פניה המשתנות של החברה הישראלית, המתרחקת מהאתוס הציוני הקלאסי, עשוי להתגלות דווקא כחלק מתהליך הגאולה ברוח הרב קוק. על פני שור, פני אדם ופני נער

אליעזר ויסהוף, שור, 2007

וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד… כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצוינים בהם, להיות עם קדוש לה' א-להי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגיים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. (מתוך "המספד בירושלים")

"המספד בירושלים" הוא בלי ספק אחד מהמקורות הבולטים ביותר ממנו ניתן ללמוד על יחסו של הראי"ה לציונות, ועל המגמות המשיחיות שעומדות בבסיס יחס זה. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי מוקסם מעבודת החיבורים של הראי"ה ואת המקום המיוחד שהוא מוצא לכל חלקי העם, ובעיקר לאלו המכונים "דתיים" ו"וחילונים". בזמננו, מרגישים רבים, האחיזה במגמה זו בצורה בה אחז בה הראי"ה הולכת ומתרופפת.

כנגד מי שמנסים להדגיש על אף כל הקשיים את ההכרח להתמיד ביחס החיובי כלפי הציונות החילונית וכלפי מוסדות המדינה שהיא בנתה, נראה כי מתחזק הקול ש"משיח בן יוסף נהרג"- כלומר תמה זמנה של הציונות החילונית והגיע זמנה של זו הדתית. לעיתים מדובר בהלבשה מחודשת של הלאומיות הציונית בלבושים דתיים, לפעמים על התרחקות מלאומיות זו.

קשה שלא להבחין בתחושה עמוקה בחברה הישראלית ואף בחברה הציונית דתית שנס קצת ליחה של הלאומיות הציונית, ושגם הלבוש הדתי לא מספיק בשביל להחזיקה. ה"פוסט ציונות" הקשה (מימין ומשמאל) היא אמנם נחלתם של קבוצות קטנות, אך בציבור בכללו יורדים קרנם של הסמלים, השירים והטקסים, וכל מה שמריח מלאומיות קלאסית. אצל חלק ירידה זו קשורה בהידרדרות ערכית קשה, ואצל חלק מחליפים את הערכים הציוניים הקלאסיים נקודת מבט שסיסמתה "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי… כאן החיים שלי…".

כנגד הדברים האחרונים ניתן אולי לסמן בחברה הדתית מגמה של השתלבות "טבעית" בחברה הכללית, כאשר הקשר עם העולם החילוני נבנה על בסיס של דרך ארץ וערכים מסורתיים של אהבת ישראל, אך ללא המימד הלאומי-מיסטי של הראי"ה. אני מזהה ברכה רבה בהדגשה של מגמה זו, אך הפסד נורא יבוא לנו מאיבוד הגרעין המיסטי, ואפילו המשיחי, רחמנא ליצלן, ביחס לציונות החילונית. המבט הזה הינו הכרחי: רק אחיזה בגרעין המיסטי של רוח התקופה יכול להוציאנו ממצב של בנאליות בעבודת ה' לעבר גדלות ורוחב דעת. תחושתי היא שהחידושים הגדולים של תקופתנו, ההכרחיים לתיקוננו החברתי והתרבותי לא יכולים לצמוח בלי גרעין זה, אם בנסתר ואם במודע.

חיפוש הדרך לשמר ולשכלל את המבט המיסטי על עבודת החיבורים בתקופתנו הביא אותי לחזור למקורות ראשוניים יותר. בעיניי טמון בחובם פוטנציאל לחידוש של שפה תורנית, כזו היכולה להלביש את ההבנות המתבקשות לדורנו ושיש בה רצף וחידוש ביחס לראי"ה. במרכז העיון אותו אני רוצה להציג נמצאים העמודים של יוסף ויהודה המודגשים כשורש להתבוננות האקטואלית במספד בירושלים.

משור לאדם

כבר במקרא אפשר לזהות מגמה של הוצאת יוסף ויהודה מגדר דמויות או שיוכים שבטיים, אל עבר ארכיטיפים מנוגדים ומשלימים שמייצגים יסודות בהוויה של עם ישראל. אחד האופנים הבולטים בהם נעשה ייצוג זה הוא על ידי סמלי החיות. מקובל לייחס את האריה ליהודה ואת השור ליוסף, וזאת על פי הברכות של יעקב ושל משה:

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מט, ט).

 וּלְיוֹסֵף אָמַר… בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו… (דברים לג, יג-יז).

הציור המופשט ביותר המקביל ליהודה ויוסף נמצא במרכבה שבחזון יחזקאל (פרק א). באמצעות השור והאריה, יוסף ויהודה חורגים מן המסגרת השבטית והופכים ליסודות במרכבה. פני האריה והשור יחד עם פני הנשר ופני האדם הם פניהם של הכרובים הנושאים את דמות הא-ל. ציור זה מדגיש את המטען המיסטי של הכוחות השונים הפועלים בעם ישראל, שבשילוב נכון מהווים בסיס לגילוי השכינה.

כוח השור מתפרש אצל רבים מתלמידי הרב קוק כהדר הלאומיות הנשען על שפע חומרי וכוח צבאי (פרשנות שיש לה אחיזה חזקה במקורות), והחיבור בין פרשנות זו לבין דבריו של הרב קוק על תפקידה החומרי של הציונות החילונית נראה הרמוני וטבעי.

אך דבר מעניין מתגלה כאשר אנו באים לבדוק יותר לעומק את פני השור כמייצגים את יוסף. קושיה ראשונה על זיהוי זה נמצאת בזוהר בנוגע למסע המחנות במדבר, המזהה את יוסף דווקא עם פני האדם, אולי הפנים החשובות ביותר.

ועוד, גם מההשוואה בין שני גילויי המרכבה ביחזקאל, זה של פרק א וזה של פרק י, נראה שמתקיים טשטוש בין שור לאדם כאשר באחרון "נעלמות" פני השור ובמקומן מופיעות "פני כרוב". יש שתירצו זאת על ידי שפירשו ש"כרוב" היא למעשה מילה נרדפת ל"שור". אלו מביאים לכך אסמכתאות משפות שמיות עתיקות, בהן השורש לחרישה דומה למילה כרוב.

אך מעיון במקרא ובדברי חז"ל דווקא עולה זיקה בין כרוב לאדם: החיות נקראות באופן כללי "כרובים"(בפרק י) ונאמר עליהן (בפרק א, ה) "ודְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה". כמו כן הכרובים שעל הארון מתוארים ש"פניהם איש אל אחיו", וחז"ל ופרשנים רבים זיהו בהם את המפגש בין בני אדם, ובייחוד זכר ונקבה. אפשר להציע שהכרובים המקוריים היו סוג של חיבור בין שור לאדם (אולי בדומה לדמויות שנמצאו בפסלים וציורי קיר במזרח הקדום), כשלעיתים מודגש אצלם צד זה ולפעמים האחר.

כניסתו של הנער

ממבט ראשון, החיבור והחילוף בין השור לאדם מתבקש מדרכו של העולם – לעומת הנשר והאריה הפראיים השור יכול להיות מבוית. האריה מתאים יותר לייצג מנהיגות בעלת אפיונים "פראיים" יותר, על דרך "מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו", ואילו השור נועד לייצג תרבות אנושית מפוארת, עושר וכבוד. אך לחז"ל קישור זה לא היה מספיק, והם החליטו לדרוש דרשה מופלאה על החילוף בין השור והכרוב. על פי דרשה זו, לחילוף אחראי לא אחר מאשר יחזקאל עצמו, שמשהו הציק לו בפני השור (חגיגה יג ע"ב):

אמר ר"ל:  יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב אמר לפניו: רבש"ע, קטיגור יעשה סניגור?!

פשט הביטוי "קטגור יעשה סנגור?" מתייחס לחטא העגל. פני המרכבה אמורים להיות סנגורים של עם ישראל, ופני השור שם מזכירים את עוון עם ישראל הקשור בבנו של השור. אך מבט עמוק יגלה שיש כאן אמירה משמעותית על אותם כוחות חומריים והדר לאומי עליהם דיברנו קודם.

במעמד הר סיני הייתה אמורה להיווצר שלמות בה לא תהיה סתירה בין גדלות האדם והאומה לבין גילוי ה' וקרבתו. חטא העגל שיבש את התוכנית ומעתה במקומות הפנימיים ביותר אין דריסת רגל לשום מרכיב של שפע ורוממות אנושית. בראש השנה ויום הכיפורים, יום נתינת הלוחות השניים, המפגש עם הקודש הפנימי דורש עזיבה של כל הדר ,וביאה בביטול מוחלט. אין פלא אפוא שאת הביטוי "קטגור יעשה סנגור?" אנו מוצאים בגמרא ביחס לאיסורים להכין שופר מקרן השור, ולהיכנס בבגדי זהב לקודש הקודשים. נראה שיחזקאל על פי חז"ל מתבונן בתוצאות מלכות יהודה וישראל, שסילקו את השכינה בין השאר ע"י הצבת ההצלחה הלאומית והחומרית כמסך בינן לבין הקב"ה, והוא מבקש עליהם רחמים בהעדפת הכרוב על פני השור.

בהמשך הקטע המפליא הזה רב פפא מזהה את הכרוב עם פני נער. לדבריו, במרכבה "המחודשת" היו פני אדם ופני נער, פנים המייצגות כבר מימד אחר, למרות הדמיון ביניהן. פני האדם הם "אפי רברבי" (פנים גדולות) ופני הנער הם "אפי זוטרי"(פנים קטנות). מה פשר בקשת הרחמים של יחזקאל לאור זאת, ומדוע פני השור מוחלפים דווקא בפני נער?

נראה כי בזמן בו ההדר הלאומי הופך להיות קטגור על עם ישראל, יחזקאל מחפש להדגיש את פני הנער שמעוררות אהבה ורחמים. בעיניי זה לא מקרה ש"נער" ו"ילד" משמשים במיוחד ככינוי לשבטי יוסף וממלכת ישראל. כך בירמיהו (לא, ט): "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", וכן בהושע (יא, א): "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ… (הכוונה כאן למלכות ישראל- מלכות יוסף)".  בדומה, אף יוסף עצמו מכונה "נער", תכונה המתאימה לאופיו (המוקדם לפחות).

שלושה פרצופים

המקרא לא מציב לנו בשום מקום תיאור מפורט לתכונות הפרצופים שקבלנו, ועל כן בשלב זה אני חייב לנקוט בפרשנות אישית.

באופן כללי, נראה לי לפרש כי פני האדם ופני הנער באים לבטא היבטים של אנושיות, בדומה למדי לקונוטציות שעולות לנו ממושג זה כאשר אנו אומרים אותו בימינו. בעוד שדמות החיות מייצגת תכונות, כישורים, מידות ואופנים של מנהיגות, נראה כי פני האדם המקבלות מכל אלו ונושאות אותן, מגלים מעבר להם את המימד החיוני האנושי. בתוך פני האדם נראה כי החלוקה בין פני גדול לפני קטן היא חלוקה בין הגילוי של הנשמה האנושית דרך גדלות והתעצמות נפשית לבין גילויה דווקא בקטנותה ובטבעה הבוסרי יותר.

לבוש נוסף לשני אלו נמצא בפני השור. זה מסמן את יכולת האדם לשכלל את הבהמה שבתוכו ואיתה לקחת שדה בור של כוחות טבעיים ולחרוש בו תלמים. נקודת התורפה היא שבקלות מאד הופכת התרבות עצמה למשכיחת הפנים האנושיות, כמו הלבוש והמדים שיכולים להשכיח את האדם שמתחתיהם.

על מנת להמחיש את ההבדל בין שלושת הפרצופים אפשר אולי להציע את שלושת הדורות של משפחת שאול (הקשורים לממלכת ישראל ולבית יוסף) כמשל. שאול יכול להתאים בקרוב לדמות השור. הוא בונה את הצבא ואת מלכות ישראל, מסור בצורה חזקה מאד לתפקידו, אך נעדר את מימד האנושיות הבריאה של יהונתן בנו. יהונתן בולט בגדלותו כאדם. הוא איש רגיש ואוהב, מבין לנפש פקודיו ואינו משועבד לתפקידו כיורש העצר. מעניין לראות שגם הפנים האנושיות של דוד מתגלות דרך המפגש עם יהונתן, בעוד המפגש עם שאול מעורר בו בעיקר את רגש הממלכתיות ואת תפקידו כאיש צבא.

מפיבשת, בנו הנכה של יהונתן, נעדר לחלוטין את ההדר של אבותיו. הוא צעיר ונכה וכבר לא גדל על ברכי המלכות. עם זאת, חרף חסרונותיו ניתן לזהות כי יש לו תפקיד משמעותי בחיי דוד – לבחון את מידת רגישותו לסיפור האנושי גם כאשר הוא חסר הילה של תהילה וכבוד.

לאן עיני הלאומיות?

כאשר אנו לוקחים תבניות מיסטיות נשגבות כמו הפנים של המרכבה ומהן לומדים להבין את דורנו, יכול בקלות רבה להיווצר רושם של ניסיון סמי-נבואי ומשיחי במובן הצר של המילה – השלכה גסה מדי של מבנים מופשטים על המציאות. אני באופן אישי מעדיף להתייחס אל הציורים התורניים שהצגתי כאל שפה, המשמשת כלי להבנת המציאות ולנתינת עומק.

אקדים ואומר, איני חושב חס ושלום שבדורנו תפקידו של הדגש הלאומי הסתיים. יש לנו עניין רב להעמיק בפני האריה ובפני השור כפנים הלאומיות. יש לנו גם לשמוח הרבה ולהדגיש את הנס בבניינו הלאומי של העם בדורנו. גם בעבודת ה' יש מקום רב להביא את אותה מלאות ושפע המאפיינים את פני השור. יחד עם זאת, יש לשים לב שפני שור אלו צריכות תמיד לשאת את עיניהן אל פני האדם. מבלי התבוננות זו פנים אלו נופלות מטה ונמצא כי שוב ממירים אנו את כבודנו בתבנית שור אוכל עשב. ברגעי חסד לאומיים וקהילתיים השמחה, המלאוּת והכבוד, צריכים לעורר הארת פנים, אחווה וגדולה אנושית, וכך ההדר הלאומי מזדכך ומתעלה.

ממקום זה יש עניין להכניס מעולם זה גם לקודש הקודשים של התפילה והתורה. ברור לחלוטין שגם אלו לא יכולות להיראות אותו הדבר בדור של גאולה. אך יש לשים לב שכאן כבר לא מדובר יותר על גאון לאומי, אלא על רגש הודיה פנימי עמוק על נסי דורנו שמוליד אהבה יחד עם יראה ושפלות שמאפשרים את המפגש האינטימי עם הקב"ה. זאת בניגוד לגסות ומאצ'ואיזם שלצערי התפשטו לא מעט גם אל עולמות הקודש של הציונות הדתית.

אך הנקודה המרכזית שאליה ניסיתי לכוון קשורה דווקא בפנים האנושיות. נראה שגם הראי"ה עצמו ראה בציונות פוטנציאל גדול של גדלות רוחנית שתבוא דווקא מן ההתחדשות ההומניסטית שאפיינה את הציונות. לצערי התפיסה ההמונית של דברי הרב קוק הזניחה יסודות אלו. בתודעה נצרב כי כל מגמת הקירוב של הרב קוק נשענה על זיהוי החלוצים והציונים החילונים כמקיימים מצוות בניין הארץ בעוד שבפועל הוא תיאר ברגשי התפעמות את החירות, היצירה, הטבעיות ועוד יסודות רבים שמתעוררים בו במפגש עם החילוניות.

מבחינה מהותית אלו כרוכים יחד. התודעה החילונית הציונית שהחזירה את לקיחת האחריות של האדם בבניין הארץ ובתיקון העולם כמכוננת גאולה, כרכה פעולה זו עם התעוררות של  רוח אנושית רבת עוצמה. נראה כי בשנים האחרונות צד זה ברב קוק מקבל יותר ויותר חשיפה, ובצדה קריאה לקדש את ההומניזם. למעשה, דבר זה מעולם לא היה זר לחלוטין בציונות הדתית, אם כי בלי ספק יש עניין רב היום להדגיש קריאה זו ולתת לה מקום משמעותי בחינוך, בקהילה ובעבודת ה' שלנו. 

תיקון יחזקאל

לחיבור בין דת והומניזם גבוה ומבורר אפשר למצוא אוזן קשבת יחסית בקלות בקרב אנשי דת ורוח, גם אם המציאות עוד רחוקה מלפגוש את האידיאל ותפיסת העולם עוד דורשת התמרה משמעותית.

הקושי המרכזי מתחיל כאשר אנו מתחילים להיפגש בתופעות חדשות בציונות החילונית (ואולי במובן מסוים בפוסט ציונות) שאינן תואמות הן את הבניין החומרי וחיזוק הכבוד הלאומי והן את הרוח האידיאלית ההומניסטית. ההתפרקות מערכים ומאידיאולוגיות, השבר הערכי, הקושי לדבר על אמת מוחלטת, נראים כאויב חסר תקנה לכל מה שהיהדות והיהודים מייצגים וסטירת לחי חזקה לתורת הגאולה הלאומית. הרפלקס הטבעי כלפי תופעות אלו הוא מובן לחלוטין. אין להשלים ולקבל מגמות שתולדותיהן הן שחיתות מוסרית ונהליזם. הביטוי הערכי שקיים למגמות אלו במישור הפוליטי והאידיאולוגי מזעזע אף יותר. כאן אנו פוגשים את הפוסט-ציונות בצורתה הקשה – ביקורתיות אקדמית, ספקנות קיצונית וסלידה מכל מה שמריח מלאומיות.

את כל התופעות הנ"ל מעוניין אני לקשר דווקא לאותו תיקון הכרחי אותו עושה יחזקאל על פי המדרש. בעיניי יש עניין לדבר בימינו על מצב מעין הפיכת פני השור לפני הכרוב – פני הנער.

פני הנער נראים בפשוטם כגרסה קטנה ודהויה של פני האדם. ואכן פני הנער קשורים לעיתים רבות בפרשנות ובעולם הסוד עם קטנות – מצב של העדר בגרות ומודעות שלמה. אך כפי שאמרנו, בזמן בו פני השור הופכים לקטרוג יש צורך מעט להניח אותן (לדעתי אין עניין לדחות את פני השור) ולהחליפן בפניו של הנער. ניתן לראות כיצד בחברה הכללית ההתנערות מן הערכים הלאומיים מופיעה יחד עם מאפיינים "נעריים" של מיקוד בפרט, מרדנות, רגישות, עדינות ועוד רשימה של תכונות ומידות הכרוכים בה. פעמים רבות אלו מופיעים בצורה מעוותת – המיקוד בפרט הופך לניכור, הרגישות לבכיינות ושנאת החיים, והעדינות לרכרוכיות ושפלות-רוח חסרת צבע.

תופעה זו (המשתקפת היטב בספרות ובאמנות הישראלית) דורשת שנעמיק בה ונחשוף בה את האור. התבוננות בעומק התורני והרוחני של פני הנער תחשוף שישנם תיקונים גדולים שקשורים דווקא עם מצבי הקטנות ולא עם מצבי הגדלות, לפחות לא בצורתם המוכרת. הנטייה הטבעית לדחות את התופעות המדוברות אל מעבר לחומה מותירה אותן בסכנה ליפול יותר לגרסתן השפלה ואותנו לחסרון ממשי בעבודת ה' בדורנו.

כפרפראזה לדבריי, הנטייה לזלזל בפני הנער כאשר אנו רואים את עצמנו עוסקים בגדולות מזכיר את חטאו של דוד כלפי מפיבשת. דוד המלך מואס במידה רבה את אהבתו של בן יהונתן, הנעדרת את גדולתו והדרו של אביו. בצורה רגישה תיארה חטא זה המשוררת זלדה בשירה "מפיבושת":

עיניך המרצדות/ צפרים קטנות יונקות דבש/ כשאת בכית/ המלך לא שמע/ כאשר נפלת
העולם לא חזר לתהו ובהו/ מפיבושת, חלמת על ידידות תמימה יותר/ מאסת בחכמת הנחש הקדמוני,/ בנו של יהונתן

ההחמצה איננה רק הפגיעה ב"חלש". פני הנער, כאשר הם מקבלים את מקומם במרכבת השכינה ונושאים את פניהם אל פני האדם, מתגלים כגורם מעורר עיקרי לאהבת ה' והתגלותו. הזוהר מכנה בכמה מקומות את הכרובים שעל הארון כ"נערים" המשמשים שושבינים לשכינה, מה שמורה כי דווקא בתוך קודש הקודשים יש מקום מרכזי לרעננות ולאינטימיות שישנן במפגש עם הלב הנערי.

פני הנער של דורנו, למרות חסרונם בהדר של האנושיות הרומנטית ורבת העוצמה, מאפשרים גילוי של תכונות ומידות שלא יכלו להתגלות בגרסה המודרנית הרווחת של ההומניזם. ניתן לסמן שורה של תכונות כאלו: הקשבה, שיתוף, מנהיגות נשית, דיבור רגשי, פתיחת הלב, הכרות עם האחר, ועוד.

מדהים לראות כמה קשה היא הכניסה של אפשרויות אלו לתוך הציבור הדתי, ומאידך גם כמה אור וחסד מתגלים כאשר כניסה זו מצליחה. תופעה זו הולכת ומתגברת, ובעיניי תשומת לב אליה והכוונתה בדרך ישר היא נקודת מפתח לגאולה. בעוד שבעולם אימפריות קמות ונופלות וסופם של השוורים לדעוך ולהעלם ככל כחומר שסופו להתכלות (כדרך הפרים המתמעטים בסוכות), בפן הלאומי-היוספי נפתחת האפשרות "לחדש כנשר נעוריו", ודווקא מתוך המפגש עם פני הנער להגיע מחדש לגדולה אנושית וציונית-לאומית, אך הפעם מזוככת ומאירה יותר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011