כתר של אוויר / רפאל מלכא

 

הערפל הגלילי משתלב היטב בימי הסליחות. צפת היא מקום מפגש של רחמים

צפת. צילום: רפאל מלכא

זה לא מכבר נדמו קולות מצהלות החוגגים שבאו בהמוניהם לקחת חלק בפסטיבל הכליזמרים. אף שכבר שבוע ויותר חלפו, עדיין טורחים עובדי הקבלן של עיריית צפת לסיים את ניקיון הרחובות והסמטאות. לאות אוחזת בכול. אפילו השדות, שכאן הם תמיד במרחק הושט היד וגע בם, מעולפים מחום ומצפים, כמוני, לשינויי מזג האוויר, שיחזירו לה לצפת את הקרירות הנעימה של אחר הצהרים הקייצי. אותה קרירות שעד להמצאת המזגן הייתה העילה של רבים מאנשי תל אביב לעלות אליה לרגל. תשאלו את סבתא.

אם להשתמש בקלישאה, חום שכזה בצפת, אפילו זקני צפת לא זוכרים. ובכל זאת צפת היא אבן שואבת, ולא מעט בזכות הנוף ההררי הכמעט אירופי. הנוף הזה היה באחרונה נושא למחלוקת בין תוכניות הפיתוח לבין הקולות המבקשים לשמור על המשאב הנדיר. הרקע למחלוקת היא תוכנית להקמתו של בית מלון בקרבת מה שהייתה פעם בריכת השחייה 'עמק התכלת', ממש במבואותיה הצפוניים של העיר. ידם של שומרי הסביבה הייתה, כצפוי, על התחתונה ובית המשפט קבע כי המלון קום יקום.

מה שלא יודעים משרטטי תוכניות הפיתוח הוא כי הם לא הראשונים המבקשים לבנות בשטח הזה, שאותו מחבק כביש הכניסה לעיר. מספרים כי בשנים הראשונות אחר קום המדינה חי בצפת מהנדס תימהוני למדי שנכנה אותו בכינוי 'המהנדס ל". במשך כעשר שנים השקיע המהנדס ל' בשרטוטן של תוכניות מדוקדקות לבניית גשר, שיימתח מפסגת הר כנען אל פסגתו של הר מירון, מרחק של כעשרה קילומטרים בקו אווירי. חלומו היה שאם ייבנה גשר כזה ויעברו עליו כל החלכאים והנדכאים, החוטאים והאומללים, ייטהרו לִבותיהם של החוזים בנוף הא-לוהי, יירפאו משברון לבם ולא יהיו עוד חוטאים ואומללים כל כך. למטרה נעלית כזו, שווה היה לטעמו להשקיע את עשרות מיליוני הלירות, הסכום האגדי שנדרש לביצוע תוכניתו באותן שנים. מיותר לציין שהמהנדס ל' לא זכה להגשים את חלומו, ועתה עומד הנוף הזה להיות מנוצל למטרות הרבה פחות נעלות.

אם להיות כנים, גם היום צפת מושכת אליה תימהונים רבים, כמו גם חלכאים ונדכאים. הם רואים בה, משום מה, עיר מקלט. אולי הסיבה היותר עמוקה לתופעה נעוצה בעובדה שעל פי בעלי הסוד – בהקבלתן של ארבע ערי הקודש לארבעת היסודות, צפת מקבילה ליסוד האוויר. נו טוב, יגידו אנשי צפת, זה שלצפת אוויר טוב זה דווקא לא סוד.

כתר באבוהב

הציירת ציונה תג'ר, מחלוצות הציור הישראלי, שחיה בצפת, כתבה פעם: 'צפת נבנתה בהרים. הבתים הקטנים דבוקים אל הסלעים כאילו צמחו מתוכם. שני עולמות יש בה – מציאות וחלום. כשאתה עומד מול הרי ירושלים, אתה נעשה קטן, כי ההרים יש בהם גבורה, עוצמה, והאדם קטן בפניהם. לעומת זאת כשאתה מול הרי צפת הכול רך וחלומי ואתה מתעטף בתוך הכחול הנסוך מסביב ונעשה חלק ממנו'.

נראה שכמו המהנדס ל' גם הציירת ציונה תג'ר שמה את האצבע על הנקודה שהיא תמצית חן קסמה של העיר היפה הזו, מה שרחוק מאוד מלִבם של בונים ומפתחים, ולך תעשה מעצמך צחוק ותצטט שירה בדיון במועצת העיר. מה שמעורר התפעלות הוא שהן בתוכניותיו של המהנדס ל' והן בדבריה הנפלאים של תג'ר יש משום חשיפה של סודה של העיר, עד כי מתעורר החשד שהוא נלחש על אוזניהם מפיו של אחד מאחרוני מקובלי צפת.

במה דברים אמורים? ידוע שאחת הדרכים הבדוקות לטהר את הלב היא אמירתן של י"ג מידות הרחמים, שהן אם תרצו ה'פזמון החוזר' באמירת הסליחות הנאמרות בימים אלו. על י"ג מידות אלו אמר רבי יוחנן: 'מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפניי כסדר הזה ואני מוחל להם'. ומי לא חטא? ומי לא זקוק למחילה? ומי לא היה רוצה לראות איך ה'רשעה כעשן תכלה'?

כאן הוסיפו בעלי תורת הקבלה (צפת או לא צפת) כי 'עש"ן' הם ראשי התיבות של עולם, שנה ונפש. במילים פשוטות – עולם הוא מימד המקום, שנה היא מימד הזמן ונפש היא מימד הנפשות, אלו הפועלות בזמן ובמקום (זאת אומרת אנחנו). המובחר ביותר הוא להפגיש את י"ג מידות הרחמים שבכל המימדים. איך עושים זאת? פשוט ביותר, אורזים מזוודות ומזמינים מקום באחד הצימרים שבעיר העתיקה בצפת, כדי לזכות להשתתף באמירת הסליחות באחד מבתי הכנסת עתיקי היומין.

מפיו של האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת, למדנו כי י"ג מידות הרחמים מאירות בחודש אלול. הנה מימד הזמן (שנה). מקובל נוסף, הוא רבי אברהם אזולאי מחבר הספר 'חסד לאברהם', כתב על אודות צפת כך: 'שמתנהגים עם הדר בו (בצפת) בי"ג מידות ממידת הכתר, ולפיכך היא אחד מערי מקלט המציל נפשות'. הנה אפוא מימד המקום (עולם). את מימד הנפש תשלימו אתם, כאשר אחרי ארוחת הערב בצימר (ורצוי גם אחרי מנוחה ראויה) תתלבשו בשרוולים ארוכים ותשימו פעמיכם לסליחות בבית הכנסת 'אבוהב' שבלב העיר העתיקה. כשתצאו משם עם עלות השחר, אין לי ספק שתרצו לחייג לכל מי שאתם מכירים ולבקש סליחה, אם כי בשעה כזו עדיף להתאפק.

מי שהמראות והקולות (בנוסח הספרדי ירושלמי, עם נגיעות חאלביות) הותירו אותו ער, נמליץ לו לחפש בסמטאות חלון אל הנוף הנשקף ממערב לעיר ולהתבונן אט אט איך השמש העולה מחוללת דרמה נוראת יופי והוד בהרי מירון שממול. תנו לו לכחול הנסוך מסביב לעטוף אתכם ברחמים, ולהגשים במשהו את חלומו של המהנדס ל'.

רפאל מלכא כותב בנושאי טבע ויהדות ומדריך סיורי סליחות בצפת

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: