אף כוכב לא נולד / עמרי בן-יהודה

 

אמן אמיתי משתמש בקולו כדי לנהל דיאלוג קשוב ורגיש עם הקהל. 'כוכב נולד' הצליחה ליצור בעיקר זמרים שיודעים לשאוג אל המיקרופון

אנה סופי פון אוטר מהגדולות שבזמרות המצו בעולם

השעה כבר מאוחרת והאחיינית הגדולה שלי הולכת להצטרף לשני אחיה הצעירים ולישון. היא עולה במדרגות לקומה השנייה ואומרת לי, הנמצא בקומה מתחת, וגם מרוחק מהמיקום שלה, ״לילה טוב עמרי״, באופן כזה שמצד אחד שמעתי אותה בבירור, אך מצד שני לא היה זה חזק באופן שעלול להעיר את הישנים הקטנים. מיד עניתי לה ״לילה טוב מתוקה״ בדיוק באותו אופן, לא מעורר מדי אך גם לא רדום. 

רגע כזה של הפקת קול אנושי הוא אחד מני רבים המלווים כל אחד מאיתנו כמעט בכל יום. אנחנו משתמשים בקול שלנו בווירטואוזיות דינאמית. הדינאמיקה במוסיקה, המעבר מחלש לחזק ובחזרה, היא כנראה גולת הכותרת של הביצוע במוסיקה המערבית הקלאסית האקוסטית, אך היא מלווה כל ביטוי או התבטאות אנושית שיוצרת קשר על ידי קשב, וזו אולי הדרישה הראשונה באמנות פרפורמטיבית מכל סוג שהוא. אני הניצב מול הזולת הקשוב אליי, ניצב וקשוב אליו כפליים. לכן גם זמרים גדולים השרים עם מיקרופון ומערכת הגברה עובדים על הפקת צליל דינאמית שתתאים למדיום החדש שלהם. את כל זה ״כוכב נולד״ ודומותיה, עם כל חביבותה ואנושיותה, הרסה לגמרי. 

היום, כשאנו עומדים אחרי סיום העונה התשיעית של ״אמריקן איידול״ הישראלי, שנה לפני חגיגות העשור, אפשר לנסות לקחת צעד אחורה ולחשוב מעט על כל ה"כוכבים-נולדים", אותו שילוב אוקסימורוני. הרי לא ייתכנו כל כך הרבה כוכבים-נולדים; הכוכב מטבעו יחיד הוא ומיוחד. איך ייתכן שתוכנית מן הסוג הזה, המייצגת את שאיפתה המוחלטת של הדמוקרטיה הליברלית, זאת שהביאה באמת לקדמת סדר היום את המוסיקה המזרחית – חותמה הכּוֹכָבִי, במובן של אותו אמן יחיד שכוכבו לא רק נולד אלא גם זוהר בלב אנשים, אינו קיים כמעט?! אחרי כמעט עשר שנים, נדמה שהתוכנית הצליחה להעלות אל דרגה זו רק אמן אחד, וגם לא לגמרי, והוא נינט. אך נינט, ללא ספק הזמרת הבולטת ביותר בעשור החולף בישראל, לצד שרית חדד, מבטאת יותר מכול חיפוש מתמיד, כמעט מטריד, וחוץ מזה כלום. היא מגששת ומתנסה, נראית יותר כמו בובה חיוורת של כל מני סטייליסטים, שלא מצאה את מקומה (והנה לאחרונה התבשרנו שהיא עוזבת לחו״ל). 

חגיגה של כלום

כוכבים אי אפשר ללדת, וזו הצרה הכואבת שעומדת בבסיס התוכנית הזאת. כוכבים מתגלים, איכותם מתפרצת כמעט מאליה. אני לא מנסה לומר שלא צריך לגלות כוכב. בתוך תעשיית המוסיקה, כמו בכל תעשייה, יש מרווח גדול בין האמנות לבין המוצר, ועליו מגשרים עסקנים ופוליטיקאים שדרכם צריך הכוכב הצעיר להבליח. אכן, צריך לגלות אותו, אך לא ללדת…

דווקא התוכנית הזו, שהייתה אמורה להוריד מעלינו את לחצם של העסקנים ולקרב אותנו לאמת הדמוקרטית במלוא תפארתה, התגלתה במלוא גסותה. מערכת ההולדה הזו הייתה חודרנית, והיא הוציאה את הוולד הרבה לפני שהספיק להתגבש קצת בתוך בטן חמה כלשהי… זו לא לידה כי אם ניתוח שבו כולם חוגגים את ה״כלום״ (כמו נינט) הנולד. כך מלמדים (בעיקר את בני הנוער הצופים בתוכנית) שאין דבר כזה אמנות, ויש רק להיות אחד כזה או כזאת, עם שתי רגליים יציבות, לעמוד מול רמקול אימתני, לפעמים להחזיק גם גיטרה (כדי לפרוט בה כמה אקורדים ולא יותר) ולשאוג. קולות גדולים הם הדבר המועדף שם, גם על חבר השופטים, אבל הרעיון הבסיסי הוא שההישג (שאותו בעצם חולקים כמעט כל המתמודדים, משלב האודישנים) הוא הקול הנוכח, החזק, הבטוח. בטוח, אבל לא בוטח. שירה גדולה מגיעה מהמקום של אחרי גילוי הקול הגדול, באותו מקום שלֵו שבו הנוכחות היא מעין שילוב מוחלט בין האגו לבין הקול. ואז יש גם קשב, ואז יכול להפציע גם צליל חרישי, ואז יכולה אולי להתחיל להיות אמנות. 

לאחרונה, לשם השוואה, הייתי בקונצרט של אחת מהגדולות והוותיקות שבזמרות המצו בעולם, אנה סופי פון אוטר, שגם הייתה בארץ בקיץ שעבר. היה זה קונצרט מיוחד ביותר, עם אחד מגדולי פסנתרני הג׳אז בדורנו, בראד מלדאו, בקונצרטהאוס בוינה. הערב היה מורכב מלידר קלאסי רגיל (בעיקר גריג), אך בעיקר משירים חדשים של מלדאו עצמו ומשירי פופ ושנסון ידועים (בין השאר היה שם מהביטלס, אלויס קוסטלו ואבבא). לראות זמרת עומדת מול אולם ענק, המשמש בדרך כלל לקונצרטים סימפוניים, ושרה יצירות קלאסיות בלי מערכת הגברה, זהו דבר שבשגרה כמובן, גם אם לא תמיד רצוי (אולמות קטנים מתאימים יותר ללידר באינטימיות שלהם). אך כאן, באופן פלאי, בחרו השניים לשיר גם את שירי הפופ בלי מערכת הגברה, מבלי לוותר על ניואנסים של שירת מיקרופון. ישבתי כנדהם לנוכח השקט ששרר באולם הזה (הגדול יותר מהמוזיקפריין, אולם הזהב הוינאי המפורסם), כדי לאפשר לשני היוצרים ליצור דיאלוג, דיאלוג המורכב מהשניים שעל הבמה ועוד רבים רבים ביציע. הרי לכם אמנות אמיתית, לא מה שמנסים למכור בתוכנית הממציאה כוכבים של כלום. 

עמרי בן יהודה הוא דוקטורנט לספרות השוואתית ב"פורום אירופה" באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: