לפשרה של צעקת 'אלול!' / יהונתן רוזנק

 

הגות והרהורים על משמעות הזמן בעבודת האדם

לאחר איחור הגון ושתיקה מותחת עצבים נפלטה צעקה מפי הרב ללא התרעה: "א-ל-ו-ל!" הוא שאג מעל לסטנדר המתנדנד, החורק חרישית תחת כובד משקלו המאיים לשברו כליל, והסתלק. לאן ולמי הייתה מכוונת הצעקה? ספק אל התלמידים, ספק אל עצמו; ספק מכוונת הייתה לפרוח משם והלאה ולהדהד בחללו של עולם, אל הדגים היראים שבים.

הסיפור מוכר: צעקת 'א-ל-ו-ל' המרעידה עולם ומלואו עד כי הדגים שבים יראים. דבר מה יש בחודש זה, המעורר חיל ורעד בכל יצורי עולמים. חיל מהול ברחמים רבים. רעד של קרבה עזה, היזכרות והתרפקות. זהו זמן מחולל. מעלה ומציף את הספינות הטרופות מקרקעית אוקיינוס הנפש אל זרם החיים המטהר. גם המלך יוצא ומתהלך בינותינו; המלך בשדה, בשדה…

מקדש הזמן היהודי הוא עולם מלא להתהלך בו ולהטות נפש ואוזן לרחשיו. לחצות ימים ומדבריות, הרים ותהומות, אשר על אף היותנו בני בית בהם זה מכבר, בדרך נס נראים הם לנו כחדשים בכל פעם. אנו נקראים להאזין לפעימות הזמן למען יכלכל ויחדש אוננו ולמען יוליכנו כמתוך היפנוזה עמוקה אל ניחוחו הגנוז ואל שפעת סגולותיו הקולחות בזרם מים אדירים.

***

השל הוא מן ההוגים המסורים לזמן במלוא ישותם, וחיבורו 'השבת' יעיד על כך יותר מכול. השבת, שהשל קרא לה "ארמון בזמן", היא אב טיפוס לשפעת הזמן. היא הקדושה המזוקקת הקולחת מן הא-ל אל העולם דרך פרוזדור הזמן של היום השביעי. האדם מוזמן אל הייחוד עם הקדושה, אך זו תתאפשר רק בביטול האדם כלפיה; כלפי הזמן. בתנועה אנושית זו, של ביטול ועונג, רואה השל את מפגש האמת עם ריבון העולם.

אל מול ה"ארמון בזמן" של השל, התמקדו הוגי דעות אחרים דווקא באדם – איש ההוד וההדר, האוטונומי, אשר בכוחו לצקת תוכן של קדושה במעשיו ובעולם. 'איש האמונה הבודד' של הרב סולוביצ'יק הוא אולי השחקן הראשי במערכה ההגותית מול השל, ומוקדמת לו תורת המוסר ותנועת 'תורה עם דרך ארץ' של הרש"ר הירש. כל אלה, על-אף ההבדלים ביניהם, רואים באדם את הגורם העיקרי לקרבה או לריחוק בינו ובין א-להיו, כאשר הזמן משמש להם לא יותר מ"רחבת ריקודים" להתרחשות רוחנית זו.

עושים את הזמן

מובן כי התמונה אינה חדה לגמרי כפי המוצג כאן, וכי גם השל, הנוטה אל המימד המיסטי של השפעת הזמן, אינו ממעיט בערכו של האדם בתהליך. ומן הצד השני – יודו גם גדולי הרציונליסטים ובעלי המוסר כי במקרים מסוימים ישנה השפעה סגולית לזמן, כביום הכיפורים, שבו "עיצומו של יום מכפר". אך למרות מורכבותן של התמונות אין ספק כי לפנינו שתי אסכולות שונות זו מזו, שהפער ביניהן נוגע כמעט בכל ענייני האמונה ועבודת ה', ובפרט בעניין התשובה. כך עומדות זו מול זו תשובת השנה (הזמן) ותשובת האדם.  

לעומת גישות קוטביות אלו משלבת תורת החסידות בין יסודות האדם והזמן בדרכים שונות. סיפור יפה וידוע בעניין זה מובא על אודות ר' אלימלך מליז'נסק ור' זושא מאניפלי, אחיו:

רבי אלימלך ורבי זושא היו מרגישים שניהם את קדושת השבת בכל שבוע מבואה ועד צאתה, ובייחוד בשעה שהחסידים ישבו בסעודת השבת ודיברו ביניהם דברי תורה. כשנזדמנו יחד במקום אחד, אמר רבי אלימלך לרבי זושא: "אחי, אימה תוקפת אותי לפרקים, שהרגשתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את השם אינה עבודה אמיתית". "אחי", אמר ר' זושא, "גם אותי תוקפת לפרקים אימה כזו". "מה נעשה?", שאל ר' אלימלך. אמר ר' זושא: "עלינו, על כל אחד משנינו, לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת, ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה".

כך עשו. ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את השטריימל, וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בלבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות.

כשנפגשו שוב שאל רבי אלימלך: "נו, אחי, מה נעשה כעת?", "הבה ונלך למזריטש, אצל המגיד הגדול", אמר ר' זושא. הלכו למזריטש וסיפרו לרבם מה שמציק ללבם. אמר להם המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת וחבשתם את השטריימל, הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת ושטריימל יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל" (ספר 'אור הגנוז', רגש השבת, עמ' 224).

המגיד ממזריץ' מניח את דעתם של ר' אלימלך ור' זושא בהסבר המשלב בין קדושת הזמן והשפעתו יחד עם כוחו הממשי של האדם. לפי שיטה זו קדושת הזמן אכן קיימת, אך האדם אינו רק בטל לגביה, אלא גם מסוגל לחולל אותה במו ידיו.

זמן כהזדמנות

בדרך שונה ויפה לא פחות מנסח ה'שפת אמת' את שיטתו בנושא זה:

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" – הוא בכל יום ויום. כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכשנתחדש הבריאה נמשך ברכה חדשה. לכן בכל יום יש לבחור אחת מהדרכים. […] ובחינת 'היום' היא התחדשות […] וממילא הברכה והקללה נמסר בידכם. […] וזהו שכתוב "נותן לפניכם" – כמו שכתוב במדרש שנמסר הכל בידי האדם […] להיות בטל כל חיי האדם לה' יתברך חי החיים ואז בכוחו להמשיך ברכה (שפת אמת, פר' ראה, תרל"ג).

האדם, אומר ה'שפת אמת', עלול לעשות טעויות קשות של בחירה בחייו. על פי הטבע מעשה משפיע על מעשה ומוביל למעשה דומה לו, ובלשון ר' שמעון בן עזאי: "מצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה" (אבות ד, ב). יוצא אפוא שמצד ההיגיון הטבעי כל חיי האדם אמורים להימשך מן המעשה הרצוני הראשון שעשה, ומשם להתגלגל הלאה, כאבני דומינו הפועלות מכוח נפילת הקובייה הראשונה. ואכן, אין זה סוד כי זו עלולה להיות דרכו של האדם, וכי בחירותיו הראשונות מסוגלות פעמים לצמצם את בחירותיו הבאות אחריהן, עד כי לעתים מאבד האדם את יכולת הבחירה והתשובה (כמובא בדברי הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ד).

האדם, אם-כן, נתון במלכוד, וזקוק לדבר חיצוני שישחרר אותו ממאסרו, שינערו מחותם בחירותיו הקודמות. הזמן המתחדש, אומר ה'שפת אמת', הוא שגואל את האדם מטבעו; הוא שמפיח בו את הכוח להתנער ולעזוב דרך רשעה ולשוב אל ה' כבתחילה. הזמן כמו משנה את נתוני היסוד של משחק החיים ובכך מעניק לאדם יכולת בחירה מחודשת; משל לאדם המתעורר במקום חדש שלא היה בו מעולם.

הנה כי כן, גם דרכו של ה'שפת אמת' משלבת בין קדושת הזמן וחידושו ובין כוחו של האדם לבחור, לקדש ולהתקדש.

מי משרת את מי

אך גם השילובים החסידיים בין מימדי האדם והזמן מכילים ניואנסים שונים ומעניינים שיש לתת עליהם את הדעת. בקטעים החסידיים שהבאנו ישנם הבדלי משקל ומינון המחזקים מימד אחד על פני רעהו, ולהיפך. כך למשל מלמדים אותנו ר' אלימלך ור' זושא כי לאדם ישנה השפעה יתרה, וכי מסוגל הוא לשלוט בזמן ולכונן את הקדושה. כוחו של האדם, לשיטה זו, הוא כמעט מאגי. הוא מסוגל לשלוט במציאות, ברבדיה העמוקים ביותר. לאמור: ברצות האדם ובהתקדשותו יכול הוא לגלות את ההשפעה המיוחדת לזמן מן הזמנים בפרק זמן אחר בשנה, ולפעול דרכו.

לעומת מינון מיוחד זה בין מימדי האדם והזמן רואה ה'שפת אמת' את הדברים אחרת. הזמן אינו נתון בידי האדם אלא לשם האדם. הזמן מעורר ומאפשר לאדם בחירות מחודשות, התקדמות וקרבה לה'. האדם, לשיטתו, אינו בטל לזמן מבחינת חשיבותו (כשם שניתן להבין מכתביו של השל), אלא הזמן משרת את האדם ומניעו לחידוש כוחותיו ובחירותיו.

* * *

צעקת ה"אלול" הידועה, המהדהדת כל העת בחללו של עולם, משמשת בסיס לפירושים שונים ולחוויות מגוונות ביחס לעבודת האדם בתוך זרם הזמן המפעם. יש והתעוררות לדידם פירושה ביטול וקבלה מוחלטת, ויש שהיא פעולה סיזיפית חסרת מעצורים. ויש המשלבים בדרך זו או אחרת בין האוטונומיה האנושית ובין הביטול לזמן הקדוש. וכולם נותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשאלה אחת מאת ה': "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".   

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: