הקו ומה שמעבר לו / אורי אלטמן

 

סביב רצונו של תלמיד לשרת בגלי צה"ל צפו בעוצמה המאפיינים של שני מחנות בעולם הישיבות הציוני. בין הרב קוק לרב זצ"ל, מעשה שהיה

ישיבת עתניאל בלילה. צילום: יהודה

 

מאמר זה איננו מסה או תזה. מובא כאן סיפור אישי המתאר מסע שעברתי בשנתיים האחרונות כתלמיד בעולם הישיבות הציוני דתי. מסע שחלקו העיקרי מסתיים כעת, עם גיוסי לתפקיד לוחם בצה"ל.

שלושה מעגלי חיים מעצבים את זהותו של הנער הציוני דתי: המשפחה, הישיבה התיכונית ותנועת הנוער.    שלושה מרכזים אלו כוננו כאחד בנפשי כבר מגיל צעיר השתוקקות למרחבי חכמה ודעת יחד עם חיבור עמוק לדופק החיים הישראלי. זכיתי להשתייך לקהילה הדתית לאומית בשכונת הר נוף שבירושלים, שם הושפעתי עמוקות הן מרב הקהילה הרב רפי פוירשטיין, שעיסוקיו השונים (ממייסדי רבני צהר, סגן נשיא מכון פויירשטיין לקידום הלמידה) השזורים זה בזה כמבטאים פילוסופיית חיים אחת נתנו לי תחושת מפגש אמיתית עם תורה גואלת וקשובה לזולת, והן מהמפגש עם חברי הקהילה האחרים, אנשים העובדים למחייתם ברוב שעות היום, שבמסירות רבה מצליחים גם לנהל מפעלי חסד ומערכת ענפה של שיעורי תורה תוך ערבות הדדית ורעות המזכירים מעט חיי קיבוץ.

בשנות לימודיי בישיבה התיכונית למדתי שלוש שנים עם ר"מ "צעיר". צעיר בגילו, אבל גם, וחשוב יותר, באישיותו. כר"מ שלמד בישיבות ציוניות, ינקנו ממנו בשיעורי אמונה רבים את תורתו המאירה של הרב קוק, וכבר בכיתה ט' נמלאתי בתחושה פנימית עזה שמצאתי את אבן היסוד של תפיסת עולמי. כתביו של הרב קוק מלאי האורות מילאו את נפשי באידיאליזם, ברוחב דעת ובחיבור אמיתי לחיים. נפשי שהשתוקקה כבר מגיל צעיר לדברים אלו מצאה לה מנוח בתורת הרב קוק. מובן היה מאליו שכשחיפשתי לעצמי ישיבה ב'שבוע הישיבה' בשמינית, רציתי ישיבה שבה יש לימוד משמעותי של תורת הרב קוק והליכה לאורו.

לרצון זה הצטרף הרושם השלילי של דמות הבנ"יש המנותק מההוויה הישראלית וחסר שמחת החיים שנצרב בתוכי ממפגש עם בנ"ישים במהלך השנים, ולכן הגעתי בסופו של תהליך ללמוד בישיבה הגבוהה בעלי (אחותה של המכינה המפורסמת), ישיבה ששמה את הדגש בלימודיה המחשבתיים על לימוד תורת הרב קוק, ובנוסף ישיבה שקיים בה איזון כמעט מושלם בין שמחת חיים להתמדה בלימוד.

סבסטיה עוד כאן

במהלך שיעור א' שמעתי מדי שבת בשבתו בדרשות פרשת השבוע את הצורך לכונן אומה בארצה, את העובדה שאנו (ולא החרדים) צודקים ביחסנו למדינה, וכמובן את חשיבותו של שירות (מלא) בצה"ל. הכול נכון, אבל חשתי שהשפה איננה מספיק עדכנית. הרגשתי כנער בימי פריחתו של גוש אמונים, כש'המערך' היה בשלטון, ולא כתלמיד ישיבה בזמן רנסנס היהדות בחברה הישראלית, חברה בעלת הלכי חשיבה פוסט-מודרניים.

הדגישו לנו בישיבה שבשנים הללו, שנים של שקיעה בתורה, לא כדאי לשמוע חדשות, לא מומלץ לקרוא עיתונים. להתנתק. חרותה בזיכרוני סעודה שלישית של פרשת וירא, פרשת העקדה. בדרשתו דיבר ראש הישיבה על תפיסתו של הרב קוק ביחס לעקדת יצחק, ואז הזכיר שהיא הפוכה מזו של קירקגור, ומיד אמר – "אני מקווה שאתם לא יודעים מיהו". ואני צעקתי בלבי – למה?! מדוע כל כך גרוע שתלמיד ישיבה ידע מיהו קירקגור? איך בעולם המחשבתי של ימינו ניתן להעמיד קונספציה ללא התייחסות (גם אם שלילית) להוגה כה חשוב?! היה זה עוד קש שהצטרף לערמה לא קטנה, ערמה שגרמה לי לתחושה שיש נתק בין הרב קוק ההרמוני שפגשתי בזכות הר"מ שלי בתיכון לבין הרב זצ"ל שהפגישו לי בישיבה.

המשכתי ביתר שאת בלימודיי בישיבה, כשפתחתי לעצמי אפיקי לימוד אישיים שלא היו מצויים באטמוספרה הרוחנית שבה שהיתי.

חוסר הזדהות ממשי שממנו כבר לא יכולתי להתעלם הגיע כשהתחלתי במיונים לגלי צה"ל. האמנתי שרבותיי בישיבה יראו בי חלוץ, כפי שראו בצעירים הדתיים הראשונים שהלכו מתוך אמונה עמוקה לסיירות המובחרות לפני 20 שנה. אבל במקום תמיכה נלהבת נתקלתי בהתנגדות חריפה. לא בהתנגדות לחשיבות השירות שם (דיון חשוב כשלעצמו שאין כאן מקומו), אלא העצמה מלאת חרדה של הסכנה הרוחנית והתרבותית הקיימת שם. אחד הר"מים טען שכל התורה שלמדתי לא תעזור, ואין לי סיכוי שלא להתרסק ברמתי הרוחנית, ואני אף אאבד את העולם הבא שלי בגלל השירות שם. אני כמובן לא השתכנעתי והאמנתי שאני יכול לאתגר, ושמחתי מאוד למשמע הבשורה שהתקבלתי על אף הפרופיל הקרבי שלי (בכל שנתון ישנם רק שני "קרביים" היכולים להתקבל). יחד עם זאת, החלטתי לדחות את הגיוס לגלי צה"ל בשנה על מנת להעמיק עוד יותר את הקישור הנפשי שלי לתורה ולעבודת ה', על אף הסיכון שלא אתקבל בשנית. האמנתי בלב שלם שאעבור את המיונים פעם נוספת, ושכרגע הצעד הנכון עבורי הוא לא לעזוב את עולם הישיבה.

רוחניות אחרת

בעקבות הקונפליקט עם הישיבה נצרכתי לבירור אישי עם עצמי האם עליי לעזוב, אולם החלטתי שבעבורי הטוב עדיין עולה על השלילה. השירה הנפלאה בסעודות השבת ותחושת האידיאליזם המרחפת במקום דחפו אותי להישאר. האמנתי גם בלבי שההליכה שלי לגלי צה"ל אכן חופפת לשיחותיו של הרב אלי סדן על כך שעלינו לקחת אחריות על עיצוב פניה של החברה, גם אם בשיחה הראשונית בינינו בנושא הוא לא תמך בהחלטה שלי. וכך נשארתי בישיבה בעלי לשיעור ב' למרות ויכוחים חוזרים ונשנים ביני לבין רבני הישיבה.  

אולם ככל שנקפו הימים בשיעור ב', חוסר ההזדהות שלי עם תוכני הלימוד ועם אופי השיח הישיבתי גדל עוד יותר, והרגשתי שאני חייב לנסוע לישיבה אחרת, להירגע, להפסיק להילחם. נסעתי לישיבה בעתניאל. שהות של כשבוע שם הביאה להחלטה שזהו המקום שבו אוכל להמשיך להיבנות בתורה וביראת שמים. היושרה, הכנות וגם ההומור שבו את לבי. מאסתי בניכור שבין עולמי הרוחני לבין הישיבה והחלטתי לעבור לישיבה אחרת למרות קשר חברתי עמוק לשאר חבריי ללימוד מהישיבה בעלי, קשר שהתווסף לשאר מעלותיה של הישיבה. כך נאלצתי שוב לוותר, הפעם על ה'כיף' החברתי למען חיבור עמוק לרוחני.

בעתניאל ראו בעין טובה את שאיפותיי לשירות בגלי צה"ל, והרב בני קלמנזון, ראש הישיבה, אף אמר לי שאני "פרויקט ישיבתי" עבורו. אט אט התחלתי להתערות היטב בחברה, והיה נדמה לי שהגעתי להרמוניה שנפשי מבקשת: חיבור עמוק בין נפשי ושאיפותיה לדרכה הרוחנית של הישיבה תוך קשר אמיתי ביני לשאר חבריי החדשים לשיעור.

אבל דווקא כשהיה נדמה שמצאתי לי מזור לנפשי, הודיעו לי מהצבא שלא התקבלתי לגלי צה"ל בפעם השנייה… צעקתי בדממה. צעקה יותר חזקה מזו שיכולתי לצעוק במיתרי גרוני. מיד פתחתי תהילים וחיפשתי מילים שיבטאו את הכאב. משום מה התחלתי לקרוא שוב ושוב פסוק ממזמור ק': "דעו כי ה' הוא הא-לוהים הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו". חשתי משמעות רבה בכך שוויתרתי על שירות צבאי נוצץ משהו לטובת העמקה בקשר שלי לתורה, קשר שקיבל משנה תוקף עם המעבר לעתניאל, אבל שוב מצאתי עצמי מוטל מן הזרימה בהרמוניה אל עבר הוויתור הקירקגוריאני.

קרע מסוכן

האמת היא שהסוף טוב. "כישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר", טענה פעם הלן קלר, ואני, כנראה, חיפשתי את השלווה האישית שלי במקום הלא נכון. אסביר את כוונתי. את הביטוי "מקום מנוחתי הוא רק בא-לוהים" פגשתי כבר כמה פעמים בכתבי הרב קוק, אבל נדמה לי שרק עכשיו הצלחתי להזדהות איתו ולזהות אותו בקיומי האישי.   

אני שמח על התהליך שעברתי בשנתיים האחרונות. המסע שחוויתי בעולם הישיבות הציוני דתי איננו התפכחות אלא התפתחות. אני שמח על הבחירה ללמוד ב"ישיבת הקו" בעלי בשיעור א', ישיבה המעצימה את הצמצום וההתרכזות בתוכן רוחני מסוים ומוגדר, ושמח על ההחלטה לעזוב במהלך שיעור ב' ולעבור לישיבה בעתניאל, ישיבה הדוגלת בפתיחות ככלי משמעותי לעבודת ה', ביושרה, ובבקשת אמת פנימית תוך ביקורת עצמית תמידית. העובדה שלמדתי קודם בישיבה בעלי היא שאפשרה לי לקבל את האורות הגבוהים של ישיבת עתניאל, ולהגיע לאותו מקום מנוחה המבוקש לנפשי.

המעבר גרם לי טוב – אבל חשף אותי למציאות קשה. ישנו ניתוק בין תלמידי חכמים, המביא לזלזול אצל התלמידים ומביא גם אם לא במכוון לתוצרים בעייתיים ביותר. גם בין בית שמאי לבית הלל היו מחלוקות קשות, אבל אצלנו המחלוקת הפכה למחנאות. אנחנו כן נמנעים לשאת נשים מבית מדרש אחר, וכן מקטלגים רוחנית וחברתית אנשים לפי שהותם בכנס הקיץ של צהר או בזה של בניין שלם…

כשבאתי לביקור בישיבה בעלי אחרי שעזבתי, לחש לי באוזן חבר שיש אברך בישיבה שחושב שאסור לי הלכתית (!) ללמוד בעתניאל. משפט נורא ומסוכן כאחד. אני משוכנע שאין זו דעתו של ראש הישיבה בעלי, אבל זה המצב אצל התלמידים. כתלמיד ישיבה שנפגש עם שני בתי מדרש חשובים אלו, יש בי הערכה עצומה לכל הרבנים שלימדו אותי את תורתם, גם אם חשתי חוסר הזדהות עם חלקם. לרבים שלא נפגשו עם תלמידי חכמים מבית מדרש שאיננו נחשב "משלהם" – אין הערכה כזו.       

* * *

אני עומד עתה בסוף תקופה משמעותית בחיי, תקופה של הימצאות בעולמה של ישיבה. עד שמאמר זה יפורסם כבר אהיה בוודאי טירון בתחילת השירות הקרבי בצה"ל, תקופה משמעותית נוספת. ואני חש שמצאתי ולמדתי הרבה דברים. אבל הכי חשוב בעיניי –  מצאתי לי שפה. שמעתי מראש ישיבתי הרב ראם הכהן שחלק מרכזי מפיתוחה של תורה שבעל פה הוא שנדבר בשפה שאנו חושבים בה, מכיוון שרק כך נוכל לחדש חידושים. ואני מוסיף, מהמסע שלי, ששפה מתאימה ואותנטית מאפשרת להזדהות עם הא-להי שבנו, וכך התורה הופכת חלק מהביתיות שבחיינו ולא לחיצונית, וממילא הופכת לעץ חיים למחזיקים בה.

המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להווייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המידות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב (אורות הקודש ג, עב).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מוזר שאף אחד לא הגיב למאמר הזה.

    לדעתי זהו מאמר חשוב ופוקח עיניים, ויש להודות לכותב על פרסום הדברים. הפער בין שפת הרב קוק בה משתמשים אנשי הקו לבין הסתגרתנות שלהם למעשה הוא ענין הזוקק מחשבה רבה.

    • נדב צודק!

    • ש.צ. לוינגר

      הראי"ה קוק – לפני שנפתח למחשבה הכללית, היה מלא וגדוש בתורה, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר. כשלבניין הרוחני של האדם יש יסודות – אז יש מקום וערך לפתיחות אל עולמות אחרים. אחרת – עלול המפגש להביא לבלבול.

      יש גם מהלכים הפוכים. אנשים ששרשיהם נבנו בעולם המחשבה האירופי המודרני, ובבגרותם פגשו לעומק את עולם המחשבה התורני. כך הלכו הרבנים טאו, צוקרמן ואבינר. אולי דוקא מתוך היכרותם המעמיקה ושורשיהם העמוקים בתרבות המערב – הם זהירים יותר בחשיפת תלמידיהם לעולם זה?

      על כל פנים, כבר קבע הראי"ה באיגרת תקנ"ה, שלא לכולם מתאימה הפתיחות. מה שטוב לאחד, לא בהכרח טוב לשני. בע"ה ימצא כל אחד את המזון הרוחני המתאים לו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: