בתוך עמי אנכי יושבת / יעל לוין

 

המוטיב הזוהרי בדבר חשיבות ההתכללות עם הציבור בראש השנה התפרש בדרכים שונות בתורת החסידות. עיון משווה

יהודים פולנים מאמצע המאה הי'ט

במקומות אחדים בספר הזוהר מצינו כי מעשה השונמית ואלישע הנביא (מל"ב ד, ח-לז) אירע בראש השנה. הלימוד הבסיסי הקובע זאת מובא בזוהר פרשת פינחס (רלא ע"א), מפיו של רבי שמעון. חכם זה דורש כי בכל מקום שבו נאמר "וַיְהִי הַיּוֹם" הכוונה היא ליום שיש בו צער, דהיינו ראש השנה, שהוא יום שיש בו דין קשה, "דינא קשיא", על העולם. התפיסה מודגמת תחילה בעניינה של השונמית, שבראש פרשתה נאמר: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם". לאחר מכן מוסב אף ההיגד שבתחילת ספר איוב "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱ-לֹהִים" (איוב א, ו) על ראש השנה. פתירת המילים הללו מִסֵּפֶר איוב על ראש השנה ידועה גם מהתרגום הארמי לאיוב, אך לעומת זאת, הקישור בין השונמית וראש השנה כמגומה ייחודי וראשוני לזוהר, ואינו ידוע ממקור קדום יותר.

ההתייחסות הראשית והנרחבת ביותר למעשה השונמית בספר הזוהר מצויה בפרשת בשלח (מד ע"א – מה ע"א), שם נדרשים חלק מכתוביה לפי סדר המקראות. אחד הרעיונות המוזכרים הוא שראש השנה הוא היום שבו נפקדו עקרות העולם, ואף השונמית נפקדה במועד זה, בהתאם לנאמר "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן".

אלישע ביקש לגמול טובה עם השונמית על שאירחה אותו, ופנה אליה בשאלו: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא". על כך השיבה השונמית: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת", כלומר, היא יושבת בתוך עמה ומשפחתה ובשעת הצורך הם ידברו ויטענו בעבורה (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, פרק ג; רד"ק על אתר).

דו-השיח הנזכר בין אלישע לשונמית מתבאר בזוהר על דרך הדרש בהקשר לדין שבו עומד האדם בראש השנה. בהצעתו לדבר לפני המלך רצה אלישע לומר כי אם השונמית זקוקה שהמלך העליון יכפר על מעשיה, הוא יוכל לבקש בעבורה. המענה שלה לאלישע מתפרש בתחילה בהוראה כללית כי בשעה שהדין תלוי אין לאדם לפרוש מן הכלל, שכן מי שניכרים ונרשמים לבדם, למרות שהם צדיקים, נתפסים בראשונה בעוונותיהם. משום כך אין לאדם לפרוש מן העם לעולם, שרחמי הקב"ה שורים כל העת על העם כולם כאחד. וכאן הזוהר עובר להתייחס לשונמית עצמה – היא לא חָפְצָה להיענות להצעת אלישע שתוזכר לבדה, אלא ביקשה להוסיף ולקיים את מנהגה משכבר הימים להיכלל בעם.

רעיון זה בדבר התועלת הנודעת לאדם הכולל את עצמו עם הציבור ביום הדין מועלה בהקשרה של השונמית במקומות אחדים נוספים בזוהר, ותורף הדברים אחד הוא: ראוי לאדם לכלול את עצמו בראש השנה עם הציבור ולא לפרוש הימנו, שכן אם האדם מוזכר למעלה ביחידות, מעיינים ומשגיחים בחטאיו ודנים אותו על פיהם (נח, סט ע"ב; ויצא, קס ע"ב; בא, לג ע"ב; זהר חדש, מהדורת מרגליות עז ע"א).

רעיון זה זכה לפיתוח ולהרחבה ניכרת בספרות המאוחרת יותר, ובמיוחד זכה לעדנה בספרות החסידית. את דברינו הבאים נייחד לעיון בהגותם של אדמו"רים נודעים אחדים, שכל אחד מהם מעלה גישה ייחודית בנושא ההתכללות.

הצדיקים והעם

רבי יעקב יוסף מפולנאה (נפטר בתשרי תק"ם; 1779), תלמידו המובהק של הבעש"ט, מתייחס למוטיב ההיכללות עם הציבור בראש השנה בשני מקומות בחיבורו "תולדות יעקב יוסף", שיצא לאור בשנת תק"ם (1780). נקודת המוצא הראשונית שלו בשתי הידרשויותיו היא הצדיקים הבאים לכלול את עצמם עם העם.

בביאורו לפרשת פינחס הוא מזכיר את הרעיון שיומו הראשון של ראש השנה הוא כנגד פנימיות העולמות, והוא בדינא קשיא, ולעומת זאת יומו השני הוא כנגד חיצוניות העולמות, והוא בדינא רפיא, דין רפה. רעיון זה נשען על דברי רבי חיים ויטאל (פרי עץ חיים, שער ראש השנה, פרק ד). על כך מוסיף ה"תולדות" כי שלומי אמוני ישראל הם כנגד פנימיות העולמות, ואילו המון העם הם כנגד חיצוניות העולמות. לכן כדאי להם לצדיקים, שהם בבחינת ראשים, לכוף את עצמם בראש השנה ולחבור עם הרבים; בדרך זו הם זוכים כמותם להיות נידונים בדינא רפיא, באופן שבו קל יותר לרצות את הבורא. יצוין עוד כי בשער הכוונות (דרושי ראש השנה, דרוש ב) כותב רבי חיים ויטאל כי התפילות ביום הראשון של ראש השנה מעלות את פנימיות העולמות בלבד, ולכן יום זה הוא דינא קשיא, ואילו בתפילות היום השני – עולה חיצוניות העולמות מכוח עליית פנימיות העולמות ביום הראשון, וזהו דינא רפיא.

רבי יעקב יוסף מפולנאה מסב על עניין ההתכללות ביום השני את הכתוב "אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה" (תהילים פט, טז), שכן התרועה היא כנגד דינא רפיא, בעוד השברים הם כנגד דינא קשיא (זוהר, פינחס, רלא ע"ב-רלב ע"א). העם גופו יוצא נשכר מהשתתפות הצדיקים עמהם. הצדיקים מקדימים ויוצאים לקראת המלך עוד לפני ראש השנה, אז שורים רחמים גמורים. הארת הפנים שהם מקבלים מוקרנת ומושפעת על העם. רעיון זה מתמצה בתיבות המשך הכתוב בתהלים: "ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן".

בפרשת שופטים מקשר רבי יעקב יוסף מפולנאה את עניין ההיכללות עם הרבים למאמר התלמודי: "ואמר ר' יצחק כל שנה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מתעשרת בסופה, שנא' 'מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה', 'מֵרֵשִׁית' כתיב, 'וְעַד אַחֲרִית', סופה שיש לה אחרית" (ראש השנה טז ע"ב). הוא מבארו במשמעות שאם הראש והנשיא עושה עצמו בראש השנה "רש להיות כאחד העם", כפי שעשתה השונמית, אזי בעבורו השנה "מתעשרת בסופה, שיוצא זכאי בדינא בלי קטרוג". ראשי העם המתכללים עם הרבים בראש השנה ממעטים את עצמם ובאים בנמיכות הרוח, ועושים עצמם כאילו הם דלים ורשים בתורה ובמצוות, והם מבקשים רחמים ומתחננים על נפשם לא מצד מעשיהם, כי אם במתנת חינם. רבי יעקב יוסף מפולנאה מוסיף לציין כי האותיות "רשית" הן "תשרי". המילה "מֵרֵשִׁית" כתובה במקרא בהעדר האות אל"ף, כדי ללמדנו שראוי לראש להבליע ולהסתיר את עצמו בינות הרבים, ולעשות עצמו "רש ולא ראש בחודש תשרי, שלא יהי' רשום בפני בעלי הדין של מעלה".

שלמות בכלל

רבי שניאור זלמן מלאדי (תק"ז-תקע"ג; 1746-1812), אדמו"ר הזקן, מדבר בשבח ההתכללות וההתחברות בראש השנה עם הכלל, בסידורו שיצא לאור בשנת תקע"ו (1816; סדר תפלות מכל השנה, שער האלול, ד"ה "אתם נצבים"). דבריו מוסבים על פרשת ניצבים. לדבריו, קוראים פרשה זו בשבת שלפני ראש השנה משום שבראש השנה "נגבהין ומתעלין כללות" נשמות ישראל לפני ה', וזהו לשון "נִצָּבִים". המילים "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) מרמזות להתחברות עם הכלל. באדם היחיד אין למצוא שלמות, כי אם בכלל נשמות ישראל, שאז מה שיחסר לאחד יימצא בזולת. הוא מדמה זאת לגוף האדם שיש בו התכללות באיברים באופן שברגל נמצאת מהות חִיּוּת הראש, ובראש נמצאת מהות חיות הרגל, ולא ידוע מי הראש ומי הסוף. אדמו"ר הזקן מבאר בהקשר זה את המאמר במסכת אבות "והוי שפל רוח בפני כל אדם", שאדם צריך לדעת ולהכיר שיש בכל אדם יתרון ומעלה לעומתו, ומחמת זאת עליו לחוש שפלות.

אדמו"ר הזקן מציין עוד לגבי ההתכללות כי קול השופר הוא קול פשוט, בלי צירופי אותיות כמו בדיבור, והוא צעקה מעומק הלב, קול פנימי שלא נשמע. הוא מפרש בהקשר זה את הכתוב "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיה לא, ב), שתקיעת השופר למטה מעוררת את הקול הפשוט שלמעלה, וכך ה' נראה ונגלה גם מרחוק.

גם נשיא הדור

רבי צדוק הכהן מלובלין (תקפ"ג-תר"ס; 1823-1900) מתייחס למוטיב ההיכללות ב"רסיסי לילה", שהתפרסם בשנת תרס"ג (1903), וב"מחשבות חרוץ", שראה אור בשנת תרע"ב (1912). ב"מחשבות חרוץ" (אות ז) הוא מזכיר כי בשעה שישראל נמצאים באגודה אחת, אפילו החלבנה מצטרפת עם הלבונה ויחד הן נותנות ריח טוב, ומה שחסרה זו משלימה זו. ולכן עיקר טענת המקטרגים ומקום שליטתם הוא כאשר כל אחד מתפרט ביחידות, ואינו נמצא יחד בַּכְּלָל. אחדות זו מרומזת בקול השופר שהוא קול פשוט היוצא מעומק הלב, ואין בו חיתוך אותיות, לעומת דיבור שבו מתפרט הכול לאותיות, שֶׁכָּל אות היא פרט בפני עצמו. נפשות ישראל הן בבחינת אותיות התורה, וקודם מתן תורה היה קול השופר חזק מאוד, והיה זה קול פשוט שממנו נמשכו אחר כך הפרטים. בשעה שישראל מצטרפים ונכללים במקורם שהוא אחד, אין מקום לקטרוג והשטן מתערבב. כל אדם, בלא יוצא מהכלל, אפילו נשיא הדור, צריך להתכלל מחמת ש"אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא".

ב"רסיסי לילה" (אות מ) מציין רבי צדוק הכהן כי מחד גיסא כל באי עולם עוברים בראש השנה לפני ה' כבני מרון, וזה מצד מעשיהם, ומאידך גיסא הם נסקרים בסקירה אחת, וזה מצד כלל קומת ישראל (ראש השנה יח ע"א). לכן בראש השנה אין לאדם להיות מדוגל בפני עצמו והסקירה עם הכלל היא המתקת הדין, ומה שחסר זה משלים זה. תקיעת השופר נועדה לכנס את העם, אולם גם להחרידם, ומתוך החרדה הם מתבטלים מעצמיותם.

אחדות הלבבות

רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק (תק"ס-תרכ"ו; 1800-1866) נדרש למוטיב ההתכללות וְהַלְּכִידוּת עם הציבור בראש השנה בשני מקומות בחיבורו "תפארת שלמה", ששני חלקיו יצאו לאור סמוך לאחר מותו, בשנים תרכ"ז-תרכ"ט (1867-1869). בדברי תורה לפרשת כי תצא הוא משקיף על הרעיון של "בתוך עמי אנכי יושבת" כמתייחס למצב של אחווה ורעות שאמור לִשְׁרוֹת בין כל ישראל. מציאות זו היא הקדמה והכנה ליום הדין, ונחוצה כדי שכל יחיד יוכל לזכות בדין.

המחבר מעלה כי הדרך שבאמצעותה אפשר לצאת זכאים בדין היא בהימנעות גמורה מאמירת גנות על כל אדם מישראל, שכן הוצאת דיבה מעוררת את כוחות הדין, הפועלים באורח מיוחד ביום הדין. הוא מוצא אסמכתא להשקפתו זו בכתוב הפותח את הפרשה "כִּי תֵּצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י). עניין האחווה וְהָרֵעוּת מרומז במילים "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ד'" (תהלים צח, ו); המילה "הָרִיעוּ" היא מלשון רֵעוּת. התיבות המקראיות "אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר. לִפְנֵי ד' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ" (שם צו, יב-יג) נועדו להורות שגם עמי הארץ, המשולים לאילני סרק, הם בכלל ישראל, כי לכל אדם מישראל מעלה שאינה מצויה בזולתו.

רבי שלמה מרדומסק מבאר בהקשר להיכללות את המקראות: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים… נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע… סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (שם לד, יג-טו). אדם המבקש להיכתב בראש השנה בספר החיים צריך להישמר מלדבר כל דבר רע על חברו, ועליו לראות את מעלותיו ולא את חסרונותיו. אם אדם יחשיב את חברו בחזקת צדיק, אותו עצמו יכתבו בספרם של צדיקים. נמעניו של ה"תפארת שלמה" לא נתפרשו גלויות, אולם לשיטתו עמי הארץ יוצאים אף הם נשכרים מההתכללות שכן חבריהם נמנעים מלומר עליהם רע, והם נמלטים מתוקף הדין.

הרעיון שאין לפרש את חטאי עמי הארץ, באורח מיוחד בהקשר של ראש השנה, בוטא גם בידי חכמי ישראל אחרים. כך, לדוגמה, רבי אליעזר פאפו (תקמ"ה-תקפ"ח; 1785-1828) מעלה בחיבורו "פלא יועץ" (ערך "סנגוריא") את החובה ללמד זכות על ישראל בכל עת תמיד, אולם באורח מיוחד בתקופת הימים הנוראים. הוא סובר כי על הדרשנים לגלות משנה זהירות בימי הדין שלא להטיל דופי בעם ושלא לפרש את חטאיו, מה שמסוגל לעורר  את הדין, אלא יש להתוות ולציין את הדרך הרצויה שראוי להלך בה.

איגרת הקודש

רבי שמחה בונם מפשיסחא (תקכ"ה-תקפ"ז; 1765-1827) כלל רמיזה למוטיב של ההתכללות עם הציבור בראש השנה באיגרת שכתב בשלהי שנת תקפ"ו (1826) לתלמידו רבי אלכסנדר זיסקינד זושא כהנא (תקנ"ה-תקצ"ז; 1795-1837), עורך "קול שמחה", חיבור שבו כינס את תורת רבו ואשר יצא לאור בדפוס בשנת תרי"ט (1859). איגרת זו נדפסה בסוף "קול שמחה", אולם כבר סמוך לאחר כתיבתה החלו חסידים להעתיקה והיא נפוצה ברבים בכתב יד.

וכך נאמר באיגרת: "אדברה אליו הפעם כמו אל לבי. כתיב 'בתוך עמי אנכי יושבת' וכתיב 'מרחוק ה' נראה לי' וזה סוד ראש השנה. השמחה והדאגה מסותרת בפחד. יזכהו ה' להיות לו שניהם יחד. הבינה תגדל מהמעשה כי המעשה רז והבינה אור ושניהם דומים". איגרת זו, במיוחד בְּשֶׁל הקטע שצוטט שהוא עלום וסתום, נחשבה ונחשבת להיות "איגרת הקודש" של רבי שמחה בונם. זאת בהתאם לידוע שרבי שמחה בונם מעולם לא שח שיחה בטלה, עדות המובאת בספרו של תלמידו רבי שמואל משינאווא (תקמ"ה-תרל"ג; 1785-1873) "רמתים צופים" (סימן ב, טז), שהוא ביאור על "תנא דבי אליהו" והתפרסם בשנת תרמ"א (1881). חשוב להעיר כי ב"רמתים צופים" כותב המחבר כי ראשית קטע האיגרת הנדונה נדפסה ב"קול שמחה" בצורה שגויה, ויש להפוך את הנוסח ולגרוס: "… כתיב 'מרחוק ה' נראה לי', וכתיב 'בתוך עמי אנכי יושבת', וזה סוד ראש השנה…".

בעלי צלם

ה"ישמח ישראל", בבואו לפרוס בפרשת ראה את שיטתו בביאור רעיון היכללות היחיד עם הרבים בראש השנה, שהוא אותו "סוד ראש השנה" המוזכר באיגרתו של רבי שמחה בונם, מתייחס להימנוּת עם הציבור כעיקר ההכנה והעצה "היעוצה שיצא זכאי בדינו ביום הדין". גם בפרשת שופטים ובפרשת ניצבים-וילך מתייחס הוא ל"סוד ראש השנה" כהכנה לדין. בפרשת ניצבים-וילך הוא מסב את המילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט, ט) על ראש השנה; "אַתֶּם" הוא אותיות "אמת", ו"הַיּוֹם" מתייחס לראש השנה, בהתאם לדברי הזוהר בנוגע לשונמית. האדם יכול לזכות בחסדים בראש השנה באמצעות מידת האמת, והדרך להשיג מידה זו היא לכלול את עצמו בכלל ישראל, דבר המרומז במילה "כֻּלְּכֶם". בדומה לכך, אדמו"ר הזקן העלה זיקה בין פרשת ניצבים לבין מוטיב ההתכללות.

לדידו של ה"ישמח ישראל", היחיד יכול לזכות בדין על ידי אהבת כל אדם מישראל באשר הוא, מחמת שמצוי בו חלק א-לוה ממעל, למרות שחטא ופגם בצלם הא-לוהים שבו. ראייה זו אמורה לנסוך בו תחושת שפלות והכנעה, המביאתו לכבד ולאהוב את יראי ה' ואת כל ישראל, מתוך שהוא מכיר בכך שגם בהם נמצא אור יקר, אולם הם חטאו במידה פחותה ממנו. דהיינו, כשם שאדם אוהב את עצמו על פגמיו וחטאיו, עליו לאהוב את זולתו למרות חטאיו, ו"אפילו את האיש הפחות צריך לאהוב באהבה רבה". רעיון דומה שלפיו אדם צריך לחשוב כי לכל אדם יתרון ומעלה עליו ועל כן להכניע עצמו, מבוטא בדברי אדמו"ר הזקן.

כשאדם מגלה אהבה ורחמנות כלפי האחר החוטא, מידה כנגד מידה מתלבש הבורא במידת הרחמנות, והוא מושיעו ופודה את חלק הא-לוה ממעל שלו גופו שנפגם בגין חטאיו. תפיסה רעיונית זו מבוטאת בכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'".

בפרשת שופטים מציין ה"ישמח ישראל" בהקשר לרעיון ההיכללות את הצורך של אדם מישראל לבטל את עצמו בביטול גמור כנגד כלל ישראל, שכן אפשר ללמד זכות על כל החטאים, מלבד חטא הגאווה, ש"הוא מתועב ומשוקץ גם אצל מדת הרחמים". בפרשת ניצבים-וילך הוא מטעים כי אדם צריך לבטל את עצמו בהתבטלות אמיתית, לראות את מעלת חברו ולא את חסרונו, ולהחשיב את חברו כמי שדרגתו גבוהה משלו. על ידי זה הוא מעורר עליו את חסדי ה' כל העת. בדרך זו מרחמים עליו מן השמים באתערותא דלעילא [=התעוררות מלמעלה] תחילה, והוא הופך את הדין לרחמים. ה"ישמח ישראל" מבאר את המילים "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג, כא) בהוראה שיש לאהוב כל אדם מישראל מצד חלק הא-לוה שבו.

סוגים של אחדות

בדברי תורה לפרשת ניצבים שנת תרע"ה מציין ה"שם משמואל" כי ביומו הראשון של ראש השנה, שהוא דינא קשיא, דנים כל יחיד בפני עצמו ומעיינים לראות אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל. אם אדם זוכה להימנות ביום הראשון עם הכלל, שבים ודנים ביום השני את כל הכלל, וכלל ישראל לעולם נרצה. לכן מהותו של יום זה הוא דינא רפיא, וישראל יוצאים זכאים בדין. יתרה מזו, לאחר שאדם מתאחד בכלל ישראל, הדין שדנוהו ביום הראשון של ראש השנה עשוי להיות נמתק ביומו השני.

ה"שם משמואל" עומד בדברי תורה לראש השנה שנת תרע"ו על מהות ההתאחדות הרצויה. הוא כותב כי בזוהר פרשת בשלח (מד ע"ב) נאמר תחילה בעניין ההתכללות שאין לאדם לפרוש מהכלל בשעה שהדין שרוי בעולם, ובהמשך שאין לאדם לפרוש מהעם לעולם, דהיינו אפילו שלא בשעת הדין. ה"שם משמואל" עורך הבחנה בין שני סוגי התאחדות. הסוג האחד הוא התאחדות שבה כל האיברים ניכרים בפני עצמם, בדומה לגוף האדם, שבו ניכר מהי היד ומהי הרגל. התאחדות זו, שהיא בגדר "מאן דאיתא [=מי שֶׁיֶּשְׁנָהּ]", ראויה לשעה שאינה שעת הדין. אולם בשעת הדין נחוץ שתהיה התכללות ממדרגה גבוהה יותר, התמזגות גמורה באופן שכל איבר יהיה "בטל במציאות לגמרי וכמאן דליתא [=וכמי שאיננו]". התקיעה והתרועה מרמזות לשני סוגי ההתכללות; התקיעה היא הברת קול אחד, ואילו התרועה היא קיבוץ של קולות שמכולם נעשה קול אחד. ההתאחדות המרומזת בתקיעה היא התאגדות שבה הפרט בטל בתוך הכלל "כמאן דליתא", ולכן התקיעה היא העיקר והתכלית. התקיעה שלפני התרועה רומזת לשורש ישראל בעולם העליון, התרועה באמצע היא התאחדות בחזקת "מאן דאיתא", והתקיעה שלאחריה מרמזת להתכללות שהיא בבחינת "מאן דליתא".

בדברי תורה לפרשת כי תבוא שנת תרע"א מפרט ה"שם משמואל" את מהות ההתאחדות; בתחילה צריך האדם לעשות תשובה על עברות שבידו, אולם עניין זה אינו מספיק, שכן עדיין הוא מחוסר איבר, "ואין לו תקנה רק על ידי התאחדות בכלל ישראל להשתדל מאוד להכניס בלבו אהבת הכלל ולהיות כל מעשיו בשמחה ובהתפעלות ורגשת הנפש ולא בעצבון חס וחלילה". אין כאן עמידה מפורשת על מהות כל אחד מימי ראש השנה, וזאת שלא כמו דבריו משנת תרע"ה שבהם ערך חלוקה בין יומו הראשון של ראש השנה ובין יומו השני. מכל מקום, הדברים עולים בקנה אחד, ואפשר להשקיף על השלב הראשון של החזרה בתשובה מהעברות כקשור ליומו הראשון של ראש השנה, ואילו ההתכללות השלמה מתוך אהבת ישראל נוגעת ליומו השני.

רעיון אחד

לסיכום: דברי הזוהר בדבר מעלת הצטרפות היחיד עם הציבור בראש השנה, דרך המועילה להימלט מתוקף הדין, מצאה לה בחסידות נתיבי פרשנות מגוונים. הנהגה זו מועלית על נס כדרך שראוי לכל אדם לאחוז בה, אם כי נקודת המוצא של ה"תולדות" היא הצדיקים, ראשי הדור, הבאים להתכלל, ואף בדברי רבי צדוק הכהן מצויה התייחסות למעמד ראש הדור.

חלק מההידרשויות עושות שימוש בהבחנה המוזכרת בזוהר בין דינא קשיא לדינא רפיא. ה"תולדות", ה"תפארת שלמה" וה"שם משמואל" מייחסים את התועלת הנודעת להתכללות לזמן שהוא דינא רפיא. הגישות השונות חלוקות במהות ההתכללות עצמה. ה"תפארת שלמה", ה"ישמח ישראל" וה"שם משמואל" ממקדים את העניין באהבת ישראל, ולעומתם יש שאינם מציינים את מהות ההיכללות. הנה כי כן, ראינו כיצד רעיון זוהרי אחד יוצא לכמה וכמה טעמים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: