להשתחרר מן הצדוקים / צבי ליפשיץ
חז"ל לא היו פלורליסטים כלפי מי שביקשו להותיר את התורה בשמים. המבקשים ללכת בעקבותיהם צריכים ללמוד מהם
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
לֹא בַשּמַיִם הִוא
לֵאמֹר – מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשּמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשנָּה;
וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא
לֵאמֹר – מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשנָּה.
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשתוֹ.
פסוקים אלה, מהנשגבים בתורה כולה, יכול שיישארו בפשטותם מלאת ההוד ודבר לא ייגרע מערכם. בכל זאת זכו להררי פרשנות, דרשנות ופולמוסים. הפסוקים עומדים במרכז המדרש המפורסם במסכת בבא מציעא (נט א-ב). למרות ציטוטו לעייפה, אבקש את רשות הקוראים לחזור על המדרש כמעט במלואו. אם בשל היותו מכונן המחלוקת בין הפרושים לצדוקים, שבה רצוני להתמקד, ואם בשל סופו, המצוטט הרבה פחות, שממנו בכוונתי להסיק מסקנות אופרטיביות.
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא: רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזה הוא תנור של עכנאי. מאי 'עכנאי'? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו.
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם – ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח! נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו! חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
[…] חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!"
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא!
מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני; אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג ב) אחרי רבים להטות.
אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני!
המדרש אינו מסתיים כאן. עוד נחזור אל סופו, אבל בינתיים נבדוק את משמעותו עד כה. הדברים נדמים חדים וברורים. התורה אינה בשמים, כמאמר הצדוקים, אלא מן השמים. משניתנה – הרי היא ביד החכמים, אנשי בשר ודם, לפרשה, לדורשה וללמוד ממנה הלכות בכלים אנושיים ועל פי שיפוט אנושי (שהוא תמיד סובייקטיבי). נותן התורה ויתר כביכול על זכותו להתערב בפרשנותה. החרוב, אמת המים, כותלי בית המדרש ואפילו בת קול מן השמים לא יחזירו את הזכות למקורה.
אם צודק אני בפרשנות המדרש, הריהו מוציא מידי פשוטם מדרשים אחרים הנראים על פניהם כסותרים אותו (וממילא פשוטם אינו מצטיין בקוהרנטיות). כך למשל (ירושלמי פאה פרק ב' הלכה ו'):
רבי יהושע בן לוי אמר: 'עליהם ועליהם, כל ככל, דברים הדברים' – מקרא משנה תלמוד ואגדה. אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו – כבר נאמר למשה בסיני.
בהכרח "נאמר למשה בסיני" פירושו שגרעין הדברים, והמתודות הראויות לפרשם, נאמרו למשה בסיני, ושם גם ניתנה הרשות, הסמכות וגם החובה לתלמיד (ובלבד שיהיה ותיק, דהיינו חכם ומבין) להורות, אפילו בפני רבו.
מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה מבין אני שכך הוא מפרש את המדרש. כך גם הדברים החדים והאמיצים של רבי אריה ליב הכהן בהקדמתו לספרו "קצות החושן":
דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שורשיו… והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי. ואף על פי כן זה היה רצונו של הקב"ה שתעלה אמת מן הארץ והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי… הוא כריתת ברית והאהבה הנפלאה שנתן לנו תורה שבעל פה במתנה גמורה… כפי הכרעת החכמים, ואמרו בש"ס (גיטין ס ע"ב) תורה רובה בעל פה ומיעוטה בכתב, שנאמר 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו', והיינו דאם היה הכל בכתב מיד ה' עלינו השכיל אנחנו כמו זר נחשבנו כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה', אבל בתורה שבעל פה משלנו הוא.
קראות חדשה
זו דרך אחת להבנת המדרש. אין ספק שלא הכול שותפים לה, ויש שיראו בה פתח ל"רפורמה" רח"ל. למשל החזון אי"ש באגרותיו:
ובאמת, הלא כל התורה בסיני ניתנה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והתנאים החזירו מה שנשכח, ועד זמן רבי לא נתגלה הכל, אבל בסוף משנה כבר נתגלה כל מה שראוי להתגלות ולא יתגלה דבר מחודש אלא נרמז הכל באחד מדברי התנאים, וכן נתגלה המשנה מדור ראשון של אמוראים עד דור אחרון, ועלינו חלקנו רק במה שנזכר בדברי האמוראים… וכל הסכמותיהם – היו בהשגחת הבורא יתברך ובהופעת רוח הקודש. וכבר הסכים הקב"ה על ידן, כדאמר בבבא מציעא (פו, א): "רבי ורבי נתן – סוף משנה", וכן היה בדור של חתימת התלמוד (שם): "רבינא ורב אשי – סוף הוראה".
לעניות דעתי, ולא הייתי מעז לומר אותה לולי היו הרים כבירים לסמוך עליהם, החזון אי"ש בעצם מחליף את הקראות המקראית בקראות המשנה והתלמוד, מחליף את בת הקול ב"הופעת רוח הקודש" ומחזיר את התורה "לשמים". זו גישה שאין מנוס מכנותה "ניאו-צדוקית".
אבל אין ספק שזו גישה פופולרית.
מי צודק? מדובר במחלוקת היורדת לקצות שורשי האמונה. שערה שהרי הררים תלויים בה. מהי "תורה מסיני"? מי וכיצד רשאי לפסוק הלכה? מתי, ואם בכלל, ראוי לשנות הלכות ש"הזמן גרמן"? מה משקל יש למוסכמות חברתיות ולערכים משתנים בפסיקת הלכה? האם התורה, שהיא תורת צדק, מדברת על צדק אנושי, אוניברסלי, וצדק אנושי הוא שצריך להדריך את לומדי התורה ופרשניה, או שמא צדק התורה הוא צדק בשמים, צדק "א-להי", ואל לשומרי התורה להיגרר אחרי "המוסר המערבי המזויף"? זו מחלוקת על כל הקופה, לא פחות קריטית מהמחלוקת בין הפרושים לצדוקים. וכמוה, היא לא תוכרע עד שיכריענה שר ההיסטוריה.
מי מכיל את מי?
המחלוקת גם ותיקה מאוד, ונדרשו לה באין ספור ספרים ומסות. אך ברצוני לבדוק נקודה אחת, אקטואלית מאוד: האם בבית המדרש של אנשי "תורה בשמים" יש מקום לאנשי תורת "מן השמים", ולהפך. בכיוון אחד התשובה ברורה, ואלו מעשים שבכל יום: הראשונים רואים באחרונים כופרים בתורה מסיני, רפורמים ומרימי יד בתורת ה'. ודאי שאין לכגון אלו דריסת רגל בבתי מדרש של "תורה תמימה". ומה לגבי הכיוון ההפוך? האם הפלורליזם יכול להכיל את הבלתי פלורליסטי למפגיע?
נושא זה בדיוק נדון בגיליון "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה" שיצא לאור בחודש שעבר, תחת הכותרת "על מה חרבה הארץ? – מחלוקות וקרעים בחברה הדתית". במאמר תחת הכותרת "תרבות המחלוקת בחברה הציונית דתית" קובל שמואל שטח מרה על ההדרה וההחרמה שסובלים אנשי אגף "לא בשמים היא" (ובכללם מוסף "שבת"). מאידך, במאמר "התנהלות במחלוקת – מבט קיומי פנימה" מציע משה מאיר דרך להרחבת גבולות הפלורליזם עד כדי הכלה של הבלתי פלורליסטים בעליל.
יש לי השגות על שני המאמרים האמורים. לשמואל שטח – על מי תלין? המדירים והמחרימים שאתה קובל עליהם אינם אלא מקיימים חובתם. הם עומדים על משמר חומת אמונתם ונלחמים נגד כל מי שמנסה להרים בה יד. השגתי על דברי משה מאיר מהותית יותר. משתמע מדבריו שערך האחדות הוא מעל הכול. בבית המדרש שלו נכנסים כ-ו-ל-ם. האם אכן הפלורליזם חסר גבולות? האם ניתן, בשם הפלורליזם, להכשיר גם רשע ועוולה?
נשוב למדרש בבבא מציעא שפתחנו בו. סיומו איום ונורא:
אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו.
[…] לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים, ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח.
תנא: אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר – נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו, אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.
עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך: שלא ירבו מחלוקות בישראל! נח הים מזעפו.
הפלורליזם היהודי אימץ את "לא בשמים היא" לסיסמה. אבל המדרש שהוליד אותה אינו פלורליסטי כלל וכלל! החכמים שורפים את הטהרות שטיהר רבי אליעזר, ו"מברכים" (כלומר מנדים) אותו. וכל כך למה? "שלא ירבו מחלוקות בישראל". והיכן "אלו ואלו דברי א-להים חיים"?
אמור מעתה, המחלוקת מבורכת, בתנאי שהיא לשם שמים. דהיינו, כשביסודה עומדת החתירה לחסד, צדקה ומשפט. כאשר מגייסים לצורך המחלוקת בת קול, רוח הקודש, פסוקי תורה או "מוסר א-להי", עומדים על פי מדרון חלקלק שסופו רשע, עוול, פשע, חילול השם וביזוי התורה. בבית המדרש הפרושי של החכמים, העוסק בתורה "מן השמים" ולא בתורה "בשמים", אין מקום לגדול עולם כמו רבי אליעזר בן הורקנוס היכול להחריב את כל העולם כולו בדמעותיו. חס ושלום רבי אליעזר לא נחשד בצדוקיות, ואין צל של ספק שהוא היה איש חסד, צדקה ומשפט. אבל ניסיונו לערב בוויכוח ארגומנטים טרנסצנדנטליים הביא לסילוקו ולהחרמתו. מתחילתו של הוויכוח שרו חז"ל את סופו. ואכן ההיסטוריה רצופה פשעים ועוולות שנעשו בשם הא-ל, בשם "רוח הקודש" או בשם אללה. לא מעט מאלה נעשו בעקבות "בת קול".
חילול השם
בדחילו אבקש את רשות הקוראים להעלות נקודה אישית. רעייתי סיון היא גיורת צדק שגדלה בבית בודהיסטי. הדת הבודהיסטית, אם מנכים ממנה את הריטואלים, היא פחות דת ויותר פילוסופיית חיים, המבוססת על חסד, משפט וצדקה. במהלך לימודיה לקראת הגיור היא פגשה, הודות לצוות המורים הנפלא ב"מכון אורה", והודות לרב ישראל רוזן – שליווה אותה באמונה ומסירות אין קץ עד שעמדה בפני בית הדין והמשיך ללוותנו תחת החופה – יהדות שכולה אור, צדקה וחסד. בלב שלם היא יכלה לומר "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשר לוֹ חֻקִּים וּמִשפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת", ובאהבה גדולה היא הצטרפה לעם היהודי וקיבלה עליה את חובותיו.
ואז, להוותנו, הגיע הזעזוע. נסיוננו לנהל מסעדה כשרה בתאילנד, ב"טריטוריה של חב"ד", ולקבל לצורך כך תעודת כשרות של "צהר", גרר סדרת אירועים של עוול ורשע, חלק נכבד מהם "לשם שמים" בידי אנשים "יראי שמים". סיון הרגישה, ומרגישה עד היום, מרומה. ניסיונותיי לבדל את היהדות שאני גדלתי בה, של חבריי, של הרב עמיטל זצ"ל והרב ליכטנשטיין יבל"א, מהגישה הניאו-צדוקית שבבסיס העוול שחווינו, נענים בטענה המוחצת "אבל הם מנצחים". ואנוכי בוש ונכלם. חילול השם הנורא לא נותן לי מנוח.
ממעמקי עלבון השם המתחלל, אני קורא למאמיני תורה "מן השמים", תורת הצדק והמשפט, חוכמתנו ובינתנו לעיני העמים – השתחררו מן הצדוקים! חִדלו מחפש הכרתם ומדחוק עצמכם לבית מדרשם. ממילא לא תתקבלו לעולם. תמיד תישארו כופרים, "רפורמים" רח"ל, מרימי יד בתורה ה', רבנים של "עוגות קרם בקטמון".
הפסיקו להלין כי מדירים אתכם ומחרימים אתכם. לכו בכוחכם ובאנשיכם. משתסור יראת הצדוקים יתברר כי כוחכם רב ואנשיכם רבים כהנה וכהנה משחשבתם. קדשו שם שמים ברבים. הקימו רבנות של צדק, בתי דין, מערכות כשרות, גיור ואישות שיפעלו על פי הצדק וייתנו דין וחשבון אך ורק לא-להי הצדק. הקימו מערכת חינוך של צדק, פתיחות ואחווה (שמואל בן דוד, במאמר "מודל הרצף בחינוך היהודי" בגיליון "כי תצא", מציע דרך ראויה להקמת מערכת כזו, בלי להתבדל ובלי להתפצל).
נשמע חסר סיכוי? הצעה פתטית של המיעוט ה"ליברלי" למאבק חסר סיכוי בממסד רב הכוח? הביטו לצד השני ותגלו שאתם רוב מכריע בעם. שותפיכם האמיתיים הם אנשי תורת הצדק, אם תורתם מן השמים אם תורתם מכלל תורת בני נוח, ואם תורתם בלבם ומדריכתם למען הצדק והיושר. העם רוצה צדק חברתי, וגם התורה רוצה צדק חברתי. עת בשורה היא לישראל. מכל קצות הארץ בוקעת ועולה הדרישה ל"סדר חדש". שלבו כוחות עם המואסים בסדר הישן וסדרו מחדש גם את עולם היהדות האמונית.
וכמאמר הפסוק שבו פתחנו: "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשתוֹ".
לזכרו הקדוש של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מורי, רבי ואבי הרוחני, שהעמיד את קידוש השם במרכז חייו ומורשתו
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011
פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737 ותויגה ב-לא בשמים היא, מחלוקת, נאמני תורה ועבודה, פלורליזם, תנורו של עכנאי. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אל תשכח שגם כשאומרים ש'לא בשמים היא' אין הכוונה שהתורה היא פלסטלינה המונחת בקרן זוית. רבי יהושע דרש את זכותו לפרש את התורה בשם החכמים ולא בשם כל יושב קרנות !
גם מי שבוחר להתרחק מצדוקי ימינו, לא יכול לברוח מהכרעות הלכתיות של החכמים.
ההתנהגות של אותם גורמים ששמו לכם רגלים, איננה קשורהלתורה כלל. אולם זה לא אומר שהפסיקות ההלכתיות (של צהר למשל) אינן נדרשות לעמוד בסטנדרטים של פסיקת הלכה.
ומהם הסטנדרטים של פסיקת ההלכה? הלא על זה המאמר…