ירח תפוז דם / אורי הייטנר

 

באלבומו החדש שב אהוד בנאי אל ילדותו ואל שירו של אלן גינזבורג, 'חוף הכנרת', ומחדד את ההבדלים שבין יהדות חולמנית ובודדה לישראליות מעשית ומופגזת

אלן גינזבורג

באלבומו המצוין "רסיסי לילה", שר אהוד בנאי את שירו "משורר וילד"; דיאלוג דמיוני בין הילד אהוד בנאי והמשורר הביטניק האמריקני-יהודי אלן גינזבורג. למעשה, זהו דיאלוג של אהוד בנאי הבוגר עם שירו של גינזבורג "חוף הכנרת", שאותו כתב בטבריה לפני חמישים שנה בדיוק. אהוד בנאי משוחח עם שירו של גינזבורג, עם גינזבורג עצמו ועם העולם שהוא מבטא. הוא משוחח גם עם ילדותו בישראל של שנות ה-60, ומוסר דין וחשבון, אולי חשבון נפש, של ישראל אז, ומאז ועד עתה, כשהוא מעמת את המציאות הישראלית עם מסרי הסיקסטיז, שאלן גינזבורג הוא אחד ממייצגיו הראשיים.

על חוף הכנרת 1961, לילה של קיץ אוויר של קטיפה / אור סירות דייגים משתקף על המים, רוח קלה נעימה כמו לטיפה

ירח תפוז-דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר.

אני יהודי נודד מניו ג'רזי ביטניק עם סדק באונה השמאלית / בוכה קדיש מטורף על אמי המשוגעת בקצב הבלוז במנהטן תחתית / משורר יחף מרחף אין לי מולדת העולם הוא ביתי / מיסטיקן מזוקן מעושן לא מכאן מערבב חומרים מתגרה במותי

אני ילד קטן מערבות רמת-גן הולך הרבה להצגות יומיות / עומד מול הראי מקשקש באנגלית דוהר על סוס דמיוני ברחובות / כמו אינדיאני זקן מדליק מדורה בפרדס נטוש בחופש הגדול / כשיש אזעקה אני רץ למקלט ממלא שקי יוטה בחול

ירח תפוז-דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר.

אני משורר השינוי הגדול זה יתחיל מהרדיו, שים לב לשירים, / אתה תגדל ותראה איך הכול יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים, / השיער שלך ילד יצמח ויפרח אתה תראה קולות תקשיב לצבעים, / ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים

אני ילד שהולך לצבא בקרוב ואתה באמריקה תצא למרחב / תיסע כל הלילה תגלגל סיפורים כשאני אחזור הלום מהקרב / כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד / מוסיקאים קשי לילה ילדי הפליטים ינגנו בין קטיושה לסקאד

ירח תפוז-דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר / משורר וילד נפגשים בשיר.

על חוף הכנרת, שנות האלפיים, המשורר כבר לא כאן הוא נודד בשמים / והילד כבר איש, יושב על המזח, קם פתאום ממקומו והולך על המים (אהוד בנאי, "משורר וילד").

חשמל באוויר

באוקטובר 1961 ביקר גינזבורג בישראל, ובטבריה הוא כתב את "חוף הכנרת". בדרכו הקוסמופוליטית, נע המשורר בין הזיכרונות היהודיים והנוצריים הקשורים למקום, בין בארה של מרים לבין מריה. הוא מתאר תיאור רומנטי של דו קיום יהודי ערבי. הוא מודע לשכנות עם סוריה, אך הוא מתאר אותה באופן רומנטי – הירח הכתום, ירח התפוז, המפציע בשמי סוריה, ורואה בו "הבטחה עלומה". אהוד, הילד, רואה אף הוא את הירח הכתום הזה, אך הוא מזהיר – זהו תפוז דם. בשנות ה-60 הסורים שלטו בגולן ובחוף הצפון מזרחי של הכנרת, והפכו את חיי הישראלים בעמק החולה ובעמק הירדן לגיהנום מתמשך. עיניו של המשורר עיוורות למציאות הזאת. הילד הוא המבוגר האחראי, המזכיר לו שהמציאות לא כל כך רומנטית. 

אם ניתן להבין מהתיאור הזה שהשיר מעמת את הילד המפוכח עם המשורר הרומנטיקן – אין זו התובנה הנכונה. העימות בשיר הוא פנימי, בנפשו של הילד, הקרוע בין הקסם שבמסריו של גינזבורג והמסרים של בני דורו לבין המציאות הישראלית, המזרח תיכונית, השונה כל כך. אין בדבריו שלילה של המסרים, נהפוך הוא, הוא מתייחס אליהם באהדה רבה. אולם המציאות מחייבת אותו לבחור היכן הוא ממקם את עצמו, והדילמה קשה.

המסר של גינזברג הוא של מהפכה גדולה, המבטיחה עולם חדש שיחליף את העולם המושחת והרקוב שבו אנו חיים. והילד חש שהמשורר פונה אליו באופן אישי. "הכול יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים, / השיער שלך ילד יצמח ויפרח, אתה תראה קולות, תקשיב לצבעים, / ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים". גינזברג מציג עצמו כ"משורר השינוי הגדול", והוא נושא מסר קוסמופוליטי, האופייני כל כך לתקופה: "אין לי מולדת, העולם הוא ביתי". יש משהו מחשמל במסר, בעוצמה של הרוקיסטים הנושאים אותו ובחופש שהם מייצגים, "מיסטיקן מזוקן, מעושן, לא מכאן, מערבב חומרים, מתגרה במותי". הילד נמשך לעולם הזה.

אהוד מתאר את עצמו, ילד רמת גני בראשית שנות ה-60, ההולך להצגות יומיות, עומד מול המראה ומקשקש באנגלית – מן הסתם את להיטי התקופה. הוא מתחבר לאלן גינזברג, אחד מסמלי הסיקסטיז, מאמני המחאה והשלום. גינזברג אינו מוזכר בשמו, אולם אי אפשר לטעות בזהותו על פי תיאורי המשורר היהודי מניו-ג'רזי, ובפרט על פי אזכור הפואמה הגדולה שלו, פאר יצירתו – "קדיש", אותו כתב על אמו, על מחלת הנפש שלה, על חייה הקשים וייסורי מותה (פואמה שתרגם לעברית נתן זך). הוא מתחבר לגינזברג ולמסרים שלו ושל בני דורו.

אך מצד שני הוא חי בישראל, ומבין שהמציאות שונה לחלוטין מן החלומות הללו. כשהוא מבלה על חוף הכנרת, לא רק הגיטרות החשמליות מרטיטות את לבו אלא גם "מסוק שממריא מרטיט את האוויר". והילד שיש לו עולם עשיר ודמיון עשיר, המתחברים כל כך למה שגינזברג מייצג, "ממלא שקי יוטה בחול" וכשיש אזעקה הוא רץ למקלט. הילד נמשך למסר של גינזברג, אבל המציאות והמחויבות חזקים יותר. הוא הולך לצבא, הוא חוזר הלום מן הקרב. ובישראל של שנות ה-60, בסופו של דבר, המצעד המשמעותי הוא המצעד הצבאי, ובמקום הראשון במצעד – צנחנים חמושים, משחררי ירושלים. והמציאות הזאת נמשכת גם לקטיושות של שנות ה-80 ולסקאדים על רמת גן של שנות ה-90, והוא רומז לעצמו באותה תקופה "מוסיקאים קשי לילה, ילדי הפליטים" – התקופה שלו עם להקת "הפליטים", ולפליטים שגלו מתל אביב ומרמת גן המופגזת.

משיח השקר

הנה, זהו "חוף הכנרת" של גינזבורג (בתרגומו של נתן זך):

כשהכיפה הכחולה כהה קדומת כוכבים לעת לילה, / אורות סירה ירוקים מנסרים על המים, / מחרוזת רחוקה של חשמלים סורים בראשי רכסים, / פעמונים על החוף, מוסיקה מחצצרת בתוך תיבת נגינה, / צל מוות לוחץ כנגד צדו השמאלי של חזי – / סיגריה, הבהוב של גפרור, גלגלת מרטיבה את שפתיה – / רשתות דייגים על גבי מחיצות עץ, רוח קלה בענף ערבה מתה / בגדה מדשיאה – הסקסופון נינוח וברוטלי, חצוצרות כסף מהדהדות – / ההיה אי פעם אדם ושמו שלמה? / האם פטרוס הלך כאן? / ישוע על פני המים המתוקים האלה? / ברכות על ראשך משכין השלום!

אנגלית מדוברת ברחוב, סנדלי יהודים מזוקנים, כפיות לבנות של ערבים – / השתיקה שבין העברית לערבית – / ריגוש החשיש הראשון בארץ קדושה – / מעבר לגבעה אל תוך העמק באוטובוס כחול על פני קנה בלא חתונות – / אין לי שם, אני נודד בנוף ארץ קדושה – / מעבר לגבעה אל תוך העמק באוטובוס כחול, על פני קנה בלא חתונות – / אין לי שם אני נודד בנוף ארץ אין שם לו – / כל הנערים הצעירים בקולנוע רואים מערבון גדול – / גלריה לאמנות סגורה, מקטרת, סכין גילוח וטבק על הרצפה.

לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו / לבטא את שם כפר נחום ולראות דלתות אבן של קבר / להיות ענו, לבד, בצד אגם גדול קודר בלילה – / לעבור דרך נצרת באחר צהרים מאובק, ולהריח את ריח השתן אצל בארה של מריה מרים

להביט בירח בצבע התפוז מפציע מעל סוריה, הבטחה עלומה – / לצפות אצל ים הגליל – / לילה מכוכב כוכבי אוריון, ברק, קולות כושיים, מחת בירגר, כוס תה בלימון – / לחוש את ידי השמאלית על סנטרי המגולח – / כל שעליך לעשות הוא לשאת את הכאב המטפיסי של הגסיסה. / אמנות היא אך צל, כמו פרות או תה – / הותר את העתיד פתוח, אל תקבע פגישות, הכול כבר כאן / עם זריחת הירח ומוזיקה רכה בזיכרון התקליטי – / חשוב לרגע כמה מדהים! מישהו קם פתאום ממקומו ומהלך על המים.

אהוד בנאי מתלהב מהמוסיקה ומהמסרים של גינזברג, אך אין הוא יכול לברוח מישראליותו. ולמרות הגיגיו של גינזבורג על פטרוס, על ישוע ועל מריה, ולמרות שהוא מצהיר שאין לו שֵם, בנאי רומז שגם גינזברג אינו יכול לברוח מיהדותו, ולכן למרות המסר הקוסמופוליטי, הוא בראש ובראשונה "יהודי נודד מניו-ג'רזי" האומר קדיש על אמו.

סצנת הסיום של השיר מתכתבת ישירות עם סצנת הסיום של "חוף הכנרת". גינזבורג מתאר מישהו שקם פתאום ומהלך על המים. מעין התגלות של ישו, ב-1961. אל הפנטזיה הזאת מתחבר אהוד בנאי, הילד שהיום הוא כבר איש, בשנות ה-2000. גינזברג כבר נפטר, "הוא נודד בשמים". ובנאי הוא האיש שקם והולך על המים.  

למה הוא מכוון בפנטזיה הזאת? לי נראה שיש כאן מצד אחד ערגה וגעגוע לחלומות ילדותו, החלומות שגינזברג ביטא, ורצון לחוות באופן אישי וממשי את התגשמותם. אך מצד שני, יש כאן גם מסר שכמו ישו, כך גם גינזברג הוא איש בעל כוונות טובות, עם כריזמה אדירה ומסרים יפים על אהבה ושלום, אך למעשה אינו אלא משיח שקר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תבוא תשע"א - 736 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תודה על הפוסט הנפלא. עולמו הפנימי של אהוד בנאי תמיד מהלך קסם מתוק מדבש….
    "אני כנער הייתי תמיד בין strawberry fields forever לבין גבעת התחמושת"
    אהוד בנאי מדבר קצת על השיר בספיישל גלגלצ בו הושמע האלבום החדש במלואו. זה השיר הראשון (לאחר הפתיח), ודברי ההסבר מגיעים ממש אחריו.
    הנה הלינק:
    http://www.ehudbanai.co.il/?lang=heb&p=audio

  2. אויש, אבל מה עם התגובה הפבלובית הזו, הסבתאיות הזו בסוף הרשימה עם "משיח השקר" וכל זה.. לאמור, שלא תטעו, עם כל האהדה לשירה ולביטניקים ואהוד בנאי, אנחנו לא בעד גינזברג, היהודי האוניברסלי, ולא שותפים להתלהבות שלו מישו שזה כזה הינם "משיחי שקר"! נו. גינזברג, אם כבר, ראה עצמו לא כמשיח אלא כמשורר נביאי. לא נבואי, אלא נביאי, כלומר כזה שטון, אורח ותוכן שיריו שואב מהספירה הנביאית. הוא ראה עצמו בקו אחד עם חוזי עולם, ביניהם, ישו, רמבו וויטמן. שחררו קצת, בלי זה הרשימה מצליחה להתאפק מחריצת הלשון הקרתנית הרגילה אל עבר כל איזכור אוהד של ישוע, או כל ראייה רומנטית של הארץ, ע"י משקיף מן החוץ.

  3. יפה
    מתחבר עם הפירושים שלך על האמנים שגדלתי עליהם
    אהוד בנאי מאיר אריאל וגו
    גם לאחר חזרתי בתשובה אני עדיין נפעם מזה שהניחוח היהודי במשוררים הנל הוא זה שמשך אותי
    רק מה לא צריך לשמר אג׳נדות גם בצד של הקדושה
    האמת לא צריכה צבעים חזקים בשביל להתקיים
    מספיק לה קול דממה דקה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: