תם עידן האדמו"רות / שמעון בן שעיה

 

הירצחו של רבי אלעזר אבוחצירא בידי אחד מנאמניו מעלה תהיות קשות על התרבות הרוחנית של קהל החסידים ועל תופעת האדמו"רות בדורנו בכלל. הארות למחשבה 

 

הילולת הבבא סאלי בנתיבות

הרצח הנורא של תלמיד חכם שמסר נפשו ללא לאות, בדרך ייחודית, למען הכלל, מחייב נתינת דעת ולב כיצד נהייתה כזאת במחנה ישראל ש'חסיד רוצח את רבו'. לא נוכל להיפטר בהיתלות במצבו הנפשי של הרוצח; תהיה זו בריחה מחשבון נפש ומלקיחת אחריות ציבורית. הרי אותו רוצח לא בא מפרברי הביבים של החברה הישראלית; הוא מהווה חלק מן הקהילה החרדית – לומד ומלמד תורה לצעירים ומבוגרים. גם הרצח שביצע לא קרה בעקבות החלטה אימפולסיבית אלא תוכנן מראש בקור רוח.

עלינו לשאול כיצד ייתכן שערך כל כך בסיסי כחיי אדם לא מופנם דיו אצל אדם הקשור לעולם של תורה ומצוות. כיצד השפעתה הרוחנית-ערכית של החברה שבה הוא צמח לא מנעה את הרצח? בדברים הבאים אבקש לקרוא את הרצח הנורא כסמן מוסרי חברתי רחב יותר, בהתייחס בכלל אל תופעת האדמו"רות בעידן החדש, ולהעלות מספר נקודות ותהיות יסודיות לסדר היום הציבורי-דתי-חברתי.

א

כציבור אמוני עלינו לבחון האם הרצח מבטא חסר בקומה ערכית בסיסית שאינה קיימת דיה בעולם התורה. עלינו לבחון מחדש את המסגרות הטכנו-הלכתיות של היהדות המרוקנות אותה מאמונה ומזניחות את בניין הנפש. יסוד מוסד שלימדנו הנצי"ב זצ"ל בהקדמתו ל'ספר הישר' הוא שהישרות הנפשית קודמת לעולם המצוות המעשי של האדם, וכל עוד קומה זו חסרה, הפרט והחברה עשויים להגיע לידי ריקבון מוסרי עד לזלזול בחיי נפש. דוגמאות לכך, הן בהיסטוריה הפרטית שלנו כאומה והן בהיסטוריה העולמית, מצויות לאין ספור, מקין ועד ימינו.

ב

מערכת היחסים של אדמו"ר-חסיד מבוססת על כך שהאדמו"ר אמור לתת מענה למצוקותיו של הפרט. למותר לציין כי מן הסתם, מנקודת מבטו של האדמו"ר, הדבר נובע מטוב לבו ומרחמנותו כלפי היהודי השרוי במצוקה. אך המקום הנפשי של הפונה הוא אחר. תכלית פנייתו של החסיד על פי רוב היא סיפוק מאוויים וצרכים על ידי קו ישיר דרך ה"צדיק", ולעתים הדבר נעשה אף תוך כדי עקיפת 'א-לוהים', דהיינו דילוג על התמודדות, תפילה ותיקון המעשים.

כך הופך החסיד את האדמו"ר לעבד נרצע לרצונותיו. סוג של יחסי מוכר-לקוח שבהם האדמו"ר אמור 'לספק' את מאווייו של החסיד-צרכן, בדרך כלל תמורת 'פדיון נפש', תרומה או צדקה. וכאן המקום לשאול: האם באינטראקציה זאת יש זכר לתיקון עולם במלכות ש-די או לכל הפחות לתיקונו של הפרט?! ובכלל, היכן רבש"ע בשיח הזה?! האם אכן תפקידו של האדמו"ר הוא למלא את ציפיותיהם, ברובן החומריות, של מאמיניו?!

ג

המאפיין את חצרות האדמו"רים של יוצאי צפון אפריקה, בניגוד לחסידויות נוסח מזרח אירופה, הוא שפוקדים אותן מי שברובם אורחות חייהם נעים בין רדידות אמונית לחילוניות גמורה – עמך בית ישראל החביבים. עד כמה הקשר עם האדמו"ר יוצר שינוי בעולם הערכי-אמוני של קהל מאמינים זה? האם הכסף (לעתים הרב מאוד) שמשקיעים המאמינים ברבם הוא שיגאל אותם משחת?!

האמת חייבת להיאמר: מאמינים רבים ממשיכים ליהנות מקרבה לאדמו"ר ומעצותיו אך שקועים בחיי הבל. האדמו"ר אינו גואל את חייהם, ואף מטביע בהם נורמה של פולקלור חיצוני רדוד שאינו מתעלה מעבר למסורתיות השטחית. ייתכן שבחצרות מסוימות אף נוח לאדמו"ר שקהל מעריציו יהיה כזה. בכוחן של בורות ושטחיות לשמר יחסיות ברורה בין האדמו"ר ובין לקוחותיו כדי שיזדקקו לו לנצח, שאם לא כן, במה יתרונו?!

ד

מרן הרב קוק זצ"ל לימדנו שכדי לרומם את הדור לתשובה גדולה נדרשים כוחות גדולים של תורה ואמונה המבינים את נפש הדור והתקופה. שאם לא כן, גם רעיונות עמוקים וחכמים של גדולי הרבנים והצדיקים, אין בכוחם להאיר את התהייה והבלבול ולתת לדור את המענה הרוחני שלו הוא נדרש.

האמת היא שההדרכות היוצאות מחצרות האדמו"רים (הרציניים) ברובן אינן רלוונטיות לנפש הדור והתקופה, ולא יוצאות מכלל אותם דרשנים שנדדו בחוצות הגלות ונשאו את משאם שהיה יפה לשעתו. זולת מוסר פשוט שאין לזלזל בערכו, אין בדבריהם כדי לספק את התביעה הנדרשת מנושאי התורה במדינתנו המתחדשת רוויית האתגרים הציבוריים, החברתיים והערכיים. 

למען הסר הספק, דבריי אינם נאמרים ממגדל השן של אורותיו של מרן הרב קוק, המביט מרחוק על עולם רוחני הזר לו. מו"ר סבי ע"ה (אבי אמי ע"ה) למד בבית המדרש בתאפיללת שבמרוקו, יחד עם סבו הגדול של רבי אלעזר זצ"ל, הלא הוא רבי ישראל אבוחצירא (המכונה בבא סאלי) זצ"ל, עד שנת 1920, שבה פוזרה הישיבה בשל רציחתו של ראש הישיבה, אחיו הגדול של רבי ישראל, רבי דוד הי"ד (המכונה עטרת ראשנו), על ידי מולאי מוחמד בן קאסם ימ"ו. לאחר הרצח, חירף סבי ע"ה נפשו להביא חלקים מגופו הטהור של רבו לקבר ישראל. כך שההווי מוכר לי מגרסא דינקותא. עד היום הזיכרונות מעלים בי רטט של הוד, קדושה, תום ויושרה. אך אין בכך כדי לחפות על העובדה הקשה שתורת גלות היא זו, תורה הממוקדת ביראת שמים פשוטה של האדם הפרטי, שאינה רלוונטית לדור של גאולה המלא עוז חיים וחוצפה. אין בכוחה של תורה זו כדי לתת מענה לצרכיו הרוחניים והערכיים של מי שבפנימיותו בוערת האמת להבין דברים לעומקם ולרוחבם.

גדלותם של יחידי סגולה, כמו רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל, כוחה בעיקר בהשפעה הסגולית על הדור. כך לימדנו מרן הרב קוק זצ"ל בכתביו – השפעתו של צדיק החי מתוך מסירות נפש וטהרה, על אף היותו פרוש מהעשייה החברתית הציבורית-תורנית, רבה לאין ערוך מאלפי דרשות של אנשים בינוניים. אך דווקא משום כך, מיצובו של צדיק שכזה בקדמת ההנהגה הרבנית כמעצב דעת האומה ורוחה הינו מטעה. 

מקומם של צדיקי עליון שעולמם אינו משיק לחברה ואינו מסוגל לדבר בשפת העם ולשמש עבורם מלמד ומדריך הוא בחביון קודש. דרכם היא בבחינת "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ", ואין בכוח הדרכותיהם לכלל לחולל באמת שינוי תודעתי ורוחני באומה. במקרה הטוב, ההגונים שבחסידים יוסיפו רשמי קודש ורטט של הוד זמני.

כמובן, כאשר קיים שיח רציני, עמוק ורציף של לימוד והדרכה בין האדמו"ר לבאי ביתו, אזי ההשפעה הינה כבין תלמיד לרבו וערכה ייבחן לפי עומקה ורצינותה. לא לכך כוונת דבריי ואין זאת החסידות המכוונת.   

ה

מן האמור לעיל עולה שהרצח אינו רק אפיזודה מטורפת של משוגע יחיד. אמנם אנו חיים בתוככי חברה שהאלימות הפיזית, המילולית והנפשית הינה נגע המחלחל לשדרות רבות בה, ובכללן לתוך השיח בחברה הדתית, אך סביר להניח שללא בית גידול מתאים היא לא הייתה פורצת כך. לולא היה עולמו של הרוצח עולם של חסידים שוטים השמים את עצמם במרכז ואת האדמו"ר כספָּק מאוויים גשמיים ורוחניים (אם בכלל ניתן לשוות לכך הגדרה של רוחניות); עולם המכוון לחלקים הטכניים של התורה ושאינו מתמודד עם טהרת סיגי הנפש; עולם של דרשנות רצוצה – לא היו חוזות עינינו בחזות דתית-חרדית שכזו, שלכאורה מבקשת קרבת צדיקים אך בתוכה ריקבון נורא של נהנתנות אגוצנטרית.

ו

בעיניי, הסתלקותו הטרגית של רבי אלעזר מהווה את סוף עידן האדמו"רות נוסח גלות צפון אפריקה. הלחץ שהופעל מהשטח עוד בימי השבעה למנות לו ממשיך לא יוביל למינוי מחליף אמיתי. רבי אלעזר המשיך בדרכו המיוחדת מסורת אבות של פרישות, שקדנות וידענות בתורה, נוסח תאפיללת במרוקו; הוא צמח בטבעיות ובעמל של עשרות שנים בסתר המדרגה; ודאי שלא מונה בהכרזה פומבית. לכן, כל ניסיון לחיקוי זול של דרך זאת מצידנו אינו אלא תרמית ציבורית והונאה רוחנית. המציאות בימינו הוכיחה כי הנורמה למנות שושלת אדמו"רים מאב לבן נוסח מזרח אירופה לא הניבה ברכה מרובה לאומה, מעבר לעסק משפחתי רווי מוסדות, סכסוכים ופלגנות. ובדבר הטענה כי הציבור זקוק לחלופה או שיש לשמר את השושלת האדמו"רית, יש לדעת כי על האמת להכתיב את החיים ולא להיפך. אדמו"ר אינו שחקן מחליף.

ז

הטענה בדבר זכות אבות ראויה להתברר בחיבור בפני עצמו, אך בקצירת האומר אציין כי בדברי חז"ל (נדרים פא ע"א) מצינו התייחסות הפוכה לנושא. קיימת דווקא סבירות כי בנו של תלמיד חכם לא יהא כמותו; הזחיחות של בני תלמידי חכמים עומדת להם לרועץ. ולחלופין, פוטנציאל הגדלות בתורה קיים דווקא בדלת העם בשל שפלות דעתם.

פעמים שונות ההגדרה המוצמדת לאדמו"רים היא 'בנן של קדושים', מעין מילת קסם הפותחת שערי שמים באורח אוטומטי. ובכן, מסתבר כי חז"ל הבינו אחרת את הביטוי הזה שמקורו בבבלי (פסחים קד ע"א). לדעת הראשונים משמעותו היא דקדוק והתרחקות מכל איסור. בסוגיה הנ"ל, למשל, מכונה כך רבי מנחם בן סימאי, וזאת משום "דלא איסתכל בצורתא דזוזא". ההסבר לכך פשוט: קדושה היא התרחקות מכל זיק של חמדת ממון או סוג של אינטראקציה עמו, עד כדי הימנעות מלהביט אל צורת מטבע. דהיינו, הכסף אינו מהווה משקל באורחות חייו של הצדיק. האמנם זאת המציאות בחצרות קדושים כיום?! 

עוד עיינתי בספרות השו"ת לדורותיה בביטוי זה. עד כמה שידי הגיעה, בכל אזכור של הביטוי הופיעה גם התייחסות לגדלות תורה. לאמור: הייחוס בלבד אינו חי הנושא את עצמו והוא אינו רלוונטי.   

ח

היבט נוסף בנהייה אחר אדמו"רים מהעידן החדש מזכיר במשהו את האלילות. מערך יחסים  אולטימטיבי, שבו יהבם של הפונים נתון לאדמו"ר שבידיו, כביכול, המפתחות לכול, הוא ההפך הגמור מעבודת ה' ראויה, שבה הנביא או הצדיק או האדמו"ר מחויבים ללמד את צאן מרעיתם כיצד לצפות ולייחל לה' וחלילה לא לתלות באדם את יהבם. דבריו של רבי חיים מוולוז'ין מגדירים ומאפיינים בבהירות מציאות זאת: "ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוח הקודש שבאיזה אדם נביא ובעל רוח הקודש – גם זה נקרא עבודת כוכבים ומזלות ממש" (נפש החיים, שער ג' פ"ט).

היכן אם כן עובר הקו בין כבוד תורה לבין סגידה אלילית?!

תיאור מעניין מובא בשם הרצי"ה, ששמע מאביו על סיבת התרחקותו של ברדיצ'בסקי משמירת תורה ומצוות (מופיע בשיחות הרצי"ה, 'חסידות ומתנגדות'). תורף דבריו הוא שברדיצ'בסקי גדל במקום שבו האדמו"ר היה ינוקא צעיר לימים שירש את אביו, ורב המקום, על אף היותו תלמיד חכם גדול, נכנע בפניו. בשל מאורע שבו סבו, שהיה בעצמו תלמיד חכם ודיין, הושפל ונכנע בפני הינוקא 'הרבי', גמר אומר בתוכו: "אם זו יידישקייט – אז יש לתת גט כריתות לכל היידישקייט הזאת".

ט

בשנים האחרונות פוקדים את חצרות האדמו"רים לא רק קשי יום שדעתם קצרה בשל עול החיים שלא זימן להם את האפשרות ללמוד ולהשכיל, אלא אף תלמידי חכמים ואנשי שכל שבחלקם הגדול משויכים מגדרית אל הציבור הדתי לאומי. אין ספק כי בפנייתם טמון חיפוש גדול אחר מענה רוחני ואחר אילן גדול שניתן יהיה להיתלות בו בכל הנוגע להכרעות של חיי העולם הזה. וכאן תמיהתי גדולה: הייתכן כי מי שחונך מטל ינקותו לעצמאות שכלית ורציונליזם עושה שימוש סוריאליסטי ומסולף באדמו"רים?

אבהיר כוונת דבריי. מפגש עם תלמיד חכם נועד לחבר את האדם לאופק ערכי, תורני ורוחני, הגבוה משלו. גם כאשר המפגש נעשה בשל מצוקה באשר היא, החיבור נועד כדי ללמד את האדם על דרך ההתקשרות אל בוראו. את זאת למדנו מדברי חז"ל (בבא בתרא קטז ע"א): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא': 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'". ופירש רבנו המאירי: "מי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים".

ללמדנו כי תפקידו של החכם לסייע לפונה אליו ליצור ולהבנות את הקשר עם יוצרו בעצמו ולאלפו בינה כי רפואתו ותוחלתו תלויה ביוצרו; לא לשמש סוכן בלעדי כדי לשמור על מונופול של זכויות יוצרים ותלות נצחית בו!

הדיאלוג הרווח כיום בין אדמו"רים לנוהים אליהם מאופיין באמירות מעורפלות והיגדים נסתרים היוצרים מעין עמימות מיסטית מסקרנת ותחושה שהשכינה מהדהדת מתוך גרונם. גישה זו טומנת בחובה חורבן של השכל הישר, אשליה ונטילת האחריות האישית של האדם לגורלו והשלכתה אל האין וההפקר. השמועה מספרת כי התופעה מחלחלת גם לכמה ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, שבהן נוצרת הילה עטוית הוד עמומה סביב יכולותיו המיסטיות של ראש הישיבה וסגידה של ממש לאישיותו וליכולותיו העל אנושיות, ואכמ"ל.

***       

אסכם את דבריי: ביחסנו לתופעת האדמו"רות השרלטנית, ברור כי יש להתרחק ממנה. גם אם היא נותנת לכאורה מענה נקודתי, נזקה רב. לחלופין, ביחסנו לתלמידי חכמים השלמים בתורתם אשר בונים סביבם 'חצר', הכרח הוא לבחון עד כמה דרך זו מתאימה לצורך האמיתי של הדור ועד כמה בכוחה לקחת אחריות ציבורית ולתת מענה לשאלות רוחניות ומוסריות של הפרט ושל החברה. תהיות אלו צריכות לעלות הן על עצם אפיון ה'חצר' והן על התכנים הרוחניים המושמעים בה.

לדידנו ברור כי את גדלותם בתורה של האדמו"רים ראוי לנווט בדורנו לחינוך ישיר, להעמקה ערכיות, ללימוד תורה עמוק, בהיר, נוגע ומשמעותי, נטול דיסטנס מלאכותי. כך דורש הדור.

הרב שמעון בן שעיה, רב משיב באתר 'מורשת' ומטפל זוגי, מלמד תורה במסגרות שונות

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. "כך דורש הדור."
    מנא לך?

  2. גלבוע פלבניק

    "אבל על עיקר בקשתו עבור בנים… בושת פנים כסתנו, כי התחת אלוקים אנו?…"
    ר' מנחם מנדל מוויטבסק באיגרת לחסיד שכנראה ביקש ברכה להפקד בפרי בטן.
    (יעקב ברנאי, איגרות חסידים מארץ ישראל, ירושלים תש"ם, עמ' 154)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: