על פי דרכו / כרמיאל כהן

 

כל מערכת חינוך, ובוודאי זו המסורתית, מתקיימת במתח שבין קדושת העבר וסמכות המחנך ותורתו לבין תהליכי שינוי. מבט רב-תחומי על שאלות חינוך ומסורת

חינוך ודת: סמכות ואוטונומיה, עורכים: עמנואל אטקס, תמר אלאור, מיכאל הד וברוך שוורץ; מאגנס, תשע"א, 370 עמ'

באיזו מידה מאפשר חינוך 'מסורתי', בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, שינויים וחידושים? מה טיבה של הזיקה בין סמכות המחנך לאוטונומיה של התלמיד במערכות חינוך דתיות? שאלות אלו ואחרות הן שאלות שמנסרות בחללו של עולם החינוך הדתי ובאלה עוסק קובץ המאמרים שלפנינו.

ספר זה מאגד בתוכו פירות מחקר בן שלוש שנים של קבוצת מחקר ב'סכוליון – מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות' שבאוניברסיטה העברית בירושלים. קבוצת החוקרים, שנמנו עליה מומחים בתחומי ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, עסקה בשאלות יסודיות בנושאי דת וחינוך, כמו גם בשיטות הוראה ולמידה ובהתייחסות להקשר פוליטי, חברתי ומגדרי שבו פועלת מערכת החינוך הדתית. הספר בנוי בצורה מיוחדת, כאשר לצד כל אחד מהמאמרים מוצבת "תגובה" של חוקר אחר. נקודות המוצא של "תגובות" אלו הן במאמרים שלפניהם. באופן זה מועשר הדיון בהיבטים רחבים ונוספים.

פרופ' מיכאל הד עוסק בפרשנותו של הפסוק הידוע "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו) בחברה הנוצרית באנגליה בעת החדשה המוקדמת. מתברר שפסוק זה, שהפך זה מכבר לסיסמה בפיהם של מחנכים, סבל משמעויות שונות מאוד זו מזו לאורך ההיסטוריה. כך הוא בפרשנות היהודית, כפי שהצביעו על כך חוקרים אחדים, ומתברר עתה שכך הוא גם בפרשנות הנוצרית. בימי הביניים התקשר הפסוק בעיקר לעניין הכרונולוגי, כלומר לחשיבות החינוך בגיל צעיר. לפסוק המקראי במשמעות זו צורפו מקורות קלסיים יווניים ורומיים, כמו דברי אריסטו: "אין זה הבדל של מה בכך אם מגילו הצעיר ביותר הורגל אדם לנהוג בדרך זו או אחרת. ההבדל רב ביותר, או ביתר דיוק: הוא קובע הכול"; או כמו דברי הורטיוס: "הקנקן ישמור זמן רב את הניחוח שבו הוא הוספג בהיותו חדש". הד מדגיש שבימי הביניים הפסוק הובן בדרך כלל כתיאור עובדתי ולא כציווי. לעומת זאת במאה ה-16 קראו את הפסוק "באופן סמכותני מובהק כקריאה לחנך את הילד בהקדם לדרך שעליו ללכת בה". במאות ה-17 וה-18 נחלש הפירוש הסמכותני וחזר הפירוש הכרונולוגי, אך הביטוי "על פי דרכו" הובן באופן הומניסטי, כלומר כדרכו האישית של הנער. כך למשל מופיע בדרשה אנגלית שפורסמה בשנת 1748: "כל אופי אינו אלא הקרקע, ומי שמגדל שתיל הרי שהוא מקפיד על כך שתהיה לשתיל האדמה המתאימה ודואג לעקוב אחריו. אין דבר ברור ומובן יותר מכך שיש לנקוט שיטות חינוך שונות על פי האופי והנטיות של אלה שאותם אנו מבקשים לחנך".

את הפרשנויות שמציג הד הוא מבאר על פי תהליכים היסטוריים והשקפות עולם חינוכיות משתנות שמשתקפות בפרשנויות שונות לפסוק המקראי. אכן זוהי "זווית ראייה מחקרית מקורית" כפי שציינה פרופ' רחל אלבוים-דרור בתגובתה למאמר, אולם דומני שהמקוריות היא בעיקר מבחינת מחקר ההיסטוריה ובמקרה הנידון ההיסטוריה של החינוך. מבחינת חוקרי המקרא (לפחות חלקם) אין הפתעה בכך שהפרשנות מושפעת מהלכי הרוח של התקופה, אולם מאידך אלו לא ייטיבו בדרך כלל לבאר את התהליכים ההיסטוריים שהולידו את הפרשנויות השונות כפי שיעשה זאת היסטוריון. זוהי דוגמה לחשיבותו של המחקר הרב תחומי. אם אכן זווית הראייה שהציג הד תנוצל על ידי חוקרים נוספים ייהנו מהפירות גם היסטוריונים וגם חוקרי מקרא.

היחס בין השקפות עולם חינוכיות לבין תהליכים היסטוריים נידון באופן מרתק במאמרו של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי על עלייתן לארץ ישראל של ישיבות המוסר הליטאיות 'סלבודקה' ו'נוברדוק' בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. ר' נתן צבי פינקל, הסבא מסלבודקה, דגל בשיטה פרגמטית ומתונה בעולמה של תנועת המוסר. לדעתו חוסר המודעות למדרגתו הגבוהה של האדם הוא שורש כל החטאים. הוא נטע בתלמידיו שאיפות גבוהות שבעזרתן יתרוממו מעל המידות המגונות והמעשים הפחותים. הגישה החינוכית של ישיבת סלובודקה נתנה אמון רב בתלמיד ועודדה אותו להבליט את מעלותיו ואת למדנותו ואף את הופעתו החיצונית הנאה.

לעומת הגישה האופטימית של סלבודקה, ישיבת 'נוברדוק' התאפיינה בגישה פסימית כלפי הקיום האנושי. ישיבה זו, שנוסדה על ידי ר' יוסף יוזל הורוביץ, הסבא מנוברדוק, הדגישה את שפלותו של האדם ואת היותו בסכנה מתמדת שהרע יגבר בו על הטוב. השפלה עצמית פומבית וניהול פנקס אישי של הצלחות וכישלונות היו חלק מסדרה של פעולות שנועדה לכפות על האדם רצונות שונים. כמו כן נקרא התלמיד להפקיר את כל ענייני העולם הזה, כולל קבלת משרת רבנות, ולהסתמך באופן מוחלט על הקב"ה, וכן לזכות את הרבים על ידי קירובם לתורה וליראה.

שתי הישיבות, כאמור, הגיעו ארצה; אולם בעוד 'סלבודקה', לימים 'ישיבת חברון', קיימת ופורחת עד היום בירושלים, ישיבת 'נוברדוק' נעלמה מן הנוף הארצישראלי די מהר. אחת הסיבות שמציע טיקוצ'ינסקי לעובדה זו קשורה לחוויה הארצישראלית האופטימית ולהיבט הלאומי החדור אידיאל וחזון. בסביבה כזו לא ניתן היה לשמר את האתוס הנוברדוקאי התובעני.

ביטוי עז-מבע להלם המפגש עם המציאות היישובית בארץ מצוי בדבריו של תלמיד נוברדוק באותם ימים, שמואל בן ארצי, שמביאם טיקוצ'ינסקי בהערה: "שם, בבית המוסר שבמזריטש, בשעת המוסר הנוספת שלי בחצות הלילה, רץ הייתי מזווית אל זווית בחדר האפלולי, כאשר צלי הגמלוני שעל הקיר שרץ עמי הזכיר לי את השטן העוקב אחריי בכל מקום… גברה בי השנאה לעולם… ואילו כאן מתהלך אני בשעה זו של חצות בשדרה הרוחנית שלי בארץ אבותיי עקב בצד אגודל וממלמל בדבקות: נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'… כאן עולם קדוש, כאן הארץ הקדושה, שסימניהם של ימות המשיח מבצבצים מכל פינותיה… לא, את העולם הזה אין לשנוא, אין צורך לשנוא…".

סיבה משמעותית נוספת שמציין טיקוצ'ינסקי קשורה לאופי החברתי של שתי הישיבות. ל'נוברדוק' לא היה מה להציע לבוגריה "מלבד המשך לימודים ב'כולל' נוברדוקאי שמשמעותו חיי דחק". ולעומת זאת, "החינוך הסלבודקאי, שטיפח תחושת אליטיזם ושאיפות לביטוי אישי, היה קרקע פורייה לקליטת רעיונות חדשים ולפיתוח הרצון להשתלב באופן מעשי במפעל ההתיישבות בארץ ישראל, תוך מתן ביטוי לגוון האורתודוקסי".

מעניין מאוד שלהבדל בדבר החשבת האדם כיצור אוטונומי, כפי שהיה בסלבודקה, או ככפוף לסמכות כפי שהיה בנוברדוק, מצויה מקבילה בצד האחר של מפת היהדות החרדית – החסידות. פרופ' עמנואל אטקס במאמרו על מייסד חסידות חב"ד ר' שניאור זלמן מלאדי כמחנך מתאר בין היתר את ההבדל שבינו לבין ר' אלימלך מליז'נסק. "ר' אלימלך פיתח את הרעיון בדבר תפקידו של הצדיק החסידי כמגשר וממצֵע בין החסיד ובין הקדוש ברוך הוא. החסיד מצווה לדבוק בצדיק, והדבר מתבטא בהכרה בסמכותו, בציות להנחיותיו ובהליכה בדרכיו". לעומת זאת, על פי השקפתו של ר' שניאור זלמן הצדיק הוא מדריך ומורה דרך בעבודת ה', אולם "האחריות העיקרית לבקשת השלמות בעבודת ה' מוטלת על כתפי… כל אחד מן החסידים בפני עצמו".

אמנם, מסתבר ששאלת הגישה החינוכית קשורה גם לשאלת קהל היעד שאליו פנה כל אחד ואחד מן האישים. ר' שניאור זלמן פנה "בעיקר לאנשים בעלי השכלה תורנית", ולעומת זאת החסידות שפיתח ר' אלימלך הייתה "עממית", כדברי אטקס; ובאותה מידה: "במרבית שנותיה הייתה ישיבת סלבודקה מוקד משיכה לצעירים מוכשרים", ולעומת זאת "נוברדוק גייסה תלמידים בעיקר משכבות עממיות", כדברי טיקוצ'ינסקי.              

עניינים נוספים הנידונים בספר "חינוך ודת": משוררי יוון ורומא ברפורמציה של המאה ה-16 (ד"ר אסף בן טוב); ה'תוספות', התלמוד ומה שביניהם (ד"ר אבי ליפשיץ); ואוטונומיה של מתגיירים כסוגיה חינוכית בקרב סוכני הגיור האורתודוקסי בישראל (ד"ר מיכל קרבאל-טובי).

"כל התבוננות מעמיקה במערכת חינוך 'מסורתית' מגלה כי בצד העמידה המוצהרת על הנחלת ערכים ותכנים שמקורם בעבר המקודש מתקיים בה גם תהליך של שינוי". כך כותבים מיכאל הד וברוך שוורץ במבואם לספר. אכן, קשה שלא לראות הבדל בין עם העבדים המשוחררים שעמד לרגלי הר סיני לבין צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם בספרד, באיטליה, בליטא, בצפון אפריקה ובארץ ישראל. אולם שאלת הסמכות להניע תהליך של שינוי תמשיך עוד להדהד בעולם.  

   carmiel@ybm.org.il

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: