בחוג החוקרים והיוצרים, הבורגנים והמתבוללים, שחיו בפראג התקיימה תסיסה מיסטית שנגעה לזהות היהודית והציונית. הרהורים בעקבות ספר על חיי הרוח של הקבוצה

תורת סוד חדשה-רוחניות יצירה ולאומיות בחוג פראג, זוהר מאור; מרכז זלמן שזר, 2010, 308 עמ'

בארון הספרים של אבי, עמדו ספרי הפילוסופיה של שמואל הוגו ברגמן. כשבגרתי והתחלתי להתעניין בתחום, היו לי ספריו כמעין פירוש רש"י לספרי ההוגים הגדולים. דמותו הצטיירה לי כמורה לפילוסופיה, איש התבונה הטהורה. הציור הצטרף לתמונה חזותית, מראהו של ברגמן שגר בסמוך לבית סבי וסבתי. בחדר תת קרקעי ראיתיו דרך החלון, עומד ומעיין בספר מוקף בהמוני אחרים. כך נראה לי איש חכם.

בין הספרים של אבי היה ספר מוזר, 'הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם'. את הספר כתב אוספנסקי שהיה תלמידו של גורדייף, מהראשונים שהביאו תורות מזרח אזוטריות אל המערב. להפתעתי, את המבוא לספר כתב ברגמן. העובדה הזאת לא הסתדרה בפאזל הדמות שבניתי לי, וכדרכן של אי התאמות הסטתי אותה לצידי התודעה. יום אחד התוודעתי לעובדה נוספת, ברגמן היה חבר באגודה הישראלית לפרא-פסיכולוגיה. עוד פיסה לא התאימה לתמונתי, וגם עליה הבלגתי בהיסח הדעת.

לאחרונה קראתי את ספרו של זוהר מאור, 'תורת סוד חדשה'. הספר ארגן לי מחדש את התמונה, ולא רק את זו של שמואל הוגו ברגמן. חוג שלם של אנשים יצירתיים ושואפי רוח חיו בפראג בתחילת המאה הקודמת: ברגמן, ברוד, קפקא, וולטש וקאהן. בובר הופיע והשפיע השפעה עמוקה, אינשטיין חבר לפרק זמן קצר. בחוג היו שתי מגמות חריפות וסותרות שנאבקו ביניהן: האחת מאוד רציונלית, והשנייה – מיסטית. עם פרוץ מלחמת העולם גברה מגמת הסוד.

פן אחד של המגמה המיסטית היה הגותי ותאורטי. הוא נסב – בין השאר – סביב הגותו של רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. פן שני היה מעשי, החברים בחוג הרבו לערוך סיאנסים. הם עסקו באינטנסיביות בזהותם היהודית, נעו בין ריחוק לקרבה. במסעות למזרח אירופה ניסו לחבור ליהדות אותנטית שלא מצאו בסביבתם. בתוך הקרבות בשדה הזהות היהודית, נאבקו במלחמת דעות על הציונות. שאלת היהדות ושאלת הציונות לא היוו תכלית לעצמן, אלא אמצעי למטרה. המטרה הייתה החיים המיסטיים, שהם החיים הראויים והמלאים. מי שחשב שהציונות תעצים את המיסטיקה – תמך בה. מי שחשב שהיא תפגום בה – התנגד. בתוך הזירה המיסטית נחלקו הדעות. הללו תמכו במיסטיקה חיובית שתכליתה העצמת החיים, והללו במיסטיקה שלילית שמגמתה איונם. לכל אלה נלווה עיסוק סוער במיניות, שנצבע בגוני המיסטיקה השונים שאליהם חתרו החברים.

מאור מתאר את כל הזרמים הללו, כשהוא שומר על האיזון שבין תיאור התופעות הכלליות – רעידת האדמה של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה – ובין גלים שפוקדים את היחידים ואת הקבוצה הקטנה. הוא פורש תמונה מקיפה של היצירה הפילוסופית והספרותית של בני החוג, ובכך תורם תרומה חשובה להיכרות עם פלח חיים תוסס שהמשכיל הישראלי מכיר רק את קצותיו. הכניסה הסוערת של בובר זוכה לתיאור גדוש, וחשובה מאוד ההצגה של תגובתו הצוננת של קפקא אל מול ההתלהבות של רבים אחרים.

תוך כדי קריאה בספר ומעקב אחר סערות הרוח שהניעו אותו, עלו בי כמה הרהורים שבהם רציתי לשתף את הקוראים.

ראשית, שאלת הזהות. לכל אחד מאיתנו יש דימוי, הן בעיני אחרים והן בעיני עצמו. אנחנו שואפים שהדימוי שלנו יהיה חיובי, ולא פחות מכך – שיהיה קוהרנטי. סתירות בינינו לבין עצמנו נתפסות כחולשה, כמעידות על אישיות לא יציבה. והנה נחשפות לפנינו כמה וכמה דמויות שאין התאמה בין מרכיבי אישיותן. אנשי תבונה קיצוניים, הנוהים אחרי המיסטיקה והסוד. דמותם מעוררת השראה, ומעלה שאלה נוקבת: האמנם שולט חוק הסתירה בתחום הזהות? אולי הנכון הוא להרשות לעצמנו לחיות את הסתירות שבנו מבלי להתבייש בהן? לתת מענה לתשוקות הרוח השונות גם כשהן אינן עולות בקנה אחד זו עם זו?

שנית, בשנים האחרונות התפשטה מגמה בארצנו, במיוחד בחוגים העוסקים בחקר ההגות היהודית. מגמה זו רואה ערך ביצירות העבר הרחוק, ואילו כל יצירה עכשווית בתחום ההגות היהודית נדמית בעיניה כרדודה וכמנותקת מהקשריה ההיסטוריים. כך נוצרה אנומליה. יש חקר הגות יהודית ואין יצירת הגות יהודית. זאת בניגוד לתחומים אחרים כגון הספרות העברית, השומרים על איזון בין היצירה ובין מחקרה. והנה יושב חוג של אנשי רוח יצירתיים, ביניהם חוקרים ואנשי מדע מובהקים, והם אינם חוששים ליצור את יצירתם שלהם, לחפש את חיפושי הרוח העצמיים. קפקא עוד לא יודע שיהיה קפקא המפורסם, וכך גם החברים האחרים. והנה הם עוסקים ביצירת תורת סוד חדשה, תוך לימוד מסורת הסוד (הם לומדים בספר הזוהר) אך תוך יצירה עצמית מתמדת. תעוזה פשוטה זו מעוררת השראה, ותקווה כי גם בזמננו ובמקומנו ילכו אנשים בדרכם.

שלישית: מחשבות על הציונות. השאלה האם עוד ציונים אנחנו נוקבת ומאתגרת בימינו אלה. מהצד האחד נוגסים בציונות פוסט ציונים, ומהצד השני – דתיים לאומיים שנואשו ממנה. הציונות נדמית כתנועה פוליטית, וככזאת – כרדודה ביחס למגמות הרוח של החותרים לשמאל ושל החותרים לימין. והנה מוצפת רוחה של חבורה, הרואה בציונות אמצעי לחיפושים רוחניים. יש במבט הזה משהו מרענן ומאתגר, למי שלא נופל להתבונן בו בעין צינית ולועגת. האמנם גם היום יכולה הציונות להיות חלק ממסע רוחני, כשתורת סוד או תורה גלויה מהוות את ביטויה? נדמה לי שדווקא בימים אלה של מחאה ציבורית אפשר להבחין בצמא לציונות שכזאת. ציונות שמעבר לשאלות של ימין או שמאל תהפוך אותנו לאור לעצמנו ואולי גם קצת לגויים.

זוהר מאור בספרו חושף בפנינו חיי רוח קבוצתיים סוערים, ומעורר מחשבות על זהות האדם, על יצירתיות הגותית ועל הציונות.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011