מדי מאמץ ושאיננו עונה לדאגה העיקרית שלנו: הצורך בסיפוק מיידי. אנו אוהבים את השגרה במקום את החזון ולכן איננו מצמיחים אנשים שיש להם היכולת להביא חידושים אמיתיים.        

רק בקרב קבוצות עילית מעטות וקטנות העוסקות במקצועות של חולין אנו רואים שצומחים רעיונות מדהימים (הוקינג ותיאוריית הקוונטים, אומן ותורת המשחקים); במחלקת היהדות, בקושי יימצא אדם המתקרב להציע משהו חדש. בעוד בדורות קודמים דיונים ביהדות היו יכולים להצית את אש הוויכוח, לעורר מהפכות ושינוי יסודי של המבט שלנו על היהדות ועל העולם, כמו בתקופת הבעש"ט שייסד את החסידות, כיום אנו מתמודדים עם יהדות "פוסט-רעיונית" שהולכת וגוברת. רעיונות שעשויים לעורר את המחשבות שלנו כבר אינם "in". במקום זה מגַנים ומכנים רעיונות אלה ככפירה. היות שהם אינם יכולים להיקלט בקלות בקופסאות המחשבה הדתיות מתוצרת-עצמית שלנו, ולא מביאים בכנפיהם את השאננות שאנו כמהים לה, אנו נדבקים במיינסטרים. שם אנו יכולים לחלום את חלומותינו הבינוניים ולחיות את החיים כפי שהם.

ידע ללא חשיבה

רוב הישיבות שלנו זנחו את החשיבה היצירתית. אנו מעודדים יותר את הצרת תחום ההתמחות מאשר את הדחיפה לרעיונות אמיצים. אנו מגדלים דור שמאמין שהמשימה שלו היא יותר לשמר שתילים ופחות לנטוע יערות. אנו מציעים לבחורים הצעירים חוויות מן המוכן, שבהן אנו אומרים להם מה לחשוב במקום ללמד אותם איך לחשוב. אנו גוזלים מהם את היכולת ללמוד מהי למעשה החשיבה. ההסתערות על המשימות ההלכתיות, אשר מרגילות אותם בפרטים הקטנים של ההלכה, בקושי מחוללת השראה או רעיונות חדשים על אודות החוקים הללו. למעשה, הם מפריעים בדרך. אין זמן לעבד את כל המידע אפילו אם הם מעוניינים בכך. אלא שבמקום לראות זאת כבעיה, הם ומוריהם הפכו זאת למידה טובה.    

וזו בדיוק הנקודה. אנו מתמודדים עם הנוער שלנו שפורש מן היהדות או ששומר על יחס פושר כלפי שמירת המצוות, או עם הקיצוניות השנייה – אותם שנהפכים כה אובססיביים עד שהם אינם מסוגלים לראות את היער מבעד לעצים – ובעקבות כך נתפסים להקפדה דתית קיצונית. מה שלא הצלחנו להבין הוא שזו תוצאה של מערכת החינוך שלנו. בשני המקרים, אנשים צעירים נפלו קרבן למחלת המידע שלמען המידע.

מידע לא קיים רק כדי שנצרוך אותו. מידע אמיתי נמצא כדי שימירו אותו לדבר גדול ממנו. הוא קיים כדי לייצר רעיונות שמוצאים את הפשר בכל המידע שנאסף ושיכולים להביא אותו לרמה גבוהה יותר. מטרת המידע היא לא להיות לכוד, אלא להיות מובן.

החינוך היהודי היום, בחלקו הגדול, מייצר דור של יהודים דתיים שיודעים יותר ויותר על המצוות אבל חושבים פחות ופחות על מה שהם יודעים. הדבר נכון אפילו יותר ביחס למורים שלהם. רבים מהם הם למדנים גדולים בחכמת התלמוד, אבל אותם למדנים לא מבינים שהם טבעו בידע העצום שלהם. ככל שהם יותר יודעים כך הם פחות מבינים. כמו שציפור יכולה לחשוב שהוצאת דג מן המים היא אקט של נחמדות, כך אותם רבנים יכולים לחנוק את תלמידיהם בשעה שהם חושבים שהם מעניקים להם חמצן רוחני. בעשותם כן, הם כותבים מחדש את היהדות בדרכים זרות לחלוטין לאותם רעיונות שעליהם היהדות מבוססת. הם חונטים את היהדות וטוענים שהיא חיה רק בגלל שהצורה החיצונית שלה משתמרת.

לפחות ופחות צעירים דתיים יש ידע מספק על אודות גדולי המחשבה היהודים מן העבר וההווה. אפילו כשיש להם ידע זה, הרעיונות של גדולי המחשבה הללו מוצגים להם כמידע במקום כאתגר למחשבה העצמית שלהם או כתמריץ לפיתוח היצירתיות שלהם. זוהי טעות. האתגרים הרוחניים והאינטלקטואליים הנוכחיים לא יכולים לקבל מענה פשוט על ידי הסתכלות אחורנית ומתן תשובות שעבדו פעם אבל עכשיו יצאו מכלל שימוש.      

אין התקדמות ללא שאלות

במקום תיאוריות חדשות, היפותזות ורעיונות גדולים, אנו מקבלים תשובות "אינסטנט" לשאלות בעלות החשיבות הרבה ביותר. תשובות המובאות בספרים מסוג "עזרה עצמית" אשר טוענים שכל המידע הפילוסופי שלהם הגיע ישירות מסיני. מידע טריוויאלי, פשטני, ולרוב גם שגוי, דוחק הצידה רעיונות בעלי חשיבות. המידע לכל היותר מגיע כמסרון, ובשל כך הוא קצר מדי ולא נסמך על טיעונים ראויים, ואף על פי כן הוא מוצג כ"תשובה". באמצעות מתן תשובות "מושלמות", שמתאימות לעתים קרובות לפילוסופיות הלא מפותחות של המחברים שלהן, הם רומסים את החקירה והתהייה.

המסע בעקבות הוודאות משתק את החיפוש אחר המשמעות. דווקא הלא בטוח הוא זה שמדרבן את האדם לפתח את יכולתו האינטלקטואלית. כל רעיון ביהדות הוא רב-ממדי, מלא בסתירות, דעות מנוגדות ופרדוקסים בלתי פתורים. הגדולה של חכמי התלמוד הייתה שהם שיתפו את תלמידיהם בהתלבטויות האישיות שלהם, בספקות שלהם, בדרכים שבהן ניסו לפתור אותם, כפי שבית הלל ובית שמאי התווכחו בשאלה הקיומית והחיונית האם נוח היה לאדם להיברא (עירובין יג ע"ב). מורים חשפו את החיים הפנימיים שלהם בפני התלמידים. בדרך זו התקיימו הדיונים אצלם. הם יצרו מתח בשיעורים, ניהלו מלחמה על הרעיונות שלהם ובקשו מהתלמידים להילחם איתם עם סכינים בין השיניים. הם לא רצו ללמד את התלמידים דוֹגמות אלא ביקשו מהם לפרק אותן, להרוס אותן, ולגלות מחדש את השאלות. המורים הללו הבינו שלא את כל הפרדוקסים ניתן לפתור, היות שהחיים עצמם מלאים בפרדוקסים. הם גם הבינו שכל תשובה מוחלטת תמיד תהיה באיזשהו אופן תוצר של מוות – בעוד שהשאלה פותחת את המחשבה ומספקת השראה ללב.                 

אמת, גישה זו איננה נטולת סיכון, אבל אין שום צורת חיים אותנטית שאין בה סיכון. אין יותר גרוע מאשר להיכנע לעצלנות ולקשיחות שחונקות את החקירה ומותירות את האדם להיסחף בזרם. גישה כזו מכווצת את עולם היהדות לגטו אידיאולוגי המרוכז בעצמו והמספק את עצמו, וגוזלת ממנו את הרכיב המשמעותי ביותר שלו: הוויכוח המתמיד על אודות המשמעות הדתית של החיים והשאלה כיצד לחיות לאור הנוכחות הא-להית ולהתקדם לרמות גבוהות יותר.        

ירידת ערך המחלוקת

תוכניות של קירוב, על אף הכוונות הטובות שלהן, הפכו למוסדות, שכמו מפעלים מתמקדים בייצור המוני ומאמינים שככל שימשכו יותר אנשים לקיום מצוות, כך הם יהיו יותר מוצלחים. לעובדה שהמתודות שלהם מרסקות את המחשבות של רבים מן המצטרפים החדשים, שהיו יכולים לתרום תרומה משמעותית ליהדות חדשה ואיתנה, אין כלל חשיבות לשיטתם. המטרה היא להתאים אותם למערכת הקיימת. התיאוריות המיושנות שלהם גורמות לבעלי מחשבה עצמאית לבחול ביהדות, אך הם אינם מתייחסים לכך. בעיניהם רק המספרים חשובים. לכמה אנשים גרמנו לשמור מצוות. מיליוני דולרים מתבזבזים כדי להפוך יותר ויותר יהודים לאותו סוג סטנדרטי של היהודי הדתי. בדומה לדור הפלגה, אז היה העולם "שפה אחת ודברים אחדים", אנו יוצרים קהילה יהודית דתית של קונפורמיזם מלאכותי שבו מחשבה עצמאית ושוני בין הדעות הם לא רק דבר מגונה, אלא שהחיסרון שלהם נתפס כמצב האידיאלי.

אנו צריכים לשים לב בדחיפות למה שאמר קירקגור על הנצרות: "ההוכחה הגדולה ביותר לריקבון הנצרות היא מספרם העצום של הנוצרים (שחושבים אותו דבר)" (ראה M.M. Thulstrup’s “Kierkegaard’s Dialectic of Imitation” in A Kierkegaard Critique, H Johnson and N Thulstrup, eds., NY 1962). תובנות הומרו בקלישאות, גמישות בעקשנות, ספונטניות במנהגים. מה שהיה פעם עמוד התווך של היהדות, הערך הגדול של המחלוקת הרוחנית, האינטלקטואלית והמוסרית, הפך לדבר משוקץ. במקום ללמד את אמנות התעוזה אנו מחנכים כיום דור של כפופי קומה. יש סוג של חרם חברתי על כל מרד בריא כנגד המוסכמות. אליעזר ברקוביץ' שטען שההלכה נכנסה לעמדה של מגננה זכה להתעלמות; גדול המחשבה אברהם יהושע השל זכה ליחס של זלזול מצד האורתודוקסיה; ישיבות חרדיות לא התייחסו בכלל לרב קוק. מעל הכול, אנו חוזים בניסיונות לצייר את הפונדמנטליזם כעמדה אינטלקטואלית פתוחה כשהאמת היא שאין בכך שמץ של אמת. הוגים גדולים בעלי חזון מן העבר מנוצלים לשם כך. כיום אנו רואים כיצד אומרים להרבה אנשים שהם חייבים לחקות את המחנה הדתי כדי שיהיו שייכים אליו. פלגיאט רוחני אומץ כדרך החיים וכמחשבה הראויה של הדת.

התאהבות בשטחיות

נכון שיש היום נון-קונפורמיסטים בתוך היהדות ומספרם הולך וגדל. יש אפילו כמה ישיבות ומוסדות כאלה, כמו ישיבת עתניאל, ישיבת שיח יצחק ובית המדרש אברהם אבינו באקדמיה ע"ש קרדוזו. אבל הטרגדיה הגדולה היא שאותם מקומות מדברים בקול שקט, קול שהממסד הדתי איננו מסוגל לשמוע. במקום להקשיב לקולם, הממסד הדתי מתמקד בתפל ובטריוויאלי, ומתאהב בשטחיות המתפשרת של המוסדות שבמיינסטרים, המספקים את הסחורה במספרים גדולים ומציעים תשובות מיידיות לאנשים המוצאים עצמם במשבר דתי.      

הוגים יהודים מקוריים בני ימינו – כתמר רוס, יהודה גלמן, סוזן הנדלמן, מיכאל וישוגרוד – נופלים קרבן למספרם הגדול של הקונפורמיסטים. בעוד ההוגים הללו מאתגרים את המחשבה הקונבנציונלית, הם נותרים ללא תמיכה, וחיים בבדידות בגלל שהתרבות שלנו מוחקת אותם. הדבר רק משרת את עבודת האלילים של ההכנעה הרוחנית והאינטלקטואלית במקום לומר כן לרעיונות דתיים חדשים שלהם אנו זקוקים באופן נואש.

למען ההגינות יש לומר כי המצב לא כל כך שונה בעולם הלא-יהודי. אם סוקרטס, אפלטון, קאנט או שפינוזה היו חיים היום, הם בקושי היו מוזכרים באמצעי התקשורת, מלבד בכמה ביטאונים פילוסופיים שאף אחד לא קורא בהם. מה שהדור שלנו לא מבין הוא שללא אותם ענקים מן העבר היינו עדיין חיים בעולם פרימיטיבי שבו המדע לא היה מעניק לנו את כל הידע והעושר שמהם אנו נהנים היום. מה שקצרנו במשך מאות בשנים מושתת על היסודות שהניחו אותם הוגים, בין אם אנו מסכימים איתם ובין אם לאו. אך כיום, הם היו נדחקים החוצה על ידי כמות מסיבית של מסרים שחוקים שאינם מובילים אלא לסיפוק עצמי.  

רוב הלמדנים התלמודיים אינם מבינים שבעלי אותן דעות שהם מלמדים היו מתהפכים בקבריהם אם היו יודעים שאת דעותיהם מלמדים כדוֹגמות שלא ניתנות לערעור. הם רצו שרעיונותיהם ייבחנו, יעלו לדיון, יישקלו, ינוסחו מחדש ואפילו יידחו, בהבנה שמעולם לא הגיעו למסקנות סופיות, לא יכלו להגיע ולא רצו להגיע. הם הבינו שעניינים של אמונה אמורים להישאר נזילים, לא סטטיים. ההלכה היא מסקנה פרקטית של אמונות לא מגובשות בעוד האדם נשאר במתח רוחני. רק בדרך זו היהדות יכולה להינצל מהפיכה לדת משותקת או לכזו המתנדפת לכדי הזיות אוטופיות.  

זקוקים לאתגרים נועזים

ההורים שמודאגים היום מחוסר ההתלהבות של ילדיהם ביחסם ליהדות לא מבינים שהם בעצמם תומכים במערכת שבאופן סיסטמתי מונעת את קיומו של אותו חשק.

מה שהיהדות כיום זקוקה לו נואשות הוא מבקרים גדולים שיהיו מסוגלים לעורר את המסר הגדול שלה. היא זקוקה לאיינשטיינים, פרוידים ופסטרים רוחניים, שיוכלו להראות את האפשרויות הבלתי מנוצלות שלה ואת גדולתה הבלתי מפותחת. היהדות צריכה להיות מאותגרת על ידי שפינוזיסטים וניטשיאנים חדשים; על ידי אתיאיסטים שיוכלו לאתגר את המחשבות של הרבנים שלנו שייאלצו לחשוב מחשבות נועזות.   

הגיעה העת להתמודד עם הסוגיות האמיתיות ולא להסתתר מאחורי תירוצים שיהפכו את היהדות לזיוף. החשיבה שלנו מפגרת בזמן, ואין אנו יכולים עוד להרשות זאת לעצמנו. זה האתגר הגדול שראש השנה מעמיד אותנו בפניו. יהדות בנויה על רעיונות נועזים. מטרתה איננה למצוא את האמת, אלא להעניק לנו השראה של חיפוש כן אחריה. לימוד התורה איננו רק המשימה הנעלה ביותר שישנה, אלא גם המסוכנת ביותר, היות שהוא יכול להוביל לסיפוק עצמי וליהירות רוחנית.

מה שעלינו לעשות הוא לחפש אחר היהדות במצבה העוברי. לשוב לאותם רעיונות גדולים ולפתח אותם בדרכים שיכולות לתת מענה למגוון השונה של הצרכים הרוחניים של האדם המודרני ולספק השראה לנשמתו. עלינו להיות כמו רמברנדט, הצייר ההולנדי הגדול, שבשונה משאר הציירים שבדורו השתמש בחומרי הגלם של נופי הולנד כדי ליצור חיבורים נסתרים. הוא מצא עצמו במצב של יריבות קבועה עם החברה שבה חי, ועדיין הוא דיבר לדור שלו והמשיך לדבר אלינו בגלל שהוא הרים עצמו לנקודה שבה היה מסוגל לראות את כל הממדים שהאמנות הייתה יכולה לפנות אליהם ושבכל זאת אף אחד אחר לא גילה. כמו אמנות, אדם לא יכול לרשת את האמונה או לקבל את המסורת היהודית. אדם חייב לקנות אותה ולהיאבק עליה. להיות דתי משמעו לחיות במצב של לוחמה. המטרה של האמנות היא להטריד; לא לייצר עבודות מוגמרות אלא לעצור באפיסת כוחות באמצע הדרך שאחרים ימשיכו בה. כך היא היהדות. עדיין יש לה פיגומים, ופיגומים אלו צריכים להישאר כל עוד הבנייה נמשכת.        

הספק משחרר

אנחנו לא דוגלים בעמדות רוויזיוניסטיות כמו-רפורמיות כדי להיות מקוריים. ההיסטוריה הראתה שגישות כאלה אינן עובדות ולרוב הן חסרות את החוויה הדתית האותנטית. אל לנו להיות להוטים אחר עידוד חדשנות במקרים של התקדמות מפוקפקת; בינוניות חדשה אינה אמורה להחליף מצוינות מבוססת. אדם לא מגלה עולמות חדשים על ידי איבוד מראה החוף שממנו הוא התחיל את מסעו. אבל הגיעה העת לשקול מחדש את החינוך היהודי כפי שהוא נלמד בהרבה מקומות מסורתיים. אנו זקוקים לישיבה השונה באופן קיצוני. כזו שבה אמונתם של התלמידים מאותגרת, מקום שבו הם מתעמתים עם ביקורות של הוגים בעלי ברית ושאינם בעלי ברית על היהדות ולומדים כיצד להגיב להן. מקום שבו הם יהיו מודעים לכך שלא הוודאות אלא הספק הוא המחנך אותם. ישיבה שבה למורים יש האומץ לחלוק את הספקות שלהם עם התלמידים ולהראות להם שהיהדות מלמדת אותנו כיצד לחיות בחוסר ודאות, כך שבאמצעותה הם יהיו בעלי עומק דתי. התלמידים צריכים ללמוד שכמו החיים, היהדות היא אמנות הציור של מסקנות מספקות מתוך הנחות מוצא לא מספקות. אפשרות מתקבלת על הדעת היא הוודאות היחידה שיכולה להיות לנו.         

קיים צורך דחוף להעמיד את "אהלי אברהם" לכל אורכה של ישראל. דרוש מקום שבו יהודים דתיים ולא-דתיים יוכלו ללמוד, לדון ולהתווכח על תפיסות האמונה הגדולות של הדורות המוקדמים והמאוחרים, להשתלב בפליאה של היהדות, ללמוד את מאבקיה, דאגותיה וחיפושה המתמיד אחר תובנות חדשות שלה על עצמה. מקום שבו יכולים להיות דיונים כנים, אפילו אם מתברר שכמה מרכיבים שעכשיו נראים יסודיים צריכים להתחלף. הצורך לנפץ צלמים ולשחוט פרות קדושות הוא עצמו משימתה של היהדות כפי שאברהם עצמו ייסדהּ. אין ספק שיהיו ויכוחים לא נעימים, אבל אסור לנו לשכוח שמחלוקות גדולות הן גם  משחררות.           

שינוי רחב איננו רק דבר חיצוני, והוא יכול להיות כואב. הוא משחרר ומרענן ויש לו מחיר – אבל בלעדיו לא רק שאין ליהדות עתיד, אלא שאין לה גם מטרה.

יהי רצון שהא-להים הטוב יברך אותנו ברעיונות נועזים שיציבו את התורה שלו במרכז החיים שלנו ושיגרמו לנו לקלוט את הנוכחות שלו דרך המפגש החדש והמאתגר שלנו איתו. הלוואי ויהיה זה הרואי. לא יציב ונוח, אלא מלא כאב ודורש עמל. נשימה עמוקה באמצעו של הקונפליקט המתמשך הנוכח בלב האנושות.

הרב ד"ר נתן לופס קרדוזו הוא דיקן בית המדרש 'אברהם אבינו' בירושלים ומחברם של ספרי הגות יהודית (באנגלית)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מאמר נפלא.
    הלוואי ויעורר הדים, וישנה משהו בעולם.

  2. גם אם הייתי חושב שהרעיון והשאיפות שלך הם נכונות ובונות, איני יכול לקבלם.
    היהדות מעולם לא התימרה להיות רעיון נועז. בוודאי שלא היהדות מימי חז"ל עד ימינו אנו, גם לא בבית שני. על תקופת בית ראשון אין לנו מספיק מידע, אך אם היתה נועזות היא התבטאה בעבודה זרה.
    כתבת: "אנו לא דנים ברעיונות גדולים:", מי דן ברעיונות גדולים? בודדים שלא פעם נרדפו בגלל עצם דיונם ברעיונות גדולים וע"ע רמב"ם. את ההגדרה הטובה ביותר לגישה הקלסית של היהדות לרעיונות גדולים נתן הריא"ז בקונטרס הראיות למסכת סנהדרין ע"ש. טענתו העיקרית שעיקר היהדות היה ההלכה ולא אמונות ודעות, ובוודאי שלא רעיונות נועזים.

  3. ישעיהו בן אמוץ

    הספק משחרר ? אותו ' ספק ' הינו כלי רב עוצמה שבידי השטן , להוציא את היהודים ממעמד של מאמינים למעמד של ספקנים. מכאן קצרה הדרך לכפירה ! 'ספק' = עמלק בגימ'.
    מלחמת עמלק היא מלחמת מגן שנקט משה רבנו כנגד הספק ברוחניות שבגשמיות נקרא עמלק ! גיבוב מילים, ומשפטים ארוכים ומסורבלים אינם מראים בהכרח על עומק הדברים !

  1. פינגבק: Israel’s Weekly Makor Rishon Newspaper Prints Rabbi Cardozo’s ‘Bold Ideas’ Rosh Hashana Essay | cardozoacademy.org

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: