בתגובה ל"אנחנו לא אבותינו" מאת יהושע גרינברג, גיליון שבת כי תצא

 

איבדנו את הכנות / יאיר היזמי

החברה הדתית נאלצה לאמץ תבניות חשיבה מקובעות כדי להתמודד עם אתגרי העת החדשה, אך הפסידה בשל כך את האמת הפנימית שלה ואת יכולת החידוש

יהושע גרינברג מתאר יפה ובכנות מעין רגע התגלות שחווה ותובנה שאליה הגיע בעניין הקונפליקט הלא מודע שנושא עִמו ה"דתי" בעולם החילוני שבו הוא נוטל חלק. התודעה והמנטליות הדתיות חותרות מטבען להרמוניה ולהשקפה קוהרנטית ושלמה. כל תופעה וסיטואציה נשלחות לתוך תבניות חשיבה מובנות בתודעה הדתית, מובלות אחר כבוד למשבצת הנכונה והמתאימה על מנת שעולמו הרוחני והסטרילי של הדתי לא ייפגע חלילה. האדם הדתי מתייחס לאופן התגובה הזה במגוון הסברים, כגון: עמידה בניסיון, ביטחון, שלמות באמונה וכדומה. הוא רואה בכך חלק מעבודת ה' שהוא נצטווה בה, ורואה עצמו כממשיך את דרכם של שלומי אמוני ישראל מקדמת דנא, התמימים שאינם מהרהרים אחר מידותיו של הקב"ה.

אך האמת היא, כפי שעולה ממאמרו של גרינברג, שמדובר בצורך. צורך ולא מעלה מתקדמת יותר. העולם המושלם הזה הוא פרי החינוך שהתפתח אל מול גליה הסוערים של העת החדשה ותהפוכותיה. לא שהדתי של טרום ההשכלה והמהפכה התעשייתית היה מורכב יותר; ההפך הוא הנכון. אך הוא היה לדעתי כן הרבה יותר. האמונה הפשוטה ביטאה אל נכון את נפשו הפשוטה ולא היוותה בריחה ממורכבות מודחקת. מאז השתנו סדרי עולם, ובעוד הסיטואציה סביבנו הפכה חילונית, נאחז הדתי ברטוריקה אמונית ורעיונית שהונחה כמענה לסיטואציה אחרת לגמרי. הוא עוסק יום יום בהכלאת מין בשאינו מינו, במציאת הסברים לעולם אחד על ידי מושגים מעולם שני.

כמובן שמקור הבעיה נעוץ באמונת נצחיות התורה, כאשר הנצחיות נתפסת במובן של הקפאה. הדתי תופס את תפקידו כמעביר הלפיד במרוץ הדורות, כשכל מהות חייו היא לוודא שלא ייפגם חלילה הלפיד ב"משמרת שלו". את הסיטואציה ההיסטורית הנוכחית הוא יתפוס כתאונה עצומה ההופכת את משימת חייו למורכבת במיוחד. הוא גם חדור אמונה בכך שבכל הדורות התמודדו אבותינו עם אותה סיטואציה עצמה. על אף המופרכות ההיסטורית, הוא תופס את אברהם אבינו כמי שנלחם על חודו של תג בסעיף קטן שבמשנה ברורה. 

מחוץ לגדר

אמת, התיאור שהצגתי סטריאוטיפי במקצת, לא נאמן להתפתחויות הרבות ולגיוון הרב שקיימים כיום בבית המדרש, ועדיין יש בו כדי להוות מקור התייחסות. שכן החורגים ממנו מתאפיינים על פי רוב באפולוגטיות כלפי התפיסה המתוארת הנתפסת כמיינסטרים וכנאמנה למקור. לחלופין, כפי שתיאר גרינברג במאמרו, הם "מדלגים" על הקושיות שמניעות אותם ועוברים ישר ל"תירוצים". רוצה לומר, גם אם מי מיושבי בית המדרש מציע פשרה בין המסורת המקובלת לבין אורח החיים שסביבו, הוא ממעט בתיאור הקונפליקט ונוטה לצייר ציור, פשטני לעתים, של תורה שכביכול מאז ומעולם התחשבה במצוקות ובאילוצים בני זמננו. הוא לא יפתח את תיבת הפנדורה של הפער החריף שבין הדרישה ההלכתית היבשה לבין הסיטואציה שאינה נותנת אפשרות לקיום אותה דרישה תוך קיום אורח חיים מערבי מודרני.

כמובן שגישה שמרנית היא זו שגרמה לכך שתנועות שונות מצאו עצמן מחוץ לקהילה האורתודוקסית. הרפורמים והקונסרבטיבים וגם האורתודוקסיה המודרנית בחרו שלא לשקוט על שמריהן וחיפשו אחר נוסחה לשילוב ההלכה ואורח החיים המערבי. בתודעה הדתית, תנועות אלו נתפסות כצאצאיהם הרוחניים של בית צדוק וביתוס שברבות הימים יצאו מכלל ישראל (אם כי מעניין לראות שבעוד הרפורמים דרשו שינוי ותמורה, צדוק וביתוס מרדו דווקא בסמכותם של חז"ל להוציא כתובים מידי פשוטם ודרשו להיצמד באופן שמרני למקור). אך בהצמדת תווית זו לברי פלוגתא יש משום התחמקות. שהרי גם אם מסקנותיהן של התנועות השונות אינן מקובלות על רוב מניינו ובניינו של בית המדרש האורתודוקסי, עדיין יש לתת את הדעת על הקשיים והמניעים העומדים ביסוד תנועות אלו. בית המדרש האורתודוקסי השמרן לא נתן מענה אלטרנטיבי, אלא התרכז במאמץ לקבור את עצם הקושיה. ואם לאורך ימים ושנים עלתה בידו, הרי שסוף סוף הדברים הגיעו גם לפתחו של אחרון המקלטים שבהם נצפנו באי בית המדרש.

כמו שתיאר יפה י' גרינברג, בעוד אבותינו, תלמידיו של תור הזהב של יוצאי מרכז הרב, העמידו עידן של חרדיות לאומית, תוך אמונה שהאמת הגדולה שהם נושאים תעמוד להם ולבני בניהם, הרי שהדור הנוכחי מתאפיין בספקנות רבה וברצון לחטט בבוידם של נעורי ההורים. בני העשרים והשלושים חשים שהוריהם מחביאים בארון, לבד מריקודי הורה מעורבים בבני עקיבא, גם אופציה תרבותית-ערכית שנגנזה טרם זמנה, ותויגה כמשובת נעורים. והחרד"ליות הזו, מלבד שזנחה את התרבות העברית המתחדשת, אימצה את אופן החינוך החרדי, הנוטה לפישוט יתר של הסיטואציה ההיסטורית תוך חלוקה שטחית לטובים ורעים.

שמרנות מנין?

בעיניי, הקרבן החשוב ביותר שמקריב אורח חיים זה הוא הכנות, ההיצמדות לאמת הפנימית. הציבור הדתי-תורני, על מעלותיו הרבות, הינו מושלם. לא במשמעות המקובלת, כי אם במובן של מוכן ומוגמר. הוא אינו בהתהוות כי אם לאחר ההתהוות. כל תפקידו של האדם הוא לאמץ את סט הערכים המוצע בעסקת חבילה, לשננם ולהטמיעם. יש בכך פיתוי גדול למי שמחפש שלווה, אך אין בכך בשורה.

היצירה והתפתחות התרבותית, וכמובן הנבואה ורוח הקודש, תלויות בכנות ובאמת פנימית בוערת. והאמת כידוע אינה אוטופית ונאיבית. בני הנביאים הרוקדים באקסטזה בספר שמואל לא עשו זאת לקול צלילי המילים "איזה טוב ה'" או "תחשוב טוב יהיה סבבה", כי אז אולי הם היו צדיקים תמימים, אך לא יכלו להיות חתומים על יצירות עמוסות כאב ותהומות נפש כספרי תהילים וירמיהו. וההלכה גם היא איננה תוצר של שמרנות קפדנית. רוב מרכיביו של סדר היום הדתי שאנו מכירים נוצרו בידי רבן יוחנן בן זכאי ועזרא הסופר וחכמי הדורות, לא בידי משה רבנו. הם נוצרו עקב סיטואציה היסטורית שדרשה זאת, וגדלותם של חכמים אלו היא בזיהוי צורך זה. כשעזרא ובית דינו תיקנו תקנות הם הקדימו רפואה למכה, ולעומתם הממסד הרבני כיום עוסק במקרה הטוב בכיבוי שרפות, במקרה הרע בטמינת הראש בחול, ובמקרה הגרוע יותר במלחמה נואשת להשבת גלגלי הזמן לאחור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: