שומעים ונגאלים / יואב שורק (לפרשת ניצבים)

 

פרשת התשובה שבלב פרשת 'ניצבים' מציעה דינמיקה חמקמקה של גאולה, שאין לדעת כיצד תהיה עד שתהיה; דורנו יכול לנסות ולדרוש פרשה מרגשת ונפלאה זו

איור: מנחם הלברשטט

רגילים אנו לקרוא בשבת את הפרשה או את הסדרה, ולמצוא בה עניינים רבים. לעתים עניין אחד עיקרי ואחריו עוד פרשייה או שתיים נוספות (כבפרשות שלח וקרח), לעתים מדובר מלכתחילה בשניים או שלושה סיפורים או עניינים (כבפרשת נח, או בחוקותי), לעתים זוהי סדרה ארוכה של פרשיות קצרות בעניינים שונים (כמו בכי-תצא או משפטים) ולעתים הפרשה היא רק חלק מסיפור גדול יותר, שחורג מגבולותיה. מיוחדת היא פרשת ניצבים בכך שיש בה 'מהלך' סגור ומובנה היטב; ואף שכל מרכיבי הפרשה כמעט נזכרים בפרשיות שלפניה ושאחריה – ב'ראה' ו'כי תבוא', ב'וילך' וב'האזינו' – שונה היא מהם בדיוק בדבר זה עצמו: היא מכילה נאום ברור המספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, כפי שנראה מיד.

פרשת ניצבים מתארת את הסיפור השלם של עם ישראל: היא מזהירה מפני הידרדרות מוסרית של העם, מתארת את התוצאות הקשות של הידרדרות כזו (חורבן, גלות וסבל), וממשיכה ומתארת את השיבה וההשבה, כלומר את הגאולה מאותה נפילה נוראה. המעגל נסגר בפרשיות הסיום, השבות ומסבירות שיש בידינו בחירה אם לעשות את כל ה'סיבוב' הקשה הזה, וממליצות בפנינו לבחור בחיים.

בפרשת כי תבוא קראנו על ברכה וקללה שנובעות מדבקותנו בברית עם ה' – אך שם הן ניצבו כשתי דרכים מקבילות. אחרי הקללה אין תשובה; הברכה היא רק למי שבוחר נכון מראש. גם בפרשה הבאה – פרשת וילך – אנו נפגשים עם הקללה, וגם כאן אין תשובה אחריה. בניגוד לפרשת כי תבוא, כאן הבחירה ברע היא לא רק אופציה אלא גם תחזית נוראה: ה' אומר למשה שאחרי מותו יזנה העם אחרי אלהים אחרים, ואף משה אינו מסתיר זאת מן העם והוא אומר-קובע כי אחרי מותו יישחת העם ותקרה אותו הרעה. פרשת ניצבים לא רק מספרת את הסיפור השלם, אלא גם מבהירה את קודמתה, כי-תבוא: באמרה 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה', היא מלמדת אותנו שלא מדובר בשתי דרכים אלטרנטיביות, אלא בכאלה שתבואנה זו אחר זו.

אמנם, אם נבקש את 'הסיפור השלם' הכולל גלות וגאולה נמצא אותו פעמיים, מחוץ לפרשתנו: בפעם הראשונה הוא מובא בפרשת ואתחנן, בתוך פסוקי 'כי תוליד בנים ובני בנים', אך ממש 'על קצה המזלג', בלי להרחיב בתשובה ובישועה. בפעם הבאה הוא מופיע בשירת 'האזינו'. אך זוהי שירה הנתונה למחלוקות פרשניות רבות, ואין בה הבהירות והעוצמה של האמירות הישירות והפשוטות של פרשת ניצבים, פסוקים צלולים ומטלטלים עבור עם שחווה הן את החורבן והן את התקומה, ויכול למצוא בפסוקים הישנים את הסיפור המופלא שהתרחש דורות רבים כל כך אחריו.

בלבה של הפרשה עומדת פרשת התשובה, או שמא ההשבה (של ישראל) אל הלב (פס' א), השיבה (של ישראל) עד ה' (פס' ב), השבות שיחולל ה' לעמו ואולי אף לעצמו (פס' ג), השיבה (של ישראל) לנאמנות לקול ה' (פס' ח), ושיבתו של ה' להיטיב לישראל (פס' ט). אלמלא קטנות רוחנו, היינו קוראים את הפרשה הזו בהתרגשות ובטבעיות כקריאת-התורה של יום העצמאות, המסמל את התגשמותה של נבואה זו, של שיבת ציון – ואת התקוות לקומות נוספות של תשובה, כפי שמצוטט מן הפרשה בתפילה לשלום המדינה (עוד נשוב, אני מקווה, גם מחולשה זו ונקראנה בקול גדול; אולי כאשר הפוקדים את בית הכנסת לתפילת-חג ביום זה יהיו הרבים ולא המיעוט, וד"ל).

חזרה מבלבלת

מה יכולים אנו ללמוד מן הפרשה על שלביה של שיבת ציון? מהי הדינמיקה של התהליך? האם ישראל הם השבים או שה' משיב אותם? האם התשובה היא אל הארץ? אל הברית? אל המצוות?

ננסה לעיין במבנה הפשוט של הפסוקים ולבנות מהם את התשובות הראשוניות לשאלות אלה.

 וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ
וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה.

וְשַׁבְתָּ עַד יי אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ
כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יי אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ
וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם –
מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
וֶהֱבִיאֲךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ
וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

וּמָל יי אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ
לְאַהֲבָה אֶת יי אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ
לְמַעַן חַיֶּיךָ.

וְנָתַן יי אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה
עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק
וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

וְהוֹתִירְךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ
בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה
כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב
כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יי אֱ-לֹהֶיךָ
לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה
כִּי תָשׁוּב אֶל יי אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

מבנה הפרשה מציג סוג של כתב חידה. יש סוג של הדדיות מובנית: ישראל עושים כך, ה' עושה כך; ה' עושה כך, וישראל בתגובה עושים כך. לכאורה, מבנה פשוט: כל שלב של צד א' מוביל אל תגובה של צד ב', תגובה חיובית זו מובילה לתגובה חיובית מסדר גבוה יותר של צד א', ואז בא תורו של צד ב'.

אלא שהמודל הזה נראה בהיר יחסית לגבי מה שה' עושה לישראל: כאן הפרגון הא-להי עולה קומה מפעם לפעם: בתחילה הוא מציל אותנו מן הגלות ומביא אותנו אל הארץ; אחר כך הוא מצייד אותנו במעלות רוחניות (מל את לבבנו, מיטיב אותנו) ומעניש את אויבינו; ובסוף הוא יוצא מגדרו לתת לנו ברכה ושפע מופלגים, הנבדלים משאר העמים, וזאת כשהוא 'שש עלינו לטוב'.

לעומת זאת, הצד של ישראל מבלבל מאוד. מצד אחד, כל מה שישראל עושים מנוסח כמעט כל העת באותן מטבעות לשון, ומורכב מארבעה רכיבים קבועים:

(א) שיבה אל (או עד) ה'; (ב) שמיעה בקולו; (ג) שמירת מצוותיו; (ד) עשיית כל הדברים האלו 'בכל לב ובכל נפש'.

חזרה זו נראית כסותרת את המימד הדיאכרוני (כלומר של רצף אירועים המתרחשים דבר אחרי דבר) הגלום במבנה הפרשה. אם ישראל עושים כל העת אותו דבר – מה ההבדל בין השלבים? אך זאת השאלה הקלה; השאלה הקשה יותר היא 'מי התחיל'? – האם השמיעה בקול ה' והדבקות בו בכל לב ובכל נפש היא התעוררות עצמאית של עם ישראל, או שהיא תולדה של איזו רוח ממרום – כלומר של אותה מילת לב והטבה שהכתוב מתאר שא-להים יעשה לנו. יש כאן סתירה פשוטה: מצד אחד כתוב שה' ימול את לבבנו כדי שנוכל לאהוב את ה' בכל לב ובכל נפש, ומצד שני מסירות הלב והנפש כבר נזכרת בתיאור השיבה העצמית של ישראל: 'ושבת עד יי א-להיך… בכל לבבך ובכל נפשך'.  

הקורא הדייקן ישיב מיד שיש הבדלים דקים בין הביטויים בשלביה השונים של הפרשה, ומהם ניתן ללמוד. אכן כך הדבר, וכך נעשה; וניעזר גם בפרספקטיבה הייחודית שיש לדורנו זה, שזכה לראות בעיניו את השיבה; פרספקטיבה הנדרשת במיוחד בתחום זה שעליו אמר הרמב"ם ש'לא נדע איך יהיה עד שיהיה'. ובכן – היה והווה, ועתה הפסוקים פתוחים לעיוננו גם לאור זאת.

לפני שנעשה זאת נמצה את מה שניתן ללמוד דווקא מהבלבול: עבור הקורא הרגיל משדרת הפרשה – בכוונה תחילה – מסר של דינמיקה שבה אי אפשר לדעת 'מי התחיל', ואי אפשר לדעת היכן אנו נמצאים בתוכה. הדבר טעון עיון, ואפשר במחשבה ראשונה לומר שהאנרגיה החיובית של השיבה טורפת את הקלפים, היא נעשית בחסד ולא בדין, ולכן אינה עוסקת בחשבונות.

לשמוע בקולו

רבים מכירים את דיוקו של הראי"ה, ולפניו בעל 'הכתב והקבלה', המבחין בין שיבה "עד ה'" הנזכרת בשלב הראשון לבין שיבה "אל ה'" הנזכרת בשלב האחרון (ובדומה לנאמר בהושע יד, עיין שם). לפי דיוק זה, השיבה הראשונה אינה מגיעה לעומקה של השיבה השנייה. הראי"ה דרש את השיבה הראשונה כמפעל הציוני: התעוררות לזהות היהודית ולתעודתנו המקורית כעם ישראל, אך התעוררות שאינה מגיעה אל ה' אלא נשארת במובן מה מבחוץ.

ברצוני לצרף לדבריו דיוק נוסף. כאמור לעיל, מרכיבי השיבה של ישראל כוללים הן את ה'שמיעה בקולו' של ה' והן את 'שמירת מצוותיו'.

הביטוי 'שמיעה בקול ה" בהטיות שונות ('ושמעת בקולו' 'כי תשמע בקול ה" וכו') מופיע פעמים רבות בספר דברים (ורק בו!) כשרוב מופעיו הוא בפרשיות כי-תבוא וניצבים. כמעט תמיד מופיע הביטוי בצמידות ל'שמירת מצוות'. לעתים השמיעה בקול מתבטאת בשמירת מצוות, ולעתים השמיעה ושמירת המצוות הן שני מרכיבים ברשימה אחת (כמו "להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו לשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו" ועוד על זו הדרך). אמנם לעתים נוצר הרושם שהשמיעה בקול ה' היא ביטוי נרדף לשמירת המצוות, אבל נראה מדויק יותר לומר שמונח זה מכוון לנכונות העקרונית ללכת בדרכי ה', ולא להליכה הממשית בדרך המצוות.

על רקע זה מעניין להתבונן בשלב הראשון של תשובת ישראל – הקודמת להתעוררות מצד ה'. על פי הניסוח, עם ישראל 'משיב אל לבבו' בהיותו בין הגויים, ומתוך כך הוא שב עד ה' ו'שומע בקולו', 'כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'. לפי דרכנו, הביטוי 'ככל אשר אנכי מצוך' איננו רמז למצוות, והוא מתייחס לשמיעה עצמה, שעליה נצטווינו, ואת השמיעה הזו – את ההירתמות לעניין הא-לוהי (אם תרצו, שמיעת דפיקת הדוד לפי דרכו של הגרי"ד סולוביצ'יק) – עושה עם ישראל בשלב זה 'בכל לבבו ובכל נפשו'. תיאור זה מתאים למציאות של המפעל הציוני בראשיתו: אמנם מפעל זה נעשה במידה רבה תוך זניחת חלק נכבד מהמצוות, אבל הוא בא מתוך דחיפה עמוקה של 'שיבה' אל המהות הישראלית מתוך ההתבוללות, אל ארץ ישראל מתוך הגולה, אל האידיאלים של 'חברת מופת' ו'אור לגויים' שמחליפים את מטוטלת השרידות-שגשוג שבחיי גולה; דחיפה שהיה בה ממד מובהק ובולט של מסירות נפש, 'בכל לבבך ובכל נפשך'.

המציאות הנחשקת של 'לשמור מצוותיו וחוקותיו' בפועל, שרק באמצעותה ניתן לממש את האידיאל הזה באמת, נדחית לזמן שאחרי פעולה שתבוא מצד הבורא – שימול את לבבנו ויפתח אותו באהבה ולאהבה.

רמז מחזק לדברינו עד כה יש דווקא באותה פרשה מטרימה של 'כי תוליד בנים ובני בנים'. שם, במקום שבו השיבה אינה מפותחת, נאמר רק כך:

בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וְשַבְתָּ עַד יי אֱ-לֹהֶיךָ וְשָמַעְתָּ בְּקֹלוֹ

השיבה היא רק 'עד' וה'שמיעה בקול' אינה מזכירה מצוות. זהו, כנראה, השלב הראשון. פרשת 'כי תוליד בנים' אינה ממשיכה. פרשתנו שלנו, פרשת התשובה, ממשיכה ופורשת את העתיד המפואר על כל שלביו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: