איבדנו את הסבלנות לחיות עם דעות של אחרים / אבי גז

 

הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, כואב את חוסר היכולת לדבר בחברה הישראלית, מספר על ילדותו במרוקו ומדבר על המצב בעולם הערבי, על אירועי מגרון ועל יציאת הצוערים בעת שירת הנשים

 

הרב שלמה עמאר

 

הרב שלמה עמאר, הרב הראשי ואב בית הדין הגדול, נושא בעול הרבנות כבר מגיל עשרים ואחת. מאז הספיק לשמש בתפקידי רבנות, הוראה ודיינות במגוון מרשים של תפקידים. בין השאר שימש משגיח בישיבה בתל אביב, נשא בתפקידים בתחום הכשרות וכיהן כדיין בבתי דין רבים בארץ.

בפסיקותיו של הרב ניתן למצוא קביעה שיש להעלות את בני הפלשמורה לארץ, לצד היתרים לביצוע הנדסה גנטית בצמחים והסתפקות בקביעת מוות מוחי על מנת לאפשר תרומת איברים. לאחר הפיגוע במגדלים התאומים פורסם כי הרב עמאר עסק בהתרת כמה מן העגונות שנותרו ללא בעליהן. לאחרונה עורר הרב התנגדות מן הכיוון הליטאי סביב סוגיות הגיור בצה"ל, וצוטט כמי שאמר בעניין זה: "אף אחד לא ילמד אותנו מה זו קבלת מצוות".

לכבוד ראש השנה הגעתי ללשכת הרב בבניין הרבנות הראשית בירושלים וביקשתי לשמוע את דברו. הרב ביקש לפתוח בברכה:

"אני מודה על ההזדמנות שניתנת לי כאן לברך את עם ישראל לקראת השנה הבאה עלינו לטובה ולחיים טובים. אני מבקש לברך את כל בית ישראל שייכתבו וייחתמו לחיים טובים. אנחנו מתפללים שתהיה שנת גאולה וישועה, שה' יחוס על עמו ועל נחלתו, שיציל את חיילינו ויחזקם, וישיב את השבויים והנעדרים מהרה".

אדישות לשפיכות דמים

"כשאני מתבונן על התיקון הנדרש מאיתנו, נראה לי שיש אצלנו ירידה כללית ביחס הכבוד שבין בני אדם. זה עלול להתבטא בצעקות, בדיבור לא מכובד ולא מנומס, כזה שיוצא ללא מחשבה תחילה. אווירה כזו של התנהגות חברתית, במצבי קיצון תוביל עד לשפיכות דמים. ידענו מדברי חז"ל שהותירו לנו את יצר העריות, אבל לא ידענו שגם שפיכות הדמים עוד חיה בינינו. לא רק שיש שפיכות דמים, אלא שהציבור נעשה אדיש לכך. מלבד כמה שניות של הזדהות לאחר שמיעת ידיעה חדשותית, אנחנו נוטים להמשיך בחיינו בלא להפנים את המסר עבורנו.

"הגענו למצב שבו יש אנשים מלומדים, כאלו שנחשבים הגונים, שמרשים לעצמם לפתור בעיות על ידי שכירת רוצח. לאן הגענו? עד כדי הריגת רב גדול, צדיק וחסיד בישראל, כולו תורה. גם אם מדובר באדם חולה, הוא לא יעשה דברים שלא נמצאים בכלל בהוויה החברתית. הוא יעשה מעשי שוליים, אבל כאלו שאכן נמצאים בשולי אותה חברה, לא מחוץ לאותם שוליים.

"איבדנו את הסבלנות לחיות עם דעות של אחרים, איבדנו את המזג הראוי של הדיבור. עלינו ללמוד לשאת אחד את השני, הן בחיינו החברתיים והן בבית פנימה. לצערנו יש גם מקרים מרובים של רצח בתוך המשפחה. אישה, שצריכה להיות מקור לברכה ולשמחה בבית, שבעלה חייב לכבדה כגופו, ובמקום זאת מגיעים למצב נורא של רצח במשפחה. כל זה מלמד שאנחנו זקוקים לתיקון מיידי. התיקון לא נדרש רק עבור אלו שהגיעו לרמות קיצוניות, כהרמת יד ושפיכות דמים, אלא גם עבור כולנו. גם מי שלא מרים את ידו או את קולו בדרך כלל. משום שאם אנחנו לא נזהרים לכבד את השכן, את בן המשפחה או החבר, ואין לנו הסבלנות לקבל דעות שונות משלנו, אז גם אנחנו אשמים. בעניין הזה יש צורך בחשבון נפש אמיתי של בן אדם לחברו.

"גם בתחום שבין אדם למקום – יש לשמור על קדושה, על קודשי ישראל, על שבת ומועד. זכורני בילדותי במרוקו, כשהיו עוברים יהודים שנראו יראי שמים ליד ערבי שהיה באותה עת עם סיגריה, הוא היה מיד זורק אותה לפני שיראה אותה היהודי, או היה עובר לאיזה מקום, על אף שחילול השבת לא נאסר עליו. היה כבוד לקודשי ישראל, אפילו מצד כאלו שאינם יהודים. וגם מן הצד השני, אנחנו כיבדנו אותם. בתור ילדים אמרו לנו לא לאכול ברחוב בזמן הצומות שלהם. היום, בעוונות, אין מספיק כבוד. חשוב להסביר שקדושת השבת איננה שייכת ליהודי פלוני או לחוג אלמוני. קדושת השבת שייכת לכולם. 'ושמרו בני ישראל את השבת'. גם מי שבוחר שלא לשמור שבת להלכותיה, לפחות יכבדה מפני כבוד הבריות".

דרוש עם חזק

"אנו עומדים בימים אלו בפני סכנות שעם ישראל לא הכיר מאז קום המדינה. האירוע של תקיפת השגרירות בקהיר אינו מקרה פשוט. זו התפרעות עממית, ספונטנית, לא משהו עם אשם נקודתי, פוליטי. זה כמובן שייך לאווירה הכללית במדינות ערב שעלו לכותרות בשנה האחרונה. חייבים לומר שאם לא נהיה מלוכדים ומאוחדים ומתחשבים זה בזה בעת הזאת, יהיה לנו חלילה קושי גדול לעמוד איתנים כנגד התקפות כאלו כנגדנו. התפרעויות המוניות שכאלו דורשות עם חזק. לא די בצבא חזק לשם כך. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו כאלו גדולים וחזקים, עד שאנו יכולים להרשות לעצמנו לריב בינינו לבין עצמנו. אנחנו לא כאלו גדולים וחזקים. אנחנו בהחלט צריכים לעמוד על המשמר, אנחנו עדיין זקוקים לשמירה.

"כמובן, צריך להתפלל אל ה' ולהרבות תפילה. ובזה אני מבקש לקרוא לכל בית ישראל, ולומר באופן ברור: התפילה אינה מיועדת לרבנים או לדתיים בלבד. כל יהודי צריך לקרוא לה' ולהתפלל אליו. בפירוש אמר דוד המלך בתהילים: 'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת'. ה' קרוב לכולם. הדרישה היחידה היא שיקראו אליו באמת, מעומק הלב. את הפסוק 'ושמעתי כי חנון אני' מפרש הרמב"ן שאפילו רשע שמתחנן אל ה' תפילתו נשמעת. קל וחומר שכך הוא ברוב רובם של ישראל, שאינם רשעים חלילה.

"השנה באופן מיוחד, האתגרים המקיפים אותנו אינם קלים. ההכרזה באו"ם, יחסם המשתנה של שכנינו, ועוד. קשה להתעלם מכך שבכל עת שעולה השם ישראל לכותרות מיד קופצים כולם. נהיינו לחומר הבעֵרה הכי קשה בדיפלומטיה העולמית.

"בזוהר בפרשת בשלח מסופר על ר' שמעון בר יוחאי שבכה באמצע לימודו. נבהלו חבריו ושאלוהו לכך. רבי שמעון אמר שהוא רואה שבדור האחרון תהיה הרבה שפיכות דמים בישראל. שאלו אותו מהו התיקון לכך, והוא ענה להם שהתיקון הוא בלימוד התורה. גם האור החיים הקדוש ואחרים כותבים פעמים רבות שהדרך להינצל מחבלי משיח היא העיסוק בתורה ובגמילות חסדים. תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה על כולנו".

יש התאפקות גדולה

ברשותך, נבקש לשמוע את דעת הרב ביחס למספר עניינים שעל הפרק. לאחרונה נשמעה ביקורת חריפה על פעולת המשטרה בהרס מבנים במגרון. לא שמעתי את קולם של הרבנים הראשיים בסוגיה.

"אנחנו משתדלים לשקול כל דבר לגופו. בדברים הלכתיים שאין בהם פקפוק אנחנו ודאי צריכים לומר את דעתנו, ואנו אומרים. יש דברים שהם אמנם קשורים בהלכה כמו פינויים, אבל אותה הלכה גם אומרת שפיקוח נפש דוחה. כמובן, בשאלה אם עמדה פוליטית מסוימת מהווה פיקוח נפש או דווקא להפך יש מחלוקות בין אנשי הביטחון והמדיניות, ואנחנו לא מומחים לנושאים אלו.

"לפני ההתנתקות היו לנו הרבה שיחות עם אריאל שרון. אין ספק שביחס להבנתו הביטחונית המשקל של עמדתי מתגמד, הוא הרי מומחה מדרגה ראשונה. לכן בזמנו הייתי מציע לו הצעות שונות. הייתי מעיר לו: 'שמא נחשוב על הנקודה הזו', 'אולי לא חשבנו די על העניין ההוא'. אמרתי לו, למשל, שלא ראוי לבצע את ההתנתקות בבין המצרים שהוא זמן של חורבן. אני כשלעצמי אמנם כיוונתי שיתקיים בזה 'כיוון דאידחי אידחי', והעיכוב אולי יוביל לביטול העניין בסופו של דבר. שרון בתחילה אמר לי שאין סיכוי ושהכול כבר מוכן. בסוף אותו היום הוא התקשר ואמר לי שקיבל את דעתי. אז חצי מתקוותי נתמלאה, והדחייה נתקבלה, אולם תקוותי הכמוסה לא יכלה להתמלא למרבה הצער.

"ודאי שיש הרבה דיבורים בין הרבנות הראשית למופקדים על הביטחון וההנהגה, אולם יש דברים שהשתיקה יפה להם, ובפרט בימים שבהם החברה שסועה, יש להיזהר שלא לומר בחוזקה דברים שיש בהם מחלוקת עזה. אני צריך לעשות חשבון – אם אין כמעט שום סיכוי שדבריי יתקבלו, ויש סיכוי של מאה אחוזים שיוסיפו מחלוקת, מה הועלתי?

"בזמן שחקרו את רבני תורת המלך ישבנו עם הנשיא, ופרסמנו דברים שקולים שכללו קריאה הן לרבנים והן למבקשים לחוקרם, כשהמטרה היא להרבות אחדות ולא מחלוקת חלילה. בכל פעם אנחנו עושים את החשבון הזה. אני גם מתייעץ עם גדולי הרבנים על מנת לשמוע מניסיונם. גם עם מדינאים, בהווה ובעבר. את כל הדברים הללו אנחנו מכניסים לשקלול. אבל אין חלילה התעלמות. להיפך, יש התאפקות גדולה. אנחנו בני אדם וזה טבעי שנרצה לדבר, כמו כולם. יתרה מכך, לאדם שנושא בתפקיד ציבורי יש זמינות גדולה לתקשורת, ויהיו תמיד עיתונאים שישמחו לפרסם דברים, ועדיף פרובוקטיביים. לכן בהחלט נדרשת יכולת גדולה של שקילת הדברים ואיפוק".

גם אם לא מתייחסים למעשים עצמם, האם לא מתבקשת אמירה של הרבנות ביחס לדרך שבה הדברים נעשים, תוך פגיעה אנושית קשה?

"הדברים ודאי נכונים, וזו דוגמה לסוג הדברים שתועלתם מרובה יותר כשהם נאמרים בשקט ולאוזניים הרלוונטיות. גם את השיחה שלי עם הרמטכ"ל על שירת הנשים, שיצאה לתקשורת, אני לא הייתי מפרסם. הדיבור יעיל יותר כשהוא נשאר בין הצדדים. פרסום תמיד מעורר לחצים לכל הכיוונים".

הרבנות התחזקה

האם מעמדה של הרבנות הראשית נחלש עם השנים או שמא התחזק? למי למעשה פונה הרבנות הראשית? לאילו ציבורים היא רואה עצמה רלוונטית?

"הפנייה של הרבנות הראשית היא ללא ספק לכלל ישראל. לדעתי חשוב שעיקר הפנייה תהיה דווקא לציבורים לא דתיים, ואנחנו בהחלט משתדלים להגיע לכל הציבורים, וצריך להשתדל יותר. אני גם חש מצד הציבור שהוא מעוניין בקשר כזה או אחר עם הרבנות והרבנים.

"לגבי מעמד הרבנות, אני חושב שצריך לחלק בין הרבנות ובין הרבנים. הרבנים הראשיים, יש שהיו גדולים יותר ויש שהיו פחות, וזה תלוי בגדולה בתורה, ביראה, בדרך ארץ, וכמובן, יש גם משמעות ליכולת ההופעה בציבור ולשאר התכונות. הרבנות לדעתי לא נחלשה, אלא דווקא התחזקה והתבססה. למשל, בעובדה שכיום כולם נזקקים להכשר הרבנות. על אף שיש בד"צים רבים וכו', תמיד יהיה לצידם הכשר של הרבנות. אמנם בבתי הדין הרבניים יש מאבקים, ובימים אלו אנחנו בעיצומו של מאבק קשה, אך בכל אופן – בתי הדין נהיו נכסי צאן ברזל של עם ישראל. אנו גם משתתפים בכנסים מרובי משתתפים שיוצרים הרבה עניין. אמנם תשובתי נוגעת למוסד הרבנות הראשית הממלכתית, אולם מוסד הרבנות בכלל נעשה דבר עמוק ומבוסס בעם ישראל.

"אין כמעט קהילות שלא מבקשות לעצמן רב. אין היום כמעט יהודי שקשור למסורת שלא נזקק לשאלות הלכתיות. גם ברישום נישואין, למרות כל הצעקות שמנסים גופים מסוימים להקים, רוב העם נרשם ברבנות, וממה שאני רואה, אנשים מאוד מחוברים לזה. כמובן, אם יש רב שעושה את הדברים בתבונה ובדרך מתאימה.

"אמנם יש מאבקים, ומאבקי החברה לא פוסחים על הרבנות, ואין ספק שיש גם תחושה של כפייה בדברים מסוימים, אולם עלינו להשתדל להדגיש את הצד האידיאולוגי והרוחני, ולא את החוק, למרות שהוא בהחלט גם חשוב. אני בהחלט לא חושב שהרבנות איבדה את ערכה. אמנם את הרבנים שלנו היום לא ניתן להשוות לרבני עבר כמו הרב גורן והרב עובדיה, שהיו עצומים בתורה. ודאי שהיום אנחנו רחוקים משם בכמה דרגות. כל אחד ומעלתו".

ומה קורה כשבכל אופן מוצאים רב שסרח. האם יש דרכים ראויות לטפל בו?

"ברבנות יש בית דין משמעתי כבר כמה שנים, ואליו מוגשת כל תלונה על רב. יושבים שם שני רבנים חברי מועצת הרבנות הראשית, ובראשם הרב שיינפלד, אב בית דין ותיק שהוא איש חכם מאוד ותקיף שלא חת מפני איש. את זה אני יכול להבטיח. בכל המקרים של רבנים שיצאו עליהם שמועות רעות, וכנגד זאת קמו אנשים שעמדו על ניקיון כפיו וצדקותו של הרב, אמרתי לכולם שאיננו חוששים לא מזה ולא מזה, יבוא הרב לבית הדין ויענה לשאלותיו. אם תצא צדקתו נשמח כולנו, ואם חלילה יתברר שהשחית מעשיו, יש להעניש את הרשע. דברים כאלו עושים רק בבית דין. קרו מקרים של רבנים עורכי חופות שנהגו שלא כדין, או נותני כשרות שזלזלו בכשרות או פעלו שלא כדין בשל ממון שנפל לידם, ופסלו אותם בבית הדין המדובר".

 מה עמדתך בנוגע לוועדת הרב דייכובסקי, שעסקה בנושא מירוץ הסמכויות בין בתי הדין לבתי המשפט למשפחה? לפי הדיווחים, מסקנותיה נוטות לצמצום כוחם של בתי הדין.

"אני רוצה לומר את הדברים הבאים בזהירות, ומתוך כבוד לחברי הוועדה. אני הצעתי להקים ועדה כזו עוד בימי השר פרידמן, וגם לשר נאמן פניתי בעניין. נאמן הציע לתת ארבעה מקומות לנציגים שלנו בוועדה. את הצעתו העברתי לוועד הדיינים, ושם טענו שהתקופה דווקא רגועה ואין צורך לעורר את העניין כעת. קיבלתי את דעתם. אחרי זמן הקימו את הוועדה הזו ללא שיתוף פעולה כלל – לא איתי, לא עם ועד הדיינים ולא עם בית הדין הגדול – והתוצאות הרסניות ביותר. לדעתי מדובר בצו לנעילת שערי בתי הדין בארץ. נכון לעכשיו אנחנו דורשים להקים ועדה חדשה כנגד זו שקמה שלא כדין ולא היה בה שוויון לנציגי הרבנות ובתי הדין.

"כשם שלא היה עולה על הדעת להקים ועדה שנוגעת לבתי המשפט בלי להתייעץ עם נשיא בית המשפט, כך לא ייתכן מה שקרה. אנחנו קוראים להקים ועדה חדשה שתדון מחדש בכול, ומקווים שדעתנו תתקבל. העניין כעת מצוי במשא ומתן. עם כל העניין הזה חשוב לי לציין שיש שיפורים גדולים בכל תחומי עבודת בתי הדין. עורכי דין ועורכות דין רבים מצביעים עליהם לטובה".

הדיון ממשיך ומתגלגל מנושא לנושא, והרב מבקש לפרוש את השקפתו שלפיה בפסיקת הרבנות יש צורך בחתירה אחר הפסיקה המקִלה במידת האפשר, מבלי להערים חומרות הלכתיות במקום שאינן מוכרחות, ודאי לא בפסיקה ממלכתית. לשאלתנו האם לאור דברים אלו יציאתם של הצוערים ממעמד שירת הנשים בקורס קצינים הייתה צעד נבון, או שמא היה מקום לנקוט פתרונות בולטים פחות, עונה הרב: "על פי ההלכה אסור לשמוע אישה שרה. אמנם ברדיו יש מתירים. כמובן, לא נפריע לאף אחד לקיים את מה שהוא רוצה בעצמו, אבל אדם שאומר שברצונו לקיים את ההלכה, ולא מדובר בהפגנות, אלא בעדינות, אנחנו ודאי נעמוד לימינו. אני פעמים רבות יוצא לפני אירועים כאלו, או מוצא לי פתרון אחר. כמובן, הכול בהתחשבות עם הנסיבות ועם כבוד הציבור.

"יש אמנם מקרים כמו בטקס יום השואה, שם מדובר בשירים נוגים, והטלוויזיה נמצאת מולי, וכל העולם. במקרה כזה אני לוקח עמי ספר, ובורא עולם יודע את שבלִבי. אני משתדל באותו רגע להתרכז בספר ככל יכולתי. ועדיין, לבי נוקפי על כך, שלא ילמדו ממני. מכל מקום, אם אדם מבקש לצאת בעצמו, בלי להכריח אף אחד בשום דבר, מה הבעיה בכך? אני מכיר אנשים שדווקא רוצים לשרת, אבל בגלל דברים כאלו ודומיהם הם נמנעים. דווקא בצבא ישראל יש מקום להקפיד יותר על צניעות וקדושה. 'כי ה' א-לוהיך מתהלך בקרב מחנך… ולא יראה בך ערוות דבר'.

"אנחנו בני אדם, ויש בנים, ויש בנות, וכולם צעירים, זה בקלות עלול להביא לחוסר צניעות. אנחנו רוצים לשמור על מחנה שיהיה קדוש. אז כאמור, אנחנו בהחלט לא יכולים לאסור על אדם לעשות כרצונו בעניין הזה, אבל מי שרוצה לשמור על עצמו, תפקידנו לאפשר לו את זה".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: