עיר, אישה, תקופה / שולמית קינל

 

סיפור אהבתם של מיקי ולאה הוא סיפורה של תל אביב טרום ימי מדינה. רומן היסטורי מהנה שנדמה כפיסה מילדותה של המחברת

ואולי לא היו, שולמית לפיד; כתר, 2011, 206 עמ'

סרטיפיקטים, קפה וינה ואררט, "המטאטא", אביגדור המאירי ו"חמור ארוך", לשכת העבודה, דייר משנה ופנקס אדום, עונג שבת ב"אהל שם", עברית בהברה אשכנזית שמתקשה להתחלף להברה ספרדית, הונגרית, יידיש, פולנית, רומנית, רוסית וגרמנית, צוף וגזוז, ההפצצה האיטלקית, המדור לחיפוש קרובים, אלתרמן, עלייה בלתי לגאלית, "ההגנה". תל אביב של אמצע שנות השלושים עד שלהי שנות הארבעים היא הגיבורה האמיתית ברומן החדש של שולמית לפיד – "ואולי לא היו".

שנת 34', מיקי וסידי (לאה) דויטש (דרור בשמם העברי), זוג צעיר ונלהב, מגיע ארצה מטרנסילבניה. הוא, עיתונאי צעיר, בן של רב, שמבקש להשאיר את מקצועו מאחור ולהתמסר לבניין הארץ ("לא באתי ארצה כדי לכתוב". עמ' 35); "מבוקר עד ערב הוא משוטט ברחובות, מחפש עבודה, וחוזר חפוי ראש ובכיסים ריקים" (עמ' 45). היא, מנסה בכל דרך אפשרית להתפרנס ולהשיג אוכל – רוקמת גובלן בתמורה ללחם, תופרת פיג'מות וכפפות, עובדת כמוכרת בקיוסק, אוספת עיתונים ישנים ברחוב, הופכת אותם לשקיות ומחליפה אותן במזון. הם חיים בצמצום ומגדלים את בתם הקטנה שושנה. ובלילות: הים, כרטיסים בחינם להצגה או קונצרט, ישיבה בצוותא עם החברים וקריאת עיתונים בבתי הקפה.

סיפור עלייתם של מיקי וסידי הוא סיפור פרטי המהווה ביטוי לנרטיב לאומי, סיפורם של אנשי העלייה החמישית, מבוני הארץ, שהשאירו את העיירה המזרח-אירופית ובית אבא מאחור, ובאו נלהבים והרפתקנים: "הם צעירים, הם חזקים, הם מאוהבים, אף אחד לא יורה להם מה לעשות (כבר באונייה הסירה את המטפחת מהראש!)" (עמ' 38). עלילות המשנה, המגוללות את סיפורם של מהגרים-עולים נוספים, מצטרפות אף הן לאותה תמונת פסיפס של תל אביב טרום המדינה.

ניתן אמנם לראות כאן את נקודת המבט שלו לצד נקודת המבט שלה – הוא, פעיל ב"הגנה", מבקש להיות שותף בבניין הבית הלאומי. היא, אמונה על הבית "הפרטי", המשפחה – אלא שנדמה כי יותר משנחשף כאן עולמו שלו, מושם כאן הדגש על החוויה שלה. זו הנתפסת בתודעת ההגמוניה החברתית-תרבותית כשולית, צדדית, הנלווית לחוויה המרכזית-הגברית. הדאגה וההתרוצצות הבלתי פוסקת סביב כלכלת הבית ("אחרי שהשעועית אזלה המציאה פרנסה חדשה", עמ' 50), תיאורי הארוחות והמטבח והקשרים עם החברות והשכנות (עולות חדשות אף הן), אל אלה מופנה כאן הזרקור יותר. מבחינה זו, מעמידה כאן המחברת מעין "לאומיות אלטרנטיבית", כפי שתיארה זאת פעם אורלי לובין בנוגע לרומן "הגולים" של דבורה בארון ("ממטבחה של נחמה", 1995). לפיד שמה דגש על מציאות חייה של האישה, על סיפור העלייה שלה.

אלא שרוח התקופה היא העומדת כאן במרכז הבמה, האירועים ההיסטוריים וההווי. הלעג והבדיחות על הייקים ("יקה נכנס לאוטובוס צפוף ומבקש משכנו 'סוס קטן'. עונה לו השכן: 'חמור גדול'"). או למשל, פיטורים בעקבות קנייה "תוצרת חוץ": "עשו אצלנו מפקד נעליים. בדקו את כל חברי ההסתדרות שעובדים בבתי החולים, לראות מי נועל נעליים שאינן מתוצרת הארץ… אז החרימו לי את הנעליים והטילו עלי קנס בגלל הבגידה בתוצרת הארץ ודרשו מכל הבוגדים לפרסם התנצלות מעל דפי 'דבר'" (עמ' 92).

תיאורים אלה אינם בגדר רקע או תפאורה והם גם לא מהווים אמצעי לעיצוב הדמויות, אלא הם העלילה עצמה. האקלים החברתי-תרבותי, המאבק על הקיום והעצמאות האישית והלאומית הם העיקרון המכונן של הסיפור. זהו אכן רומן היסטורי-חברתי כפי שראינו ברומנים אחרים של לפיד – "גיא אוני" (העלייה הראשונה), "חוות העלמות" (העלייה השנייה) – אלא שהפעם ניתן לראות כאן מעין אוטוביוגרפיה משפחתית על ילדותה של המחברת בתל אביב. הילדה שושנה הלוא היא הילדה שולמית.

את הרומן הזה לא ניתן היה לכתוב מדויק יותר, אמין יותר, חי יותר, מהנה יותר, ססגוני יותר. איזון נכון בין הרכיבים. והתוצאה: תרכובת קולחת, לא מייגעת ולא טרחנית. אין כאן השתפכות נוסטלגית, ערגה וגעגועים, אלא תיעוד של רגע, עפעוף של הצמצם. כמעט אין כאן כפייה של אינפורמציה היסטורית או ביוגרפית על הטקסט. נוצר הרושם כי הדברים נכתבו מתוך הנאה מרובה. לכן אולי הרומן הזה מהנה עד הרגע האחרון. אמנם, בהתאם לז'אנר שבו הוא כתוב, אין כאן איזו מורכבות מיוחדת של נפש הדמויות או התבוננות מעמיקה בנפש האדם. גם הגיבורים שנבחרו הם מן הנוסח הרומנטי – יפים, חכמים, מוסריים ו"מוצלחים" ולא דמויות "שוליים". ובכל זאת, הרומן הזה לא דביק וגם לא מיוסר, הוא מעמיד תמונה חיה, פיסת היסטוריה שהיא פיסת חיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הבעיה העיקרית בספר היא העובדה כי כוכב הסיפור שלנו לא הצליח למצוא עבודה לא כי הוא לא רצה, אלא כי הוא פשוט לא ניסה, וכן, אני מכליל את מה שאני אומר בתור חיפוש עבודה בארה"ב לדוגמה.
    באם יש לך כישורים (כמו כוכב הסיפור) אין סיבה שבמידה ולא תמצא עבודה בארץ לא תנסה למצוא עבודה בחו"ל, ולכן הספר היה מעט לא הגיוני מבחינתי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: