ללחוש בפחד, להלשין בלחש / חבצלת פרבר

 

חייהם של אנשים פרטיים ושל משפחות ברוסיה הסובייטית הם היסטוריות נסתרות של חיים בצל טרור תמידי. אוסף עדויות הופך ליצירה ספרותית בידיו האמונות של היסטוריון רגיש

המלחשים, אורלנדו פיגס; מאנגלית: דבי אילון, כנרת, זמורה-ביתן ומאגנס, 2011, 683 עמ'

ספרו של ההיסטוריון אורלנדו פיגס מעורר השתאות. הספר כולל כ-570 עמודי טקסט ועוד 70 עמודי הערות ומראי מקומות. כמו כן נכללים בו כ-450 שמות של מרואיינים, רובם מברית המועצות לשעבר ובעיקר ממוסקבה, מלנינגרד (סנט פטרבורג) ומאותם מחוזות ידועים לשמצה שבהם היו ממוקמים הגולאגים, מחנות העבדים הסובייטיים. סיפוריהם של כ-40 מרואיינים מופיעים בספר. המחשבה על עיבוד כל החומרים האלה והפיכתם לספר היסטוריה אחד – אפשר אפילו לומר: ליצירה ספרותית אחת – גורמת לראשי להסתחרר. אבל התוצאה מצדיקה את המאמץ, ויותר מכך.

רובנו קראנו רומנים על רוסיה שלאחר המהפכה הקומוניסטית, ספרי היסטוריה על הנושא או סיפורים של דיסידנטים יהודים שהגיעו לישראל (שרנסקי, מנדלביץ, חוטפי המטוס ללנינגרד והאחרים). ספרו של פיגס מרכז את כל הסיפורים ובונה מהם ספר אחר ושונה. זה לא ספר היסטוריה במובן המקובל. כמו שנאמר בהקדמה, זה לא ספר שעוסק "במישור הציבורי, בהיבטים הפוליטיים והאידיאולוגיים ובחוויה הקולקטיבית של ההמונים…". זהו ספר שהוא ספק אוסף סיפורים אישיים וספק מחקר סוציו-פסיכולוגי, על הטרור הסובייטי, על החיים בצילו ותחת מגפיו ועל ההשלכות קצרות הטווח והארוכות שלהם.

"כדי להבין את המורשת שהותיר אחריו המשטר… נעשה בספר ניסיון להבין את התופעה הסטליניסטית במסגרת תהליכים ארוכי טווח…" – תהליכים הכוללים "חיים כפולים", "שנִיוּת" והתנהגויות פרטיות, שעוצבו מתוך הצורך להתמודד עם הדיסוננס שהציבו החיים הסובייטיים בפני אנשים הגונים, ומתוך ההכרח הקיומי להסתיר בארבע-האמות האישיות או המשפחתיות את מה שאסור אפילו לחשוב, ולחשוף בפומבי רק מה שמותר.

'המלחשים' בוחן את ההתרחשות בתחום המשפחה. תגובות המשפחות ללחצי המשטר; ניסיונות שימור והנחלה של מסורות שלא עלו בקנה אחד עם עקרונות ההתנהגות של המערכת הסובייטית. הספר שואל "כיצד השפיעו החיים במערכת ששולט בה טרור על יחסי הקרבה בין בני אדם? מה חשבו כשבעל, רעיה, אב או אם נעצרו לפתע כ'אויבי העם'?… כיצד יישבו את המתח בנפשם בין האמון באנשים שאהבו לבין האמונה בממשלה שממנה יראו?… מה היו אסטרטגיות ההישרדות, השתיקות, השקרים, הבגידות… הפשרות המוסריות שעיצבו את חייהם של מיליוני בני אדם?

"בספר נחשפות ההיסטוריות שהסתירו משפחות רבות", כותב פיגס בהקדמה החשובה, משפחות שלא תאמו את המודל האידיאלי של 'האדם הסובייטי', שהן או קרוביהן עברו דיכוי ומאסרים. והן חיו בפחד מתמיד מפני רדיפות חדשות. ההיסטוריות הנסתרות "מאירות את עולמם הפנימי של אזרחים מן השורה שחיו תחת שלטון הרודנות של סטאלין… כיצד נראו חייהם הפרטיים? מה באמת חשבו והרגישו? אילו חיים פרטיים אפשר היה לקיים בדירות המשותפות הצפופות שבהן התגורר הרוב המכריע של האוכלוסייה העירונית – דירות שבהן חיה בחדר אחד משפחה שלמה… ולכל שיחה אפשר היה לצותת מהחדר הסמוך? כיצד התמודדו עם החרדה הזו?".

אלו שאלות שהספרות הבדיונית – רומנים וספרי מתח – העוסקת בתקופה הסובייטית ושנכתבה ברובה על ידי אנשים מהמערב ניסתה לתאר ולהשיב עליהן כמיטב יכולתה. עכשיו בא פיגס ואוסף את התשובות מפיהם של אנשים אמיתיים, בשר ודם, שחיו שם ועברו במו גופם ונפשם את החוויות והדילמות.   

שם הספר, "המלחשים", טומן בתוכו את גרעין החיים האלה. "בשפה הרוסית", אומר פיגס, "יש שתי מילים שמשמען 'לחשן'. האחת מורה על אדם שלוחש מחשש שישמעו אותו, והשנייה על אדם המודיע או לוחש לשלטונות מאחורי גבם של אנשים אחרים. מקורותיה של ההבחנה נעוצים בלשון הדיבור של תקופת סטלין, שבה הייתה החברה הסובייטית כולה מורכבת מלחשנים מהמין הזה או האחר…". פריט המידע הזה הוא מפתיע ומאיר עיניים. יש בו כדי לשפוך אור במילה אחת על תקופה היסטורית שלמה.

ספרו של פיגס מביא סיפורי-חיים שכדי לשמור עליהם נחוץ היה להצטייד בכפל לשון ואפילו בכפל-קיום: מצד אחד הקיום הגלוי, הפומבי, והדיבור הקונפורמי. ומצד שני, במסתרים, הקיום "האמיתי" והדיבור הנסתר מאוזניים זרות – הלחישה. אלה מתוארים מנקודת ראותם של אנשים עם שמות ומשפחה, עם ביוגרפיות, כתובות פרטיות ומקומות עבודה. אנשים שהיו להם חיים פרטיים, שאהבו וששנאו אנשים אחרים – ולאו דווקא את סטלין או את אמריקה. אנשים שבחלקם האמינו ב"דת" הקומוניסטית ואחרים שכפרו בה ואפילו התנגדו לה באופן פעיל או סביל, אבל תמיד בהסתר. רבים מן המרואיינים אימצו את הערכים הסובייטיים מתוך תחושת אשמה ופחד. ההיטמעות במערכת הסובייטית הייתה בעבור רוב האנשים אמצעי הישרדות. פיגס מצביע גם על תהליך פסיכולוגי של פתרון-דיסוננס וחיפוש משמעות: "האמונה במפעל הסובייטי ושיתוף הפעולה עמו היו דרך לתת משמעות לסבלם, שללא התכלית הנעלה הזו היו עלולים להידרדר לייאוש מוחלט… האמונה בצדקתו של סטלין הקלה עלינו לקבל את העונשים שהושתו עלינו…".

הספר עוקב אחרי הדור שנולד בשנים הראשונות של המהפכה, בשנים 1917-1925, ועבר את כל השלבים והתהפוכות של הקיום הסובייטי עד לנפילת המשטר והתפרקות הקומוניזם ועד לימינו אלה (שנת 2006). מבחינת התוכן, בפרקים הראשונים אנו עדים לאירועים ההיסטוריים ולייסורים שעברו ילדי 1917-1921 אחרי המהפכה, דרך הנא"פ (חזרה זמנית לפעילות כלכלית פרטית) והקולקטיביזציה הכפויה – שהרסה את חייהם ואת משפחותיהם של עשרות מיליונים, וביניהם המרואיינים בספר זה – הטרור הגדול ועוד. ככל שהמרואיינים מתבגרים, הם משתפים אותנו בהשפעת הטראומות והמשטר הקומוניסטי על חייהם, עד לשנות ההפשרה ונפילת הקומוניזם.

תשעים שנה אינן תקופה ארוכה בהיסטוריה פורמלית, אבל הן יותר מטווח חיי-אדם. רוב המרואיינים לא זכו לחזות בנפילת הקומוניזם, אבל הם שרדו לפחות עד לשנות ההפשרה ושחרור הרסן, ויכלו לבחון את מהלך חייהם לאור האירועים והשינויים. בכישרון רב מצליח פיגס לשחזר את טווח הזמן הזה ולהפוך אותו לחי ומרתק.

בניגוד לספרים רבים שבהם מומלץ לדלג על ההקדמה או על אחרית הדבר, בספר הנוכחי שתיהן מעניינות ומאלפות. אחרית הדבר מכילה תיאור של הרציונל המחקרי ושל תהליך העבודה – שני נושאים מעניינים שהוסיפו תובנות למה שנאמר בגוף הספר. משפטי מפתח שאהבתי מתוך ה"אחרית דבר", משום ששיקפו בעיניי את תפיסת המחקר ואת הכותב, היו: "הנחנו לאנשים לשחזר את סיפור חייהם תוך התערבות מינימלית… הייתי מודע בחריפות לחובתי כהיסטוריון לספר את סיפוריהם של האנשים הללו בדרך שהם יזהו בה שיקוף נאמן של החוויות שעברו". התפיסה הזאת באה לביטוי מיטבי בספר שלפנינו.

לצד הסיפורים יש בספר צילומים רבים, ומה שעוד יותר מעניין: מפות מפורטות של האזורים המופיעים בסיפורים (אי אפשר למצוא מפות כה מפורטות באטלסים – ובוודאי שלא היו מצויות באטלסים סובייטים בתקופה הנדונה). כמו כן ישנם שרטוטים של מחנות עבודה, של דירות מרובות משפחות או סידור של חדר שבו חיה משפחה שלמה בת שלושה דורות. פיגס מדבר על הפרטים הקטנים: על חוסר הפרטיות, על הרהיטים שמשמשים ליותר מתפקיד אחד, על יחסי השכנות ועל המתחים בין שלושים נשים שמבשלות בעת ובעונה אחת במטבח קומונלי אחד.   

לא ניתן לקרוא את הספר כולו ברצף אחד. הפרטים רבים מדי והספר עמוס. אבל כדאי לקחת את הזמן, לקרוא ולהניח ולחזור. המחבר מנחם אותנו מראש: "קרוב לוודאי שההיסטוריות המשפחתיות השזורות בנרטיב של 'המלחשים' רבות מכדי שהקורא יוכל לעקוב אחריהן… מוטב לקרוא אותן כגרסאות שונות של היסטוריה משותפת, של הסטליניזם שהטביע את חותמו בחייה של כל משפחה".

ותובנה לסיכום: אם כיום אנו עדים לתופעה של התנערות מערכי מוסר, ציניות, אינדיבידואליות ודורסנות בקרב רוסים רבים – אוליגרכים ומנהיגים פוליטיים ואנשים צעירים – הרי שיש מקום להבנה שהרבה מזה נובע ממה שהסיקו בני הדור הנוכחי מהעמדות הפנים, כפל הלשון והשקרים שאפיינו את הימים האפלים ההם ואת דורות ההורים והסבים שלהם.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

פורסמה ב-21 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: